<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלת כול'. פי' דוקא אוחזין דשניהן מוחזקין בה ואין לזה יותר בה מזה, שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו, ועליו הראייה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן ליטול בשבועה, ודוקא אוחזין, דכיון דהיא בידם לא אמרי' להו כל דאלים גבר, שאין זה דין שנאמר לאלם תקוף את החלש ותוציא מה שבידו ותזכה בו. אבל אם לא היו שניהן תפוסין כגון דמנח בסימטא קמיהו ומריבין עליו, אמרי' כל דאלים גבר כדמוכח בחזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] גבי ההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי דדיינין להו כל דאלים גבר. והמטלט' והקרקעות שוין בזה, דאמרי' התם זה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי אמ' רב נחמן כל דאלים גבר.
<h2>דף ב:</h2>
למה למיתני זה אומ' אני מצאתיה וזה אומ' אני מצאתיה, זה אומ' כולה שלי וזה אומ' כולה שלי, ואסיק רב פפא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, וצריכא דאי תנא מצי' הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עילויה משו' דמורי ואמ' חבראי לאו מידי יהב, איזיל אתפוש ואיפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר דליכא למימ' הכי אימ' לא, ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן עליה שבועה, משום דמורי ואמ' חבראי דמי יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכא לי לדידי אשקלה אנא וחבראי ליטרח וליזיל וליזבון, אבל מציאה דליכא למימ' הכי אימ' לא צריכי.
ומקשה מקח וממכר, וניחזי זוזי ממאן נקיט. פי' נשאל המוכר ממי קיבל דמיה דאמרי' בעשרה יוחסין [קדושין ע"ג ע"ב] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. ואע"ג דמסיים בה במ' דב' אמ' בזמן שמקחו בידו, אבל אין מקחו בידו אינו נאמן, שלא נתן לבו לדבר כל כך להיות זכור מאחר ששניהם חיזרו אחריו בפיסוק דמים, הא אוקימנא התם בדנקיט זוזי מתרויהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה, וכיון דלאו עליה רמיא לאסהודי לא דק כול' האי, להיות נזכר משהלכו מלפניו הי מדעתיה והי בעל כרחיה, אבל היכא דלא קביל דמי אלא מחד מיניהו מידכר דכיר ליה. ומהדר לא צריכא דנקט מתרויהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחיה, כתב המור' ה"ג ולא ידעינן הי מדעתיה והי בעל כרחיה, ולא גרסי' ולא ידע, דאפי' ידע אין המוכר נאמן משהלכו מלפניו כדאוקימנא התם, ורבינ' יצחק זצוק"ל גריס ליה והקשה קושיא זו, ואמ' מיסתברא לן דהאי דקתני שנים אוחזין בטלת לאו אכולה מילתא קתני אלא אמציאה בלחוד, אבל מקח וממכר בדאיתה בידא דמוכר הוא, ונר' לי, דשפיר מצינן למיגרס ולא ידע ולא קשיא ולא מידי, דהאי דאמרי' ולא ידע, לאו למימרא דאי הוה ידע הוה מהימן, דלעולם לא מהימן כיון דנפק חפצא מתותי ידיה, אלא טעמ' דמילתא הוא אמאי לא מהימנינן ליה, והכין פירוש', אי הוה נקיט זוזי מחד הוה מהימן דהוה מידכר ממאן נקטינהו והוה מהימנינן ליה, אבל השתא דנקט מתרויהו אי קאי חפצא בידיה מידכר דעליה רמיא מילת' והימנוה רבנן, אבל אי לא הוי חפצא בידיה לא מידכר ולא הימנוה רבנן למימ' מהאי קבילית מדעתאי, דתו לאו עליה רמיא מילתא, ואפי' אמ' דכירנא וידענא לא מהימנינן ליה. והאי דאמרי' דאי נקיט זוזי מחד אע"ג דאין מקחו בידו נאמן הני מילי היכא דאין המקח בידא דחד מיניהו אלא תרויהו מוחזקין בה כי מתני', או מונח בסימטא, אבל אי הוה בידא דחד מן הלוקחין אע"ג דלא נקיט זוזי אלא מחד, לא מהימן למימ' לא קיבלתי דמים אלא מחברו דכיון דמחזיק ביה תו לא מהימן מוכר, ולא מצי לאפוקי מיניה אלא בסהדי דהוי מוציא מחברו והמוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף ג.</h2>
א"ר חייה מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו בחמשים, נותן לו אותם החמשים וישבע על השאר. פי' כגון אם אמ' לו הילויתיך מנה ביום פל' והוא אומ' לא הילויתני כלום, ובאים העדים ומעידים ביום פל' הילוה לך חמשים, דכיון דכפר במלוה תו לא מהימן למימ' פרעתיך. אבל אם אמ' לו הלויתיך, והוא אומ' פרעתיך נאמן, דהמלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים. שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת העדים מקל וחומ', ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שיחייבוהו שבועה.
<h2>דף ד.</h2>
א"ר חייה מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא חמשים והילך חייב, מאי טעמ' הילך נמי כמודה במקצ' הטענה דמי, ורב ששת אמ' הילך פטור, מאי טעמ' כיון דאמ' ליה הילך הני חמשין זוזי דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו מלוה בידא דמי, אהנך חמשין הא לא קא מודה ליה ולא מידי, הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה, וקימ' לן כרב ששת מדמקשה תלמ' לקמ' בפ' השואל [ק' ע"א] ועוד הילך הוא כול', וקימ' לן שאין מקשין אלא מהלכה פסוקה, ש"מ הלכה כרב ששת.
<h2>דף ד:</h2>
תניא שטר שכת' בו סילעין או דינרין, מלוה אומ' חמש ולוה אומ' שלש, ר' שמע' בן אלעז' אומ' הואיל והודה ממין הטענה ישבע, ר' עקיבה אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור, ודיקי', מדקאמ' ר' שמעון הואיל ש"מ טעמ' דאמ' שלש אבל אמ' שתים פטור, ור' עקי' נמי מדקתני ליה בשלש משיב אבדה, מכלל דבשתים נמי פטור, דאי ס"ד דבשתים חייב בשלש היכי קרי ליה משיב אבדה, האי איערומי הוא דקא מיערם, סבר אי אמינא שתים בעינא אישתבועי, אימ' שלש דאיהוי משיב אבדה ואפטר, אלא ש"מ שתים פטור, אישתכח השתא בשתים, אם לא הודה אלא בשתים בין למר בין למר פטור, ולא פליגי אלא בשלש, דמר קרי ליה מודה במקצת ור' עקיבה קרי ליה משיב אבדה, וקימ' לן [ערובין מ"ו ע"ב] דהלכה כר' עקי' מחברו. ובשתים דפטרי בענן לאותובי לר' חייה דאמ' הילך חייב, דשטרא דמודה ביה הילך הוא ופטרי, ותירץ לעולם הילך חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי משום דהוי שטר שעבו' קרקעות ואין נשבעין על הודאת שעבוד קרקעות.
<h2>דף ה.</h2>
ת"ש דתני אבוה דר' אפיטריקי, ואמרי לה אחוה דר' אפיטריקי מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו חמשי' יכול ישבע על השאר ת"ל [שמות כ"ג] על כל אבדה אשר יאמר כי הוא, על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת העדים. מתניתא קא רמית עליה דר' חייה ר' חייה תנא הוא ופליג, והא קרא קאמ', ההוא מיבעי לי' להודאה ממקצת הטענה, ואבוה דר' אפיטריקי, תרי קראי כתיבי, כת' הוא וכת' זה חד להודאה במקצת הטענה וחד למעוטי העדאת העדים, ואידך חד להודאה במקצת הטענה, וחד להודאה ממין הטענה, וקימ' לן הלכה כר' חייה.
ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי, חד יומא מסרו ליה בלא סהדי, לסוף אמ' להו לא היו דברים מעולם, אתו סהדי ואסהידו דאכל תרי מיניהו, א"ר זירא אי איתיה לדר' חייה קמיתא משלם ומשתבע אשארא, א"ל אביי מישתבע והא גזלן הוא אמ' ליה לכשכנגדו קאמינא. השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום פטור, ואמ' רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת, דרב נחמ' תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ותיפוק לי דהוה ליה רועה ואמ' רב יהודה סתם רועה פסול, לא קשיא הא דידיה הא דעלמ', דאי לא תימ' הכי אנן חיות' לרועה היכי מסרינן הא קא עברינ' משום ולפני עיור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו.
<h2>דף ה:</h2>
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כול', אמרי' על דאית ליה מישתבע או על דלית ליה מישתבע. פי' הבא לישב' וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חצייה, או אין לו בה פחות מחצייה, שמא אין לו בה כלום וכי מישתבע שאין לו בה פחות מחצייה באמת הוא נשבע שהרי אין לו בה כלום, דבשלמ' אם היה לו בה שליש או רבי' והוא נשבע שאין לו בה פחות מחצייה, חלה שבועה עליו ונשבע לשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה, אלא בשאין לו בה כלום נשבע באמת. אמ' רב הונא דאמ' הכי שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, ונימ' שבועה שכולה שלי, מי יהבינן ליה כולה. פי' ולעז ב"ד הוא שישבע על כולה ולא יתנו לו אלא חציה, ונימ' שבועה שחצייה שלי, קא מרע ליה לדיבוריה. ומאחר שזה תפוש ועומד וזה תפוש ועומד שבועה זו למה, א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמ' היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטלתו של חברו ואומ' שלי היא. ונימ' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.
אמ' רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות מאי טעמ' דאמרי' אישתמוטי מישתמיט ליה עד דהוו ליה זוזי ופרע ליה, הכופר בפקדון פסול לעדות, ונימ' אישתמוטי מישתמיט ליה סבר עד דבחישנא ומשכחנא ליה, אמרי כי אמרי' הכופר בפקדון פסול לעדות, כגון דאתו שהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא דכפר ליה הוה איתיה לפקדון בידיה והוה ידע ביה, אי נמי הוה נקיט ליה בידיה.
<h2>דף ו.</h2>
אביי אמ' חיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, ולא אמרת תפיש ממונא מספיקא מישתבע נמי מספיקא, אמ' רב שימי בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, דממונא איפשר בחזרה שבועה לא איפשר בחזרה. אי קשיא ולא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והרי הנגזל שהוא נשבע ונוטל מפני שהגזלן אנו חושדין אותו שיחלל שבועתו ועוקרין השבועה ממנו ומהפכין אותה על התובע, והיכי אמרת דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. תשובה הכי קאמ' לא אמרי' דחזקה ברורה היא דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, דנימ' הכי בכל דוכת' אלא חששא בעלמ' היא והילכך הכא לחומ' והכא לחומ', כשנופלת על החשוד שבועה דאוריתא דשבועה במקום תשלומין קימ' לא מהימנינן ליה, אלא מהפכין אותה על מי שכנגדו דדילמ' חשיד נמי אשבועה ולנגזל עצמו, אע"פ שהוא כופר בכל כיון דעל ההוא ממונא הוחזק כפרן מהפכין אותה על הנגזל. והכא נמי דחיישי' שמא יהא תוקף בטלתו של חברו לא שבקינן ליה דיחלוק עמו בלא שבועה משום האי טעמ' דאמרי' שמא אע"פ שיהא חשוד לגזול שמא לא יהא חשוד לישבע לשקר, והילכך רמינן שבועה עילויה אולי יודה מחמת חומר השבועה, אבל אי הוה קים לן דכל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הכא נמי לא הוה משבעינן ליה אלא הוה שקיל בלא שבו', וזה שאמ' לא אמרי' מיגו דלא אמרי' ליה בבירור, אבל מיחש ודאי חיישי' והכא לחומר' והכא לחומ'. ואי קשיא כיון דלא קים לן דהחשוד על הממון יחלל שבועתו, כשהוא כופר בכל שחייב לישבע היסת, נהי דלא מצינן להפוכי שבועה אשכנגדו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן [שבועות מ"א ע"א], אבל מיהו אמאי פטרינן ליה בלא שבועה, דילמ' אי רמינן עליה שבועה יודה. תשובה אין בית דין נזקקין למי שהוא חשוד על הממון להשביעו שמא יחלל, אלא מעמידין אותו על דין תורה ופטרינן ליה, ובמתני' דמשבעינן להו אע"פ שהיא שבועה מדרבנן, משום שאינו ידוע מי הוא החשוד שכל אחד אומ' אני כשר וחברי גזלן, וגדולה מזו אמרו החנוני והפועל נשבעין שניהן דקים לן דחד מיניהו גזלן, ואפי' הכי משום דלא ידעינן מיהו הגזלן משביעין שניהן אליבא דרבנן, כל שכן הכא גבי טלת שיש לומ' דילמ' תרויהו בהדדי אגבהוה, שמשביעין שניהן כיון שאינו ידוע מי הוא הגזלן.
<h2>דף ו:</h2>
ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמ' דידי היא והאי אמ' דידי היא, קם חד מיניהו אקדשה, ופשטוה מהא דאמ' רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו מוקדש, הא יכול להוציאו קדוש אע"ג דלא אפקיה, והא אמ' ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, מי סברת מסותא מטלטלא, במסותא מקרקעא עסיקי', דכיון דיכול להוציאה בדיינין ברשותא דמרה קיימא.
<h2>דף ז.</h2>
תני רב תחליפא קמיה דר' אבהו היו שנים אדוקין בטלת זה אומ' אני מצאתיה וזה אומ' אני מצאתיה זה נוטל עד [מקום] שידו מגעת, וזה נוטל עד [מקום] שידו מגעת והשאר חולקין בשוה, מחוי ר' אבהו ובשבועה. פי' גם מה שבתוך ידו אינו נוטל אלא בשבועה, ואלא מתני' דקתני יחלוקו היכי משכחת לה, אמ' רב פפא מתני' דתפשי בכרכשתא. פי' הנימין שבראשי הטלת. אמ' רב אשי הילכך האי סודרא כיון דנקיט ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה ולא בענן עד דמשיך ליה כוליה, ודוקא נקט שלש על שלש משום דבר חשוב דכת' נעל, ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא, כדאשכחן גבי טומ', ומאי שנא מדרב חסדא דאמ' רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו רואין אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת, א"ל התם כריתות בענן וליכא, הכא נתינה בענן והאיכא.
אמ' רבא אם היתה טלת מוזהבת חולקין, פשיטא, לא צריכ' דקאי דהבא במיצעי ומקרב לגבי חד, מהו דתימ' אמ' ליה פלוג הכי, קמ"ל דאמ' ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי.
ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומ' שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אומ' שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר', רשב"ג אומ' יחלוקו, יתקיים השטר בחותמיו וגבי ליה מלוה כוליה, ולית ליה לר' מתני' שנים אוח' בטלת כול', אמ' רבא אמ' רב נחמן במקויים דברי הכל יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקויים ר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, הילכך מקיים ליה פליג, אי לא מקיים ליה לא פליג, ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו, וקימ' לן כר' דאמ' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וכל זמן שלא קיימא מצי לוה למימ' פרעתי.
<h2>דף ז:</h2>
ויחלוקו נמי דאמרי' לדמי ולא דפסקי ליה לשטרא, דאי לא תימ' הכי הא דתנן היו שניהן רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג כול' הכי נמי דפלגי לה, בשלמ' בהמה טהורה חזיא לבישרא אלא בהמה טמאה אפסדוה אלא לדמי הכא נמי לדמי.
<h2>דף ח.</h2>
ובזמן ששניהן מודים כול' פשיטא, אמ' רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחברו קנה חברו. פי' שכל אחד הנהיג בעבורו ובעבור חברו, ואם לא קנה חברו מי שהיה בא ותוקפה מהן היה זוכה בה, אלא ודאי המגביה מציאה לחברו קנה חברו, ורבא אמ' מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה, אבל לעולם המגביה מציאה לחברו בלבד לא קנה חברו.
זה אומ' כולה שלי וזה אומ' חצייה שלי כול', אי קשיא ויקח חצייה על ידי מיגו, מיגו דאי בעי אמ' כולה שלי ושקיל חצייה בשבועה, הכא נמי דאמ' חצייה שלי (ושקיל חצייה בשבועה הכא נמי דאמ' חציה שלי) לישקיל חצייה בשבועה, הא לאו מילתא היא דאם כן מה הועלנו בהודאתו, ואם כך היה הדין בערמה טען כך, שאמ' מי הביאני לומ' כולה שלי שלא יאמינו לי, מוטב שאומר חצייה שלי ויאמינו לי ויתנו לי חצייה, אלא ודאי אין זה מיגו, דאיזהו מיגו (דאיזהו מיגו) שכל מה שיאמר הוא נאמן, אבל זה אם יאמ' כולה שלי אינו נאמן, ובעבור זה לא אמ' כולה שלי שלא יחזיקוהו העולם רמאי והילכך אין כאן מיגו.
<h2>דף ח:</h2>
מתני'. היו שנים רוכבין על גבי בהמה כול'. אמ' רב יוסף אמ' לי רב יהודה שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, רוכב ומנהיג, חד קני וחד לא קני, ולא ידענא הי מיניהו קני. אמ' רב יהוד' ניחזי אנן, דתנן המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים, ור' מאיר פוטר את היושב בקרון. פי' האי יושב הוא בעל הקרון שדרכו לישב שם ולהנהיג את העגלה, וכיון שישב אע"פ שלא הנהיג לוקה, דומיא דרכוב דדרכו להנהיג ואע"פ שלא הנהיג קנה דעושה מעשה קא חשיב, אבל אדם אחר היושב בקרון ונישא עליו ולא ישב שם להנהיג ולא הנהיג ליכא למאן דמחייב. ומדאפיך שמואל ותני וחכמי' פוטרין את היושב בקרון ש"מ סבירא ליה רוכב לחודיה לא קני, וכל שכן רוכב במקום מנהיג. אמ' לי' רב יוסף והיכי פשיט מר רוכב מיושב, יושב לא תפיש במוסרה רוכב תפיש במוסרה, א"ל רב ושמואל דאמרי תרוייהו מוסרה אינה קונה, איתמר נמי אמר רמי בר חמא אמר רב הונא מוסרה מחברו קני, במציאה ובניכסי הגר לא קניא, מה לשון מוסרה אמ' רבא רב אידי בר אבין אסברה לי כאדם המוסר דבר, בשלמ' מחברו קני דהא [במסרי] ליה חבריה, אלא מציאה וניכסי הגר מאן מסר ליה דליקני.
מיתיבי היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מהלך כול', מני אילימ' ר' מאיר השתא לר' מאיר קני יושב רוכב מיבעיא, אלא לאו רבנן וש"מ רוכב קנה, הכא במאי עסיקי' במנהיג ברגליו, אי הכי הינו מנהיג, תרי גוני מנהיג.
תניא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור, או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במדה זו קנה, ר' יהודה אומ' לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור, וקימ' לן כתנא קמ'.
<h2>דף ט.</h2>
ת"ש ר' אלעזר אומ' רוכב בשדה קני מנהיג בעיר קני, הכא נמי במנהיג ברגליו. ורוכב בעיר מאי טעמ' לא קני, אמ' רב כהנא לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר, אמ' ליה רב אשי לרב כהנא אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת הכי נמי דלא קני, לפי שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת, אלא מאי דעבד עבד וקני הכא נמי מאי דעבד עבד וקני, אלא הכא במאי עסיקי' במקח וממכר דאמ' ליה לך וקנה כדרך שבני אדם קונין. ואי דרך הרבים היא קני. פי' אפי' בעיר דרך לרכוב שם ולא ל[ה]נהיג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבהמתו, ואי אדם חשוב הוא קני, ואי אשה היא קניא. ואי קשיא והא במנהיג ברגליו מוקמינן ליה מנהיג, והינו משיכה, והא קימ' לן דמשיכה ברש' הרבים אינה קונה כי אם בסימטא כמו שכתבתי במרובה. חילוק יש בין משיכת מטלטלין ובין משיכת בעלי חיים, דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברשות הרב' ומשיכת בעלי חיים קונה ברש' הרב', דמשיכת מטלטלין בענן שימשוך המטלטל ויביאנו אליו, אבל אם גילגלו הלאה ברחוק ממנו אע"פ שהסיעו הרבה ממקומו לא קנה, דלא חשיבא משיכה דידיה אלא כשהוא מביאו אצלו, והילכך בסימט' שיש לו בה רשות מהניא דהוי כאילו הביאו ברשותו, אבל ברש' הרב' שאין לו בה רשות לא קניא משיכה דלא הביאו לרשותו, אבל משיכת בעלי חיים אינה כן, דעיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאם אצלו, ובענן עד שתעקור הבהמה יד ורגל או עד שתהלך מלא קומתה, ובכל טצדקי דאיכא עקירה בין לפניו כגון שהכישה והלכה לפניו, בין שהביאה אצלו הויא משיכה כדאמרי' [ב"ב ע"ה ע"ב] כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, וכיון דעיקר הקניין תלוי בעקירת יד ורגל ולא שיביאנה אצלו אפי' ברשו' הרב' קונה. ומאי דאמרי' [ב"ק ע"ט ע"א] בהיה מושכו ויוצא שאם היה ברש' הרב' דלא קנה, התם משום דלא עבד משיכה ברש' הרב', אלא רוצה לקנותה בהוצאה שעשה לה מרשו' הבעלים והביאה ברשותו, והילכך אם הוציאה מרשות הבעלים לרשו' הרב' לא קנאה שלא הביאה לרשותו, אבל אם הנהיגה ברשות הרב' עד שתעקור יד ורגל או שתהלך מלא קומתה הכי נמי דקני.
<h2>דף ט:</h2>
בעי ר' אלעזר האומ' לחברו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו, מי קני כלים במשיכה דבהמה אי לא, והא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימ' בשעמדה כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והילכת' בכפותה, ודוקא בבעלי חיים, אבל אם היה ספסל ועל גביו כלים, ואמ' לו משוך ספסל זה לקנות כלים שעליו אע"פ שלא הקנה לו הספסל קנה כלים שעל גביו, שהרי הכלים בכחו הן נמשכין ומה לי משכן בפני עצמן מה לי משכן עם הספסל שתחתיהן, ולא מיבעיא ליה אלא בבהמה דהיא בעלת חיים ונסבלין בכחה ולא בכחו של זה נמשכו, וכי אזלא נמשכין הכלים עמה.
אמרו ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא, אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא קנה, אמ' ליה ספינה מינח נינחא ומיא הוא דקא ממטו לה. א"ל רבינא לרב אשי, אלא מעתה היתה מהלכת ברש' הרב' וזרק לה גיטה לתוך קלתה הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא מיגרשה, אמ' ליה קלתה מינח ניחא ואיהי דמסגיא תותה.
מתני'. היה רכוב על גבי בהמה כול'. פי' לא אמ' כלום, דאפי' אמרי' המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, הכא כיון דיהבא ליה קנייה ממה נפשך, אי קניא קמא בלא מתכוין הא יהביה ניהליה, ואי לא קנייה קמא משום דלא הוה מתכוין לקנותה, הויא לה הפקר עד דמטת לידיה דהאי וקנייה האי במה דאגבהה ועקרה מידי דהאי לשם קנייה.
תנן התם [פאה פ"ד מ"ט] מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לאיש פל' עני ר' אליעזר אומ' זכה לו, וחכמ' אומ' יתננה לעני הנמצא ראשון, אמ' עולא ואיתימ' ר' יהושע בן לוי מחלוקת מעשיר לעני, דר' אליעזר סבר אמרי' מיגו דאיבעי מפקר ניכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי, ומיגו (דחזי) [דזכי] לנפשיה זכי נמי לאחריני. פי' מיגו דאי בעי הוה זכי הוא בכולה השתא נמי כי אגבהה לצורך חברו זכה חברו בכולה, ורבנן סברי חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי', אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו, מיגו דזכי לנפשיה זכה לחבריה.
א"ל רב נחמן לעולא ולימ' מר מעני לעני מחלוקת, דהא מציאה הכל עניים אצלה דחזיא בין לעניים ובין לעשירים, ותנן היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמ' לחברו תנה לי נטלה ואמ' אני זכיתי בה זכה בה, א"ל מתני' דאמ' תחילה. פי' שלא הגביהה לצרך חברו אלא לצרכו, ולעולם אם הגביה לצרך חברו ורוצה עכשיו לחזור בו אינו יכול.
מותיב ר' חייא בר יוסף פאה דתנן [פאה פ"ד מ"ג] נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום, נפל לו עליה, פירש טלתו עליה מעבירין אותה ממנו, וכן בלקט וכן בעמר השכחה, ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ארבע אמות דידיה, הכא במאי עסיקי' דלא אמ' איקני, ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמ' איקני מאי הוי, כיון דנפל לו עליה גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה דליקנו. רב פפא [אמר] כי תקינו ארבע אמות בעלמ', אבל בשדה בעל הבית לא תקינו ליה רבנן, ואע"ג דזכי ליה רחמ' בגוה כי זכי ליה להלוכי בה, אבל למיהוי חצרו לא זכי ליה רחמ'.
<h2>דף י.</h2>
ורב נחמן ורב חסדא דאמרי תרויהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, מאי טעמ' הוי תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופש [בבעל חוב] במקום שחב לאחרים לא קנה, ור' חייה בר אבה א"ר יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חברו, ואם תאמר משנתינו דאמ' ליה תנה לי ולא אמ' זכה לי. פי' הוה סבר ר' יוחנן דתחלה לאו דוקא, אלא אפי' בתר דאגבהה מצי למיהדר ביה, משום דאמ' ליה תנה לי ולא אמ' זכה לי בהגבהתה, משום הכי עד דלא יהבה ניהליה (לא) מצי למיהדר ביה. ואע"ג דאמרי' בפ' קמ' דגיטין [י"א ע"ב] כל האומ' תנו כאומ' זכו דמי, התם משום דמסר להו ואמר להו תנו מנה לפל', דכיון דאמר תנו כאומר זכו דמי ולא מצי הדר ביה, אבל הכא דלא מסר ליה מידי אלא מאיליו רוצה לזכות כי אמ' תנה לי לא דמי לזכה לי, וקימ' לן כר' יוחנן.
ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה כול'. אמ' ריש לקיש משום אבה כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, תקינו ליה רבנן דלא ליתו לאינצויי. פי' קונות לו שאם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופשו, דאע"ג דלא אגבהיה קנו לו ארבע אמותיו.
<h2>דף י:</h2>
מותיב ר' יעקב בר אידי נזקין, דתנן ראה את המציאה ונפל לו עליה כול', ואי אמרת ארבע אמות קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ארבע אמות דידיה, אמ' רב אשי כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים, אבל ברש' הרב' דדחקי בה רבים לא תקי' רבנן. וקשיא לי כיון דארבע אמות קונות בסימטא, אמאי אמרי' דמשיכה לא קניא אלא בסימטא, ומה צורך למשיכה (יתנו) [יקנו] לו ארבע אמותיו, ותו דאמרי' אבל ברשות הרבים לא תקינו ליה רבנן, והא גבי אשה תנן [גיטין ע"ח ע"א] היתה עומדת ברש' הרב' וזרקו לה קרוב לה מגורשת, אלמ' גם ברש' הרב' קונות הארבע אמות, ויש לתרץ דהכי אמרי' התם בפ' הזורק [שם ע"ב] א"ר אסי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. פי' דוקא לעניין גט אמרו דארבע אמות קונות אבל לא לדבר אחר כגון לעניין מקח וממכר וכיוצא בו, איתיביה ר' אבה לר' אסי וכן לענין קידושין, שאני התם דכת' ויצאה והיתה, איתיביה וכן לענין החוב, ואוקמה כגון דאמ' ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין, אלמ' מוכח מהתם דדוקא לגבי גט ולא לדבר אחר, ומשום הכי אמרי' הכא במציאה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי, הא לאו הכי לא היו קונות, ודוקא בסימטא תקון רבנן אבל לא ברש' הרב', ולא דמי לאשה דאשה קבלה היא בידם מסיני דארבע אמות קונות, ור' יוחנ' אמ' התם קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה ואין ללמוד דבר אחר מגט, ובסימטא נמי דוקא במציאה תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי אבל במקח וממכר לא, הילכך אם משך קנה בסימטא, אבל ארבע אמות אינן קונות במקח וממכר.
אמ' ריש לקיש משום אבה כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות, ור' יוחנן אמ' יש לה חצר ויש לה ארבע אמות, במאי קמיפלגי מר סבר חצר משום ידה איתרבאי, וכי היכי דאית לה יד אית לה חצר, ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה. פי' קטנה יש לה יד לקבל גיטה משמבחנת בין אגוז לצרור כדאמרי' בגיטין [ס"ה ע"א], אבל שליחות לית לה, כדתנן שאין הקטן עושה שליח, ולגבי שליחות בין לענין פסח בין לענין גט איש כת' ולא קטן. ומי איכא למאן דאמ' חצר לאו משום ידה איתרבאי, והתניא ונתן בידה אין לי אלא בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום, לענין גט כול' עלמ' לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט. ואיבעי תימ' דכול' עלמ' ילפינ' מציאה מגט, והכא בקטן קמיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה, ואי בעי תימ' דכול' עלמ' לא ילפינן קטן מקטנה ומר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי.
<h2>דף יא.</h2>
ראה אותם רצין אחר המציאה כול', ואמר זכתה לי שדי לא אמ' כלום. אמ' רב יהודה אמ' שמואל והוא שעומד בצד שדהו, ותיקני ליה שדהו, דא"ר יוסי ביר' חנינה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, הני מילי חצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. פי' אם עומד בצד שדהו דמיא לחצר המשתמרת, וכן אמ' עולא והוא שעומד בצד שדהו, וכן אמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שעומד בצד שדהו.
איתיביה רבא לעולא מעשה ברבן גמל' וזקנים שהיו באים בספינה, ואמ' רב' גמל' עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבה בן יוסף ומקומו מושכר לו, ונתקבלו זה מזה שכר. וכי ר' יהושע ור' עקיב' בצד שדהו של רבן גמל' היו עומדין, ואסיק רב פפא דעת אחרת מקנה אותו שאני. פי' במציאה ודאי בענן והוא שעומד בצד שדהו, אבל מתנה דדעת אחרת מקנה אותו אע"פ שאינו עומד בצד שדהו קונה לו, א"ל רב שימי בר אשי לרב פפא והא גט דדעת אחרת מקנה אותה ותנן [גיטין ע"ז ע"א] הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת, ואמ' עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצירה, ואסיק רב אשי [י"ב א'] האי חצר איתרבאי משום יד ולא גריעא משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו. ואי קשיא אמאי צריך למימ' זכת' לי שדי, והא בחצר המשתמרת אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ועוד דלעיל [י' ע"א] אמרי' וכי לא אמ' מאי הוי, אלמ' דאינו צריך לומר, יש לומ' דודאי לא צריך למימ', אבל מיהו בעי לגלויי דעתיה דבעי למיקני, דאי לא מגלי דעתיה אינו קונה, ואינו דומה לחצר המשתמרת, דחצר המשתמרת הואיל ומשתמרת היא כל מה דאית בגוה קני ליה ולא בעיא גלוי דעתא, דדעתיה ודאי אכל מאי דאית בה, אבל שאינה משתמרת אע"ג דקאי בצידה לא הויא משתמ' עד דיהיב דעתיה לשומרה, אי נמי יש לומ' דדוקא אם אמ' זכת' לי שדי משום דאחרים רצים אחריה, ואי לא אמ' כלום נראה שהוא מתייאש ממנה, ומשום הכי צריך למימ' זכת' לי שדי, אבל אם לא היו אחרים רצי' אחריה הכי נמי דקני בלי שום אמירה.
<h2>דף יב.</h2>
א"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיעם, בעי ר' ירמיה במתנה היאך, קיבלה מיניה ר' אבה בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען.
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה, ואפקריה ואמ' כל מאן דבעי ליזכי ביה מהו, אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי אי לא, א"ל רב פפא לרבא ולאו הינו מתני' דתנן ראה אותן רצין כול', וא"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען, ובעי ר' ירמיה במתנה היאך, וקיבל מיניה ר' אבה בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען, א"ל מתגלגל קאמרת שני מתגלגל דכמונח דמי.
<h2>דף יב:</h2>
מתני'. מציאת בנו ובתו הקטנים כו', א"ר חייה בר אבא אמ' ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול.
ומציאת עבד עברי הרי היא שלו, לא יהא אלא פועל דתניא מציאת פועל לעצמו, במ' דב' אמ' בזמן שאמ' לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום, אבל אם אמ' לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית, ותירץ רב פפא כי קתני מציאת פועל לבעל הבית כגון ששכרו ללקט מציאות, והיכי דמי דאקפיה נהרא בכוורא, והכין פירושא דמתניתא, מציאת פועל לעצמו, במ' דב' אמו' בזמן שאמ' לו נכש עמי היום עדור עמי היום, כלומר, שלא שכרו ללקט לו מציאות אלא לעשות לו מלאכתו, אבל אמ' לו עשה עמי מלאכה היום. פי' זו המלאכה היא ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית, וניכוש ועידור דנקט, לאו למימרא דאילו אמ' ליה מלאכה סתם הויא לבעל הבית, אלא לגלויי מילתא דלאו למציאות אגריה ולעולם אפי' במלאכה סתם מציאתו שלו.
האי שפחה היכי דמיא, אי דאתיאת שתי שערו' מאי בעיא גביה, ואי דלא איתיאת שתי שערות, אי דאיתיה לאב דאב הויא, ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת אב, דאמ' ריש לקיש אמה העבריה קונה את עצמה במיתת אב מקל וחומ', ולאו מי איתותב ריש לקיש, לימ' מהא נמי הווא תיובתיה, אמ' לך ריש לקיש לעולם דאיתיה לאב ומציאתה דאבוה הויא, והאי דקתני הרי היא שלהן לאפוקי מדרבה, אבל כיון דריש לקיש איתותב מיתוקמא בדלית לה אב והיא שלה ממש.
ומציאת אשתו שגירשה, גירשה מאי בעיא גביה, הכא במאי עסיקי' במגורשת ואינה מגורשת, דאמ' רבא אמ' ר' ירמיה אמ' שמואל, כל מקום שאמרו חכמי' מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, טעמ' מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא הא הויא לה איבה.
תנן התם [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. פי' הלך הלוה לסופר ולעדים ואמ' כתבו שטר שהמלוה פל' הלוני מנה, כי הוא אינו רוצה להלות לי עד שאוליך לו שטר חתום, והילכך כתבו ותנו אותו לי, וכשילוינו אתננו לו. כותבין ונותנין לו ואע"פ שאין מלוה עמו שיאמר להם כתבו ותנו למלוה דתו ליכא למיחש למידי. ולכתחילה היכי כתבינן ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. פי' שאין הקרקעות משתעבדין בכתיבת השטר אלא בנתינת המעות, ובודאי אילו הוה מלוה עמו ואמ' להם כתבו ותנו שטר למלוה כותבין ונותנין אע"פ שלא ראינו מתן מעות, דאי לאו דאוזפיה לא הוה אמ' כתבו ותנו ליה, דמירתת דילמ' לא לוזיף ליה ונקיט שטרא בידיה, אבל כי ליכא מלוה בהדה לא מירתת למימר כתבו ותנו לי, שהוא לא ימסור השטר למלוה עד שילוה לו, ואיכא למיחש שמא יאחר לו הלואתו, והיום ומחר טורף לקוחות מזמן השטר שלא כדין. [י"ג ע"א] אמ' רב אסי בשטרי הקנאה דהא שיעביד נפשיה, אבל שטרי דלאו הקנאה לא כתבינן, אביי אמ' עדיו בחותמיו זכין לו. פי' אפי' שטרי דלאו הקנאה כתבינן, ואין לחוש שמא יאחר לו ההלואה וטריף שלא כדין, דכדין הוא טורף, דמשעה שחתמו העדים בשטר זכו לו למלוה להיות נכסיו משועבדין לו לכשיגיע השטר בידו למפרע משעה שחתמו והילכך כדין טורף, ולית הילכת' כאביי, דרבא פליג עילויה לקמן בפ' המפקיד [ל"ה ע"ב] ולית ליה האי סברא, וקימ' לן [כ"ב ע"ב] דאביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף יג:</h2>
מתני'. מצא שטרי חוב כול', א"ר [אלעזר] מחלוקת בשאין חייב מודה שאינו פרוע, אלא הוא טוען פרוע וממני נפל, דר' מאיר דאמ' יחזיר קסבר שטר שאין בו אחריות נכסים דהינו שיעבוד קרקעות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, ורבנן דאמרי לא יחזיר קסברי גבי מנכסין בני חורין, אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר, לפירעון ולקינוניא לא חיישינ', ור' יוחנן אמ' מחלוקת בשחייב מודה, דר' מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסין מבני חרי גבי ממשעבדי לא גבי, ורבנן דאמרי לא יחזיר קסברי ממשעבדי נמי גבי וחיישינ' לפירעון ולקינוניא, אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר חיישי' לפירעון, ושמואל אמ' המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ולא חיישי' לפירעון, ואע"פ שאין חייב מודה ואמ' פרעתי לפירעון לא חיישינ' דאם איתה דפרעיה מיקרע הוה קרע לשטריה.
תניא כותיה דר' יוחנן ותיובתא דר' אלעזר ושמואל, דתניא מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים, אע"פ ששניהן מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישי' לפירעון וקינוניא, אין בהן אחריות נכסין בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה, אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דברי ר' מאיר, שהיה ר' מאיר אומר שטר שיש בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, ושאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין, וחכמי' אומ' אחד זה ואחד זה גובה מנכסים (בני חורין) [משועבדים], אלמ' אע"פ ששניהן מודים חיישי' לפירעון ולקינוניא, כל שכן כשאין חייב מודה דחיישי' לפירעון, והילכת' כר' יוחנן, חדא דקימ' לן [עירובין מ"ז ע"ב] שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דתניא כותיה.
<h2>דף יד.</h2>
אמ' שמואל מאי טעמ' דרבנן, אחריות טעות סופר הוא, רמי ליה רבא בר אמי לרב אידי בר אבין, ומי אמ' שמואל הכי דאחריות טעות סופר היא, והאמ' שמואל שבח, שפר, ושיעבוד צריך להימלך. פי' צריך הסופר להימלך במוכר שדה לחברו ולשאול ממנו אם יקבל עליו לכתב בשטר אם יבוא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירופה, ושפר, עידית שבנכסיו, ואם לא נמלך בו אל יכתוב אחריות בשטר על המוכר, דשמא אין רצונו לקבל עליו אחריות, ואף אם קיבל עליו הקרן שמא לא קיבל עליו השבח, ואף אם קיבל על שניהן לא יקבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית, אלמ' לאו טעות סופר הוא דאיכא למימ' אימליך ביה ולא קביל עליה, לימ' מאן דאמ' הא לא אמ' הא, אמ' ליה איברא דאמ' הא (לא) אמ' הא, ואלא קשיין אהדדי, לא קשיא כאן בשטרי הלואה דלא יהיב איניש זוזי בכדי, וכאן בשטרי מקח וממכר דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה, כי הא דאבות בר איהי זבן עיליתא מאחתיה, אתא בעל חוב טרפה מיניה, אתא לקמיה דרב שמואל, א"ל כתבה לך אחריות א"ל לא, א"ל אם כן זיל לשלמא, א"ל והא מר הוא דאמ' אחריות טעות סופר היא, אמ' ליה הני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר עביד איניש דזבין ארעא ליומיה. ודוקא בדחתים שטרא סתם ולוקח אמ' טעות סופר הוא, דאמרי' ליה שלא באחריות זבנת, ומשום הכי לא כתבו לך אחריות ולא מתלינן בטעות סופר, אבל כל זמן דלא איכתיב שטרא דין הוא דליכתוב ליה אחריות ואע"ג דהוה סתם, דכל דזבין באחריות זבין, ואע"ג דאמ' שמואל דשיעבוד צריך לימלך, משום הכי צריך לימלך דילמ' תנאה הוה ביניהו למיזבן שלא באחריות, אבל לעולם כל זמן דהוה המכר סתם כותבין לו אחריות דסתם מאן דזבין באחריות זבין עד דמפרש שלא באחריות, וכך מוכיח בפ' אלמנה ניזונת כדכתבית התם [כתובות ק' ע"א].
אמ' אביי ראובן שמכר שדה לשמע' באחריות, ואתא בעל חוב וטריף ליה מיניה, דינא עליה דראוב' לאישתעויי דינא בהדיה ולא מצי אמ' ליה לאו בעל דברים דידי את, דאמ' ליה מיפקך מיניה עלי דידי הדר. איכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דאמ' ליה לא ניחא לי דתיהוי לי תרעומת עלי, עיין מה שכתבתי בריש בבא קמא.
ואמ' אביי ראוב' שמכר שדה לשמע' שלא באחריות ויצאו עליה עסקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, דאמ' ליה חיתא דקיטרי סברת וקבילת. מאימתי מחזיק מכי דייש אמיצרי. איכא דאמרי אפי' באחריות נמי דאמ' ליה אחזי טירפך ואשלם לך, עיין שם.
<h2>דף יד:</h2>
איתמר המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו, רב אמ' יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמ' מעות יש לו שבח אין לו, בעו מיניה מרב יהודה פירש לו את השבח מהו, טעמ' דשמואל משום דלא פריש ליה שבחא והא פריש, או דילמ' טעמ' דשמואל דכיון דלית קרקע מיחזי כריבית, אמ' ליה אין ולא ורפיא בידיה.
איתמר אמ' רב נחמן אמ' שמואל מעות יש לו, שבח אין לו, ואע"פ שפירש לו את השבח, מאי טעמ' כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל, בתימ'.
<h2>דף טו.</h2>
וסבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא, והאמ' ליה שמואל לרב חנניה בר שילת, אימליך וכתוב שבחא, שופרא ופירי. במאי אי בבעל חוב מי אית ליה פירי, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתיפים. פי' אבל צריכין קצת לקרקע, שבח אין פירי לא, אלא לאו בלוקח מגזלן. פי' הנגזל טריף שבחא ופירי דתלש ואכל דהדרא ארעא והדרי פירי, אבל מיהו יהיב ליה דמי הוצאתו אם הוציא שם הוצאות, ובעל חוב שבח גובה ואפי' המגיע לכתיפים ולא יהיב ליה הוצאתו, אבל פירות שתלש אינו גובה דבעל חוב דינו למיטרף שבחא ולא יהיב ללוקח שום הוצאה, אבל נגזל טריף שבחא ויהיב הוצאה ללוקח ומאי טעמ' משום דבעל חוב לאו מכח דארעא דידי אשבח קא אתי דהא לא הות ארעא דידיה אלא אומ' לו למה קניתה שיעבודי, הילכך כל דיני שהיה נוהג עם הלוה אם היה השדה בידו אנהוג עמך, אילו היה ביד הלוה והיה מוציא עליה הוצאות ומשביח לא הייתי טורף הכל, וכך אטרוף גם ממך, אבל הנגזל אילו הוציא הגזלן הוצאה והשביחה אינו יכול לטרוף השבח בלא שיתן לו הוצאתו, דאע"ג דאמ' ליה ארעא דידי אשבח, אמ' ליה גזלן ואילו תותי ידך הות לא היית מוציא בה הוצאות, הילכך אי בעית למיטרף שבחא הב לי הוצאתי, דלא יהא אלא יורד לתוך שדה חברו [שלא ברשות] והשביחה דלכל הפחות שקיל הוצאתו, וכי היכי דלגזלן הוה יהיב הוצאה הם הכי נמי הוה יהיב ללוקח הוצאה, אמ' רב יוסף הכא במאי עסיקי' כגון שיש לו קרקע, אמ' ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע, אמ' ליה התם הלואה הכא זביני, איכא דאמרי אמ' רב יוסף הכא במאי עסיקי' כגון שקנו מידו, אמ' ליה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו, אמ' לי' התם הלואה הכא זביני, מיכן מוכיח דזביני דאית בהו אבק ריבית כגון לפסוק על הפירות עד שלא יצא השער היכא דקנו מיניה שפיר דמו. ופירש המורה דהוה ליה מחוייב משעת מכר קודם שיש שכר המתנת מעות.
גופה אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמ' רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח, אנא איקום ואשפי ואמרוק ואדכי זביני אילין, אינון ועמליהון ושבחיהון, ואוקי קדמך וצבי זבונא דנן וקביל עלויה. אמ' ליה רב חייה בר אבין לרבא אלא מעתה מתנה דלא כת' בה הכי הכי נמי דלא טריף שבחא, א"ל אין, ויפה כח מתנה מכח מכר, אמ' ליה אין יפה ויפה, וכך הלכה.
גרסי' בשלהי פר' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] אם תימצי לומ' דאיקני קנה ומכר קנה והוריש משתעבד, לוה ולוה וחזר וקנה מהו, לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד, אמ' רב נחמן הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה, רב הונא אמ' יחלוקו, וכן תני רבה בר אבוה יחלוקו. אמ' רב הונא מהדורא קמ' דרב אשי אמ' לן ראשון קנה, ומהדורא בתרא אמ' יחלוקו, והילכת' יחלוקו. מיתיבי לשבח קרקעות כיצד, הרי שמכר שדה לחברו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסין משועבדין, ואת השבח מנכסין בני חורין, ואם איתה חצי שבח מיבעי ליה, מאי גובה נמי דקתני חצי שבח. למדנו מיכן שאין בעל חוב גובה מן הלוקח אלא חצי שבח והחצי מעכב הלוקח לעצמו. ושמואל דאמ' בעל חוב גובה את השבח, יש לומ' דחצי שבח קאמ' כדמתרצינ' לה לברייתא, ויש לומ' דכוליה שבח קאמ' וסבירא ליה כשלחו מתם, וכמהדורא קמ' דרב אשי. ודוקא בעל חוב גובה חצי שבח מן הלוקח, אבל האשה בכתובתה אינה גובה כלל, דתנן בפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק, ולא האשה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם, ומקשה בגמ' [בכורות נ"ב ע"א] על מאי דתני ולא האשה בכתובתה, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומהדר א"ר אבה מקולי כתובה שנו כאן, אלמ' קילא כתוב' מבעל חוב ולא גביא שבחא.
גרסי' לקמ' בפ' המקבל [ק"י ע"א] יתומים אומ' אנו השבחנו, ובעל חוב אומ' אביכם השביח, סבר רב הונא למימ' על בעל חוב להביא ראיה כול', עד איתו ראיה דאינהו אשבוח, סבר רב חנינה למימר בארעא מסלקי' להו, ולא היא בדמי' מסלקי' להו כדרב נחמן, דאמ' רב נחמן אמ' שמואל שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואילו הן, בכור לפשוט, ובעל חוב ליתומים, ובעל חוב ללקוחות, אמ' ליה רבינא לרב אשי ובעל חוב מלקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, וכי תימ' כאן בשבח המגיע לכתיפים, כאן בשבח שאינו מגיע לכתיפים, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתיפים, אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פי' היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל ליה בעל חוב לכוליה שבחא ולא יהיב ליה ללוקח מידי, כדאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, ולוקח הדר על המוכר, אבל היכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא לא מצי בעל חוב למישקל שבחא והתם אמ' רב נחמן דמסלק ליה בזוזי. וכל זה הדין אינו נוהג אלא גבי לוקח, אבל גבי יתמי אע"ג דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, אינו יכול בעל חוב לגבות השבח שהשביחו היתומי' אלא מסלק ליה בזוזי, ומשום הכי לא אקשי רבינא לרב אשי אלא על בעל חוב ולוקח מי אית ליה שבחא ללוקח, אבל על יתומים לא אקשי ליה דודאי יתמי אית להו שבחא מבעל חוב, אע"ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא, והכי נמי מיסתברא, מדאמרי' התם יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, ובעל כרחין לא מיתוקמא אלא בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור [ארעא] אפי' אביהן השביח למה ליה למישקל שבחא, אלא ודאי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפי' הכי אי מיבריר לן דיתמי אשבוח לא שקיל שבחא, ואילו בלוקח אמרי' דאי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח ואע"פ שהשביח לוקח, וטעמ' מאי שנא יתמי, משום דלוקח אפסדיה לבעל חוב ועבד שלא כדין דזבן לשיעבודיה, דאי לאו לוקח דזבניה הוה משבח ליה לוה, והוה אתי בעל חוב וקא טריף ליה מיניה, הילכך השתא נמי טריף ליה מלוקח, אבל יורש ממילא קא אתא לידיה ולא מצי בעל חוב למיטען עליה מידי, הילכך לא שקיל מיניה שבחא, ורבי' יצחק זצוק"ל השוה דין היתומי' ללוקח, דאי הוה מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל ליה בעל חוב לשבחא בין מלוקח בין מיתמי, והיכא דלא מסיק אלא כשיעור ארעא והוי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצאה מבעל חוב, והשבח היתר ממוכר, ויתמי שקלי להוצאה מבעל חוב ושבחא ליכא ממאן דשקלי, ואין ממש בכל הדברים הללו דאע"ג דמסיק כשיעור ארעא ושבחא מלוקח הוא דשקיל שבחא, אבל מיתמי לא כדפרישית, והיכי דלא מסיק אלא כשיעור ארעא מהדר כוליה שבחא בין ללוקח בין ליתמי.
<h2>דף טו:</h2>
הכיר בה שאינה שלו ולקחו אמ' רב מעות יש לו שבח אין לו, ושמואל אמ' אפי' מעות אין לו, במאי קמיפלגי רב סבר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון, ולימ' ליה לשם פקדון סבר לא מקבל. ושמואל (אמ') סבר אדם יודע שאין לו קרקע וגמר ונתן לשם מתנה, ונימ' ליה לשם מתנה כסיפא ליה מילתא.
אמ' רבא הילכת' יש לו מעות ויש לו שבח, ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו, ואחריות טעות סופר היא, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, אי קשיא היכי אמ' רבא דשבח אין לו והא אמרינן לעיל בפרק הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"א] אמר רבא גזל והשביח [ומכר וגזל והשביח] והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש. בעי רבא השביח לוקח מהו, בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשיני כל זכות שתבוא לידו, אלמ' דלוקח מגזלן אית ליה שבחא, עיין מה שכתבתי שם. ורבי' יצחק זצוק"ל פירש הא דאמ' רבא שבח אין לו, לאו שבח דאתא מחמת הוצאה הוא, כגון שלקח שדה באלף זוז והוציא עליה מאתים זוז, וחזרה להיות שוה אלף ומאתים, אלא האי שבחא דאמ' רבא שבחא דאתי ממילא הוא, כגון שלקחה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים, בכי הא אמ' רבא דשבח אין לו, דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר כי מלוה, ואי גבי מיניה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו, דהינו ריבית, אי נמי משום דסבר לה כרב דאמ' אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון, ולהכי אמ' רבא שבח אין לו, אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל, דגרסי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"א] אמ' רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש, בעי רבא השביח לוקח מהו, בתר דבעיה הדר פשטה מה מכר ראשון לשיני כל זכות שתבוא לידו, ושמעינ' מינה [שבח] דאתי מחמת הוצאה דלוקח הוי הילכך שקיל ליה מיניה דנגזל. ודברים נכוחים נראין לי ביותר.
בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו, אמ' ליה מה מכר ראשון לשיני כל זכות שתבוא לידו, מאי טעמ' מר זוטרא אמ' ניח' ליה דלא ליקרייה גזלנא, רב אשי אמ' ניחא ליה דליקום בהימנותיה, מאי ביניהו איכא ביניהו מתנה, לרב אשי דאמ' ניחא ליה לאיניש דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה, לרב זוטרא דאמ' ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא, אמ' ליה מאי גזלי מינך, וקימ' לן כרב אשי דהוא בתראי.
<h2>דף טז.</h2>
פשיט' זבנה לאחר, אורתה, ויהבה במתנה לאו לאוקומי קמיה דלוקח קא בעי. פי' קודם שלקחה מבעלים הראשונים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון, או הורישה לאחד מבניו, או יהבה במתנה ואחר כך לקחה מן הבעלים, הא ודאי גליא דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון בעי, נפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו קא טרח אבתרה. פי' דנימ' ניחא ליה דניקום בהימנו', גבייה בחובו חזינן אי אית ליה ארעא אחריתי ואמ' הא בעינא ודאי לאוקומה גבי לוקח קא בעי, ואי לא זוזי הוא דקא בעי לאיפרועי. יהבה ניהליה במתנה, פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמ' מתנה כירושה דהא ממילא הוא דהויא, וחד אמ' מתנה כמכר, אי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה במתנה, להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה.
ועד אימת ניחא ליה דניקום בהימנותיה, אמ' רב הונא עד שעת העמדה בדין. פי' עד שיטרפוה מן הלוקח ויעמידוה בדין, אבל משעמד בדין והוחזק הגזלן ברשע גלי דעתיה דלא מהימן הוא, ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקומה קמי לוקח בעי. רב חייה בר אבה אמ' עד דמטיא אדרכתא לידיה. פי' עד שיחייבוהו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו, ועמד הגזלן במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שבכל מקום שימצאם יחזיק בהם, והינו תשעים יום כדאמרי' בהגוזל [ב"ק ק' ע"ב], רב פפא אמ' עד דמתחלן יומי דאכרזתא. פי' לאחר שמצא לוקח זה קרקע משל גזלן, ובא לבית דין והן מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבוא ויקנה, כדאמרי' בערכים [כ"א ע"ב] שום היתומים שלשים יום כול'. והילכת' כרב פפא.
תניא מה שאירש מאבה מכור לך, מה שתעלה מצודתך מכור לך לא אמ' כלום, מה שאירש מאבה היום מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, משום כבוד אביו ומשום כדי חייו. פי' ומשום הכי תני היום כלומר שהיה גוסס ועתיד למות היום והיה צריך לקבורתו ולתכריכיו.
<h2>דף טז:</h2>
אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן צא תן לו וחזר ואמ' פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, חייב אתה ליתן לו ואמ' פרעתי אינו נאמן, בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו, ורב זביד משמיה דרב נחמן אמ' בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמ' פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, והילכת' כרב זביד, ואי איכא לפלוגי בכופרן הכי הוא דאיכא לפלוגי, צא תן לו ואמ' פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע הוחזק כפרן לאותו ממון. פי' אמ' לו פרעתי בפני פל' ופל', והעדים מעידים שלא פרעו בפנינו ונתחייב לפורעו, ולמחר עוד טען פרעתיו ביני לבינו אינו נאמן, ואע"פ שכל אדם נאמן לומ' פרעתי ואע"פ שהלוהו בעדים שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים [שבועות מ"א ע"ב], זה אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן, ודוקא לאותו ממון אינו נאמן אבל לממון אחר נאמן כדאמרי' [ה' ע"ב] הכופר במלוה כשר לעדות דאמרי' אישתמוטי מישתמיט, ולאו בחזקת גזלן קאי וכשר לעדות ולשבועה, ואי קשיא לאותו ממון נמי יהא נאמן בשבועה, כיון דאמרי' אישתמוטי מישתמיט נירמי שבועה עילויה כי היכי דלודי, כדאמרי' גבי מודה במקצת הטענה. התם לא הוחזק לכפור כדי להישמט, ואנן אמרי' דילמ' אישתמוטי מישתמיט ורמי שבועה עילויה כי היכי דלודי, אבל הכא דהוחזק לכפור ולהישמט גם עתה כשכופר ואומ' פרעתי אינו נאמן אפילו בשבועה כיון שהוחזק לכפור ולהישמט עליו, ודוקא לאותו ממון אינו נאמן מפני שראינו כי הוא רגיל לכפור ולהישמט עליו, אבל לממון אחר נאמן שאם נשמט לזה אינו נשמט לכל, אבל הכופר בפקדון שהוא בחזקת גזלן אינו נאמן לשום ממון לישבע עליו ולא לעדות. חייב אתה ליתן לו ואמ' פרעתי והעדים מעידי' אותו שלא פרע לא הוחזק כפרן לאותו ממון אישתמוטי מישתמיט ליה סבר עד דמעייני רבנן בדיני. פי' שאין זה פסק דין גמור עד שיאמרו לו צא תן לו.
<h2>דף יז.</h2>
אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום, והעדים מעידים שיש לו, וחזר ואמ' פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. כי הא דכלתיה דשבתי ברי' דר' מרינוס כתב לה חמוה איצטלא דמילתא בכתובתה וקיבלה עליה. פי' כתב לה בכתובתה שהביאה איצטלא מבית אביה ולא הביאה, וזהו כמו כתב לה שום משלו והוא קיבל עליו וכתב לה בתוך כתובתה שאם תבוא לגבות כתובתה שתגבה ממנו זו האיצטלא, אירכס כתובתה אמ' להו לא היו דברים מעולם, אתו סהדי אמרי אין כתב לה, לסוף אמ' להו פרעתי, אתא לקמיה דר' חייה אמ' ליה הוחזק כפרן לאותה איצטלא.
א"ר אבין א"ר אילעא א"ר יוחנן היה חייב לחברו שבועה ואמ' נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמ' נשבעתי, הוחזק כפרן לאותה שבועה, אבל כל זמן שלא הוחזק כפרן אי אמ' נשבעתי נאמן. פי' ונפקא מינה דאי הוה חייב לחברו שבועה דאוריתא באומרו נשבעתי פטר נפשיה בשבועת היסת, אי נמי בלא שבועת היסת נמי פטור שלא תיקנו שבועת היסת אלא בכפירת ממון ולא בכפירת שבועה.
<h2>דף יז:</h2>
א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום. פי' כגון כתובת אשה, ומזון האשה והבנות, אם הוא טוען פרעתי לא אמ' כלום עד שיוציא שובר, או שטר הכתובה קרוע, דכל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, א"ל ר' חייא בר אבה לר' יוחנן ר' לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה, עיין מה שכתבתי בפ' הכותב [כתובות פ"ט ע"א] דפליגי עלה רב ושמואל דרב סבר דוקא מנה מאתים שהם תנאי ב"ד גובה בלא כתובה ולא תוספת, ושמואל אמ' גם תוספת נמי גובה היכא דידיעא כמה היא, כגון אנו שכותבין תוספת אחת ידועה לכל הנשים, א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי אשכחת מרגניתא תותה, [י"ח א'] ואסקה אביי דאפי' במקום שכותבין כתוב' ולא נקטה כתובה כגון שאיבדתה גובה, ולא מהימן למימר פרעתה עד דנקיט תברה או שטר כתובתה קרוע. ואי קשיא ממאי דאמרן לעיל בפירקין [ז' ע"ב] תניא מצא שטר כתובה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ר' יוסי אומ' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דאלמ' חיישי' לפירעון. תשובה אימת אמרי' הטוען אחר מעשה בית דין לא אמ' כלום הני מילי בדלא מפקא אשה כתובה וטוענת איבדתי כתובתי, דלא מהימן האי למימר פרעתך עד דמחזי תברא או שטר כתובתה קרוע, אבל הכא דנפל שטר כתובתה ויוצא מיד אחר איתרע ואיכא למימר פרוע הוא ומיד הבעל נפל.
אמ' ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן כול', עיין בפ' הכותב שהזכרתי שם שיש כתובה לארוסה בתנאי בית דין אע"ג דלא כתב לה [כתובות פ"ט ע"ב].
<h2>דף יח.</h2>
מתני'. מצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים כול', טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנן הא אמ' תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה, ורמינהי המביא גט ואבד ממנו ומצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, התם מפרש לאלתר כדי שתעבור שיירא ותשרה, דבתוך כך ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל, שהרי לא שהה שיעור שתחנה. אמ' רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות, וכאן במקום שאין השיירות [מצויות]. ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמע' בעיר אחת, [י"ח ב'] ור' זירא אמ' אע"פ שלא הוחזקו חיישינ' והילכת' כרבה, ר' ירמיה אמ' כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמע', רב אשי אמ' דקאמרי עדים נקב יש בו בצד אות פל', ודוקא בצד אות פל' אבל נקב בעלמ' לא, מספקא ליה סימנין שמחזירין אבדה בהן אי דאוריתא אי דרבנן.
<h2>דף יט.</h2>
רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מידרשא, אמ' אי סימנא אית לי בגויה, אי טביעות עינא אית ליה בגוה, אהדרוה ניהליה, אמ' לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה ניהליה וקסברי סימנין דאורית', אי משו' טביעות עינא אהדרוה ניהלאי, ודוקא לצורבא מרבנן אבל לאיניש בעלמ' לא, עיין כל זו השיטה בפ' כל גט.
גופה מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה, וליחוש שמא כתב ליתן לה בניסן ולא נתן לה עד תשרי, ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי, ומפקא ליה לגיטא דכת' בניסן ואתיא למיטרף לקוחות שלא כדין, והניחא למאן דאמ' כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות שפיר, אלא למאן דאמ' יש לו לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר, דכי אתיא למיטרף אמרי' לה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך.
ושיחרורי עבדים, ת"ר מצא שטר שיחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד, אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, בזמן שהרב מיהת מודה יחזיר לעבד, ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ואזל עבדא קנה ניכסי מניסן ועד תשרי, ואזל הרב וזבנינהו ומפיק ליה לשיחרור דכת' בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין, הניחא למאן דאמ' זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וכדאביי דאמ' עדיו בחותמיו זכין לו שפיר, אלא למאן דאמ' חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות מאי איכא למימר, דכי אתי למיטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא שיחרור לידך.
דייתיקי מתנה, ת"ר דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה. פירוש דייתיקי היא [שטר] צואת שכיב מרע שנתן שדהו מתנה לפל', ומתנה היא מתנת בריא, אלא אי כתב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דקני ואי לא לא קני. [פי' אם כן לא ימצא מתנה בבריא מעולם], אמ' אביי הכי קאמ', איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה, כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, שאם כתבה סתם קונה מיד. ואי קשיא כיון דדייתיקי בשטר היא, אמאי קורא אותה דייתיקי דמשמע דא תהא למיקם ולהיות, ומה תוקף יש למתנת שכיב מרע בשטר יותר מן הבריא, והרי גם הבריא אם כתב לו שדי נתונה לך ומסר לו השטר קנה, דקרקע נקנה בשטר, ואם לא מסר לו השטר גם בשכיב מרע לא קנה כדתנן בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום כול', ואדרבה יותר היא חזקה מתנת בריא שאם עמד אינו חוזר, ומתנת שכיב מרע אם עמד חוזר. יש לתרץ דלהכי קרי למתנת שכיב מרע דייתיקי, שמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה שהרי אם עמד חוזר, שכל דעתו אינו נותן אלא לכשימות, וכיון דלאחר מיתה הוא נותן, מן הדין שתהא מתנתו בטלה אף לאחר מיתתו דהא אין מתנה לאחר מיתה, אלא משום דאמרי' דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו קונה, מה שאין כן בבריא שאילו כתב לו הבריא שדי נתונה לך לאחר מיתתי לא אמ' כלום, שאין מתנה לאחר מיתה, ולא קנה עד שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כדתנן בפ' יש נוחלין [שם קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, ואם לא כתב מהיום לא קנה, נמצא שהבריא צריך מהיום ושכיב מרע לא צריך מהיום שכל דבריו ככתובין וכמסורין דמו.
הא אמ' תנו נותנין, ורמינהי דייתיקיאות, אפותיקאות, ומתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה, א"ר אבה בר ממל לא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע, מתני' דקתני הא אמ' תנו נותנין בשכיב מרע דבר מהדר הוא, דאמרי' מאי איכא למימ' דילמ' כתבה מעיקרא ויהבה להאי ואימליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, והשתא קא הדר ביה בההוא בתרא, אי במתנת בריא יהבה ליה לית ליה פסידא דכי נפקן תרתי בתריתא זכיא דהא הדר ביה מקמיתא, ואי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ליה לית ליה פסידא דבתריתא זכיא דהא הדר ביה מקמיתא, וכי קתני בבתריתא אע"פ ששניהן מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריא דלאו בר מיהדר הוא, דאמרי' דילמ' כתבה להאי מעיקרא ואימליך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, והשתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה, וסבר מהדר לא מצינא הדרנא בי, אימא להו דאנא להאי כתבתיה ומהדרו ליה כתבא, דכי מפיק האי כתבא דקדים זכי בה הוא, אלא אמרי' האי כתבא לא יהבינ' ליה להאי דדילמ' יהבתיה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה, אי לא יהבתיה לאיניש אחרינא וקא בעית דתיתביה להאי, כתוב ליה השתא כתבא אחרינא, דאי יהבתיה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא דקדים וזכי, מתקיף לה רב זביד והא אידי ואידי דייתיקאות קתני, אלא אמ' רב זביד הא והא בשכיב מרע ולא קשיא הא ביה והא בבריה, מתני' דקתני' נותנין בדידיה דבר מהדר הוא, דאמרי' אי נמי יהביה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא דקמ' ובתרא בתרא זכי דהא הדר ביה מקמא, בריתא דקתני אע"פ ששניהן מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה, דאמרי' דילמ' כתביה אבוה להאי ואימליך ולא יהביה ליה, ובתר דמית אבוה כתבה הוא לאיניש אחרינא ויהבה ליה, והשתא קא הדר ביה הוא, וסבר מהדר לא מצינא הדרנא בי, אימא להו דאבה יהביה להאי וניהדרו ליה כתביה, ואזיל ומפיק מיניה דהוא זכי דהוא קדים ופליג בהדי', הילכך אמרי' ליה אנן האי כתבא לא יהבינן ליה דילמ' מיכתב כתביה אבוך ומיתב לא יהביה ליה, ויהבתיה את לאיניש אח', אלא אי קושטא קאמרת דיהביה ליה אבוך זיל את השתא כתוב ליה שטרא אחרינא דאי נמי לא יהביה אבוך ליה, וכתבתיה לאיניש אחרינא את לית ליה פסידא דקמא ובתרא קמא זכי. ואי קשיא תירצנו דייתיקי, מתנה דתנן דהיא מתנת בריא ומשמע הא אמ' תנו נותנין מאי איכא למימר, יש לתרץ דהכי קתני מתני' דייתיקי של מתנה וחדא מילתא היא, ובשכיב מרע מיירי כולה, ומאי דתני בבריתא איזו היא דייתיקי ואיזו היא מתנה, לאו לפרושי מתנה דמתני' אתא, אלא הכי קאמ' דייתיקי דתנן במתני' מה פי' לשון דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, וכשאמ' איזו היא מתנה הכי קאמ' איזו היא מתנת בריא הדומה לשכיב מרע דקניא לאחר מיתה, כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, ודוקא דכת' בה מהיום אבל לאחר מיתה בלחוד לא קניא דאין מתנה לאחר מיתה, אבל מתנת שכיב מרע אע"ג דסתמה לאחר מיתה היא בלא מהיום קניא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ומפני זה נקראת דייתיקי שהיא קיימת לאחר מיתה אע"ג דלא אמ' מהיום, מה שאין כן בבריא, ובעבור זה שנה איזו היא מתנת בריא הדומה לשכיב מרע, כדי להודיענו מה כח למתנת שכיב מרע יותר ממתנת ברי' שקורא אותה דייתיקי, וכל עיקרו של תנא לא בא אלא לפרש לשון דייתיקי, ולעולם אין במשנה מתנת בריא.
<h2>דף יט:</h2>
ושוברין, ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, בזמן שהאשה מיהת מודה יחזיר לבעל, וליחוש דילמ' כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי. המורה גריס בטובת הנאה, ופירש בזול לפי שנותן מעות מועטין שאם תמות היא יורשה בעלה ויפסיד מי שלקחה, ואם ימות בעלה או יגרשנה יהא כלוקח במקומה ויגבה כתובתה, ומפני זה הלשון פירש מצא שובר שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה תחתיו, ונ"ל דלא גרסי' כלל "בטובת הנאה" אלא וזבינתה לכתובתה בלחוד, כמו שאדם מוכר שטר חובו כך מכרה זו כתובתה שיגבנו הלוקח במקומה, והיא כותבת לו שובר מפני שאין שטר כתובתה בידה, ומפיק ליה לשובר דכת' בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין.
<h2>דף כ.</h2>
אמ' רבא ש"מ איתה לדשמואל דאמ' המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, אביי אמ' אפילו תימא ליתה לדשמואל, הכא במאי עסיקי' בששטר כתובתה יוצא מתחת ידה, ורבא אמ' אי משום שטר כתובתה חיישי' לשתי כתובות, ואביי אמר חדא דלשתי כתובות לא חיישינן, ועוד שובר בזמנו טורף, אביי לטעמיה דאמ' עדיו בחותמיו זכין לו, ומשמ' מהכא דרבא לית ליה דאביי דאמ' עדיו בחותמיו זכין.
מתני'. מצא איגרות שום ואיגרות מזון כול'. פירש המורה איגרות שום ששמו ב"ד ניכסי לוה למלוה בחובו, ואיגרות מזון שקיבל עליו לזון את בני אשתו או איש אחר, ואינו נר' לי דשומת ניכסי הלוה הינו שטרי חלטאתא כדבענן למימר, ואיגרות מזון נמי הינו שטר חוב ולפריעה קיימי וניחוש לפרעון, ונר' לי לפרש דאיגרות שום ששמו ב"ד נזקו של ניזק כמה הוא כדאמרינ' [ב"ק נ"ה ע"ב] שמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה ושמו חבלת הניזק כדי לידע כמה ישלם לו המזיק, והני לאו לפירעון קיימי, שלא בכח אלה גובה אלא בעידי חבלה. ואיגרות מזון הן שפסקו בית דין כמה ראוי להינתן בכל שנה למזון האשה והבנות, דהני לאו לפריעה קיימי דלא מכח איגרות הללו מיתזני, אלא בתנאי בית דין. שטרי חליצה שעשו לה בי' די' לראיה שחלצה בפניהן וכבר הותרה לשוק, ומיאונין יתומה [שהשיאה] אמה ואחיה לדעתה, יוצאה על פי ב"ד במיאון ואינה צריכה גט, אלא אומרת בפני שלשה אי איפשי בפל' בעלי, וכותבין לה ראיה שמיאנה בפניהם בעודה קטנה שלא תהיה צריכה גט לכשתגדיל.
וכל מעשה ב"ד פירש ר' זירא [לעיל ט"ז ע"ב] בשטרי חלטאתא דלאו בני פירעון נינהו. פי' שיורדין בית דין לניכסי הלוה ושמין שדה אחת משדותיו ומחליטין אותה למלוה בחובן, וקס"ד השתא דכיון שהחליטוה לו הרי היא שלו ואינו יכול לפדותה הלוה ממנו וליתן לו חובו, והא אמרי נהרדעאי שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא, ואמ' אמימר אנא נהרדעאה אנא וסבירא לי דשומא הדרה לעולם, אלא אמ' רבא התם הינו טעמ' דאמרי' איהו אפסיד אנפשיה, דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא בעיא מהדר, ומשום ועשית הישר והטוב הוא דאמור רבנן תיהדר, הילכך מרישא הוא דקא זבין איבעי לי למיכתב שטר זביני.
מצא בחפיסה או בדלוסקומא, שהכלי הוא סימן כשיאמרו הבעלי' בכלי כך וכך מצאתי(י) אותם, וכן תכריך של שטרות או אגודה התכריך והאגודה הן סימן, ועל ידי הסימן אנו מתבררין כי ממנו נפל, מאי חפיסה, אמ' רבה בב"ח חמת קטנה. פי' חמת קטנה שנותנין בה יין. מאי דלוסקומא, אמ' רבה בר שמואל תליקא דסבי. פי' שק שהזקנים מצניעין בו כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם.
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו. פי' נסתפק בשטר אחד משטרותיו אם הוא פרוע ואם לאו מספיקא לא יקרענו, אבל אם מצא שובר בין שטרותיו, וכת' בו שטר פל' פרוע הוא, ונסתפק לו אם קיבל הפירעון ולא הספיק ליתן השובר ללוה, או שמא כתב ליתן ולא נתן מפני שלא פרעו, יעשה מה שבסימפון ויקרע השטר שהשובר כת' עליו.
ושטרי בירורין. מאי שטרי בירורין, הכא תרגימו שטרי טענתא, שכל אחד בירר טענותיו לב"ד וכתבום כדי שלא יוכל לחזור בו. ר' ירמיה אמ' זה בורר לו אחד וזה בורר אחד, וכותבין להן ב"ד שלא יוכל חברו לדחותו ולומ' אי איפשי בפני אילו בפני אחרים אני רוצה, וכל הני יחזיר דליכא למיחש לשמא נמלך שב"ד לא כתבום אלא בדבר מקויים, ולפירעון לא קיימי דניחוש לפירעון.
<h2>דף כ:</h2>
ת"ר כמה הוא תכריך של שטרות, שלשה כרוכין זה בזה, וכמה היא אגודה של שטרו' שלשה קשורין זה בזה, תכריך דכריך חד בריש חבריה, אגודה דדמו אהדדי וכריכי.
רשב"ג אומ' כול'. הנכון בעיני דרשב"ג לא אתא לאיפלוגי על ת"ק, דהיכא דמצא תכריך או אגודה אפי' שלשתן על לוה אחד, או שלא היה שם אלא שטר אחד על לוה אחד, והשנים שטרי שדות של מקח וממכר יחזיר מפני סימן הקשר והאגודה, ואם לא היו נמי כרוכין ואגודין, ומצא שלשה שטרות של מלוה אחד ושל שלשה לוין יחזיר למלוה דמוכחה מילתא דמיניה נפול. ואם היו ללוה אחד ושל שלשה מלוין יחזיר ללוה דמוכחא מילתא דמיניה נפול, ותני' קמ' נמי לא פליג עליה בהא, והא דתני לה משמ' דרשב"ג לאו למימרא דרבנן פליגי עליה אלא משום דהוא מרה דשמעתא תני לה על שמיה והרבה יימצאו במשנה ובבריתא כזה.
אחד לווה משלשה יחזיר ללוה דאי ס"ד דמלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי, ודילמ' לקיומיהו אזולי, דמיקיימי, ודילמ' מידא דספרא דדייני נפול, לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא.
שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה, דאי ס"ד דלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי, ודילמ' למיכתבינהו אזול ומידא דספרא נפול, דכתיבי בתלת ידי ספרא, ודילמ' לקיומינהו אזול, לוה לא מקיים שטרא, שאין ב"ד מקיימין שטר אלא ביד בעליו דהינו המלוה.
אמ' רב ירמיה בר אבה אמ' רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה, אע"פ שכת' בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול, ולא מיבעיא היכא דלא כתיב בכתב ידו דאיכא למימ' ספרא איתרמי וכתב, אלא אפי' כתוב בכתב ידו פסול, סבר דילמ' מיתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי, ואי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי, אכתוב אנא תברא דכי מייתי ליה זוזיי איתיב ליה.
תנן אם יש עמהן סימפון יעשה מה שבסימפון, הכא במאי עסיקי' שנמצא השטר בין שטרות קרועין, דמוכחא מילתא דהאי סימפון כשר הוא, ת"ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. פי' בעל כרחין לאו ביוצא מתחת ידי לוה קאמ', אלא ביוצא מתחת ידי מלוה, דאם כן פשיטא, מידי דהוה אכל שטרי דעלמ', ואתא לאשמועינן דאפי' יוצא מתחת ידי מלוה אם נתקיים בחותמיו כשר, אימ' יתקיים מחותמיו דמשאלינן להו לשהדי אי פריע אי לא פריע.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ש סמפון שיש עליו עדים כשר, מאי עדים, עידי קיום. פי' שאין ב"ד מקיימין שטר אלא ביד בעליו והלוה הוא בעליו ובודאי ביד הלוה נתקיים, והוא החזירו למלוה והפקידו בידו או שנפל ממנו ומצאו, הכי נמי מיסתברא מדקתני סיפא ושאין עליו עדים פסול, מאי אין עליו עדים, אילימ' דליכא עליה עדים כלל, צריכ' למימ' דפסול, אלא לאו עידי קיום.
גופה סימפון שיש עליו עדים כשר, אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש, או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר, יוצא מתחת ידי שליש דהא הימניה. פי' זה השליש הוא שהפקידו המלוה והלוה השטר בידו על שום תנאי שהיה ביניהן, ואם מוציא זה השליש שובר על אותו השטר או על מקצתו אע"פ שאין עדים חתומין בו כשר, שכיון שהשליש אומ' על דעת כן הונח זה השטר בידי, כדי לעשות בו מה שכת' בשובר הזה נאמן, שהרי המלוה האמינו, ואילו רוצה יכול לקרוע השטר ללוה, הילכך נאמן הוא באותו השובר, וגם אם היה אומ' בפה כי זה השטר הונח בידי בעבור שהוא פרוע כולו או מקצתו היה נאמן, כיון שהוא שליש ביניהן, גם עתה כשאומר איני זוכר הפירעון אבל זוכר אני שזה השובר הונח בידי על זה השטר נאמן הוא. לאחר חיתום שטרות נמי אם נמצא כת' בו ששטר זה פרוע הוא בטל השטר דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע ליה לשטריה.
ואילו מציאו' שלו כול'. פי' כללא דמילתא, כל מידי דלית ביה סימן מייאש מריה מיניה וקנייה בייאוש, וכל מידי דאית ביה סימנא לא מייאש, דמימ' אמ' יהיבנא סימנא ושקילנא ליה, וכל הני דמתני' הוו דבר שאין בהן סימן, ואע"ג דלגבי גזילה פליגי בייאוש כדי אי קני אי לא קני והילכת' דלא קני [ב"ק ס"ו ע"א], התם משו' דאתא לידיה באיסורא, אבל הכא דבהיתירא אתא לידיה בייאוש בלחוד קני כדילפינ' לקמ' [כ"ז0ע"א] משמלה שיש לה תובעין ומכי מייאש תו לא תבע.
וככרות של נחתום, פירש המור' כל ככרות של נחתום שוין, אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן, ואינו נר' לי שגם הנחתומין כל אחד עושה הסימן שלו, אלא הינו טעמ' משום דנחתום עשוי למכור הככרות שלו, והילכך לא מהדרינן ליה בסימן דחיישי' דילמ' לאו דידיה הוא דזבניה לאחרינא, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור ככרותיו מהדרינן ליה בסימן, ודמי האי למאי דאמרי' לקמ' [כ"ה ע"ב] ת"ר המוצא סלע בשוק ובא חברו ואמ' שלי היא נירונית היא, חדשה היא, של מלך פל' היא לא אמ' כלום, ולא עוד אפי' שמו כתוב עליה לא אמ' כלום שאין סימן למטבע, מאי טעמ' דאמרי' אסוקי אסקה ומאיניש אחרינא נפל.
פירות מפוזרין. בכמה, א"ר יצחק קב בארבע אמות, היכי דמי אי דרך נפילה אפי' טובא נמי. פי' כיון דלית בהו סימן מייאש מיניהו, ואי דרך הינוח אפי' בציר מהכי נמי לא, שכיון שמדעת הניחם לא נתייאש מהם שדעתו היה לחזור וליטלם, אמ' רב חמא בר עוקבא הכא במאי עסיקי' במכנשתא דבי דרי, קב בארבע אמות (לא) טרח איניש, בציר מהכי [לא] טרח איניש, ומתייאש מהם ומפקירם.
<h2>דף כא:</h2>
איתמר ייאוש שלא מדעת. פי' דבר שסתמו הוי ייאוש לכשיודע שנפל ממנו, וכשמצאן המוצא עדין לא ידעו הבעלים שנפל מהם אביי אמ' לא הוי ייאוש, ורבא אמ' הוי ייאוש. בדבר שיש בו סימן דכול' עלמ' לא פליגי דלא הוי ייאוש, ואע"ג דשמעיניה לבסוף דאייאש לא הוי ייאוש, דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה, דלכי ידע דנפל מיניה לא מייאש, דמימר אמ' סימנא אית לי בגויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אע"ג דאית ביה סימנא רחמ' שרייה, ואע"ג דאתא לידיה מיקמי דלידעו הבעלים בנפילתה שם כדבענן למימ' לקמ', כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמ' לא הוי ייאוש דהא לא ידע דנפל מיניה, ורבא אמ' הוי ייאוש כיון דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימ' אמ' סימנא לית לי בגוה הילכך מהשתא הוי ייאוש, [כ"ב ב'] ת"ש דא"ר יוחנן משו' ר' שמע' בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת שנ' [דברים כ"ב] וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואיסורא דומיא דהיתירא. פי' כיון דמחד קרא ילפי איתקושי איתקוש להדדי זו לאיסור וזו להיתר, מה היתר דשאינה מצויה לא חלק בין יש בו סימן לאין בו סימן, אף איסור דמצויה לא חלק בין אין בו סימן ליש בו סימן דלכי ידע לא מייאש, דכי היכי דיש סימן אסירא אין סימן נמי אסירא היכא דאיכא למימ' לא ידע דנפל קודם שבאת ליד זה, תיובתא דרבא תיובתא, ומיכן מוכיח דבזוטו של ים אע"ג דאשכחה מיקמי דידע דנפלה ליה שריא, דהא היתירא דומיא דאיסורא, ואיזהו דבר שאין בו סימן ואסור ביבשה כגון דאשכחה מיקמי דאיתידע ליה ובים כי האי גונא שרי, ש"מ דייאוש שלא מדעת בזוטו של ים הוי ייאוש אפילו לאביי, וטעמ' דמילתא משום הכי לא בענן בים דעת בעלי' דאפי' אי קאי התם ומחזר אחר אבדתו ואומ' כי איני מתייאש אין בדבריו כלום והרי היא של מוצאה דרחמ' שרייה, אבל אם נתפזרו לו מעותיו ברשו' הרב' ומחפש אחריהם במקום שנפלו לו עדין לא נתייאש והמוצאה חייב להחזיר משו' הכי בענן דעת בעלים באבדה כדי שיתייאשו, ודוקא זוטו של ים ושלוליתו של נהר שהם שוטפין הדבר למרחוק, אבל אם נפלו לו בים או בנהר ואינן שוטפין לא מייאש מסתמ' מפני שיכול לטרוח ולהציל, ומסיק תלמ' והילכת' כותיה דאביי ביע"ל קג"ם. פי' סימני הילכות הן ייאוש שלא מדעת, עד זומם למפרע הוא נפסל בסנהדרין [כ"ז ע"א], לחי העומד מאיליו בעירובין [ט"ו ע"א], קידושין שלא נמסרו לביאה, בקידושין [י"א ע"א], גלויי דעתא בגיטא בגיטין [ל"ד ע"א], משומד לוכל נבלה לתיאבון לענין פסול עדות בסנהדרין [כ"ז0ע"א].
<h2>דף כב:</h2>
כריכות ברש' הרב' הרי אילו שלו, אמ' רבה ואפי' בדבר שיש בו סימן, אלמ' קסבר רבה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. פי' כריכות הן עמרים קטנים ואע"פ שיש בהן סימן בקשריהן, הרי אילו שלו, דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן ולא סמכי עליה בעלים ומייאשי, ורבא אמ' לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז, קסבר סימן העשוי לידרס הוי סימן. תנן כריכות ברש' הרב' הרי אלו שלו ברש' היחיד נוטל ומכריז, היכי דמי אילימ' דלית בהו סימן ברש' היחיד מאי מכריז, אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברש' הרב' הרי אילו שלו, אמ' לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקשיא לך ברש' היחיד מאי מכריז, מכריז מקום. פירש המורה אינו מכריז שם האבדה אלא שם המקום, מי שאבדה ממנו אבדה במקום פל' יבוא ויאמר מה אבד, וזה בא ואומ' איבדתי שם חפץ פל', וקשיא לי בהאי פירוש טובא, דהא מקום כסימן הוי וכי היכי דסימן בעל האבדה בעי למימ' ליה, הם הכי נמי מקום בעל אבדה בעי למימ' ליה במקום פל' מצאתה אותה, ותו דמשנה שלימה היא לקמ' [כ"ח ע"ב] אמר את האבדה ולא אמ' את סימניה הרי זה לא יתן לו, אלמ' באומרו כך וכך איבדתי לא יהבינן ליה ולא סמכינן על כי האי גונא, אלא ודאי המקום בעל אבדה בעי למימ' ליה, דאיהו מכריז כריכות מצאתי או אבדה מצאתי בסתם, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והלה אומ' במקום פל' מצאתה, וזהו פת' מכריז מקום, מכריז מצאתי כך וכך חייב להחזיר על ידי סימן המקום, ורבה אמ' מקום לא הוי סימן, דאיתמר מקום, רבה אמ' לא הוי סימן ורבא אמ' הוי סימן, יש לדקדק מדקתני כריכות ברש' הרב', מכלל דכל הני דתני במתני' הרי אילו שלו בין ברש' הרב' בין ברש' היחיד קתני, והיכי דמי אי שמצאן דרך הינוח קשיא בין לרבה בין לרבא, דלרבא דאמ' מקום הוי סימן יטול ויכריז, ולרבה דאמ' מקום לא הוי סימן הרי זה לא יגע בהן דדרך הינוח מצאם לא נתייאשו הבעלים, שאומרים בלבם עכשיו נלך ונקח מה שהנחנו שם, ואין הרב' עוברים שם שיתייאשו, ואם זה יטלם לא ידע למי יחזיר משום הכי לא יגע בהן, וכל זו הסברא מוכרחת לקמ' [כ"ה ע"ב] במצא אחר הגפה כול', שכל המוצא ברש' היחיד בדרך הינוח, אם הוא דבר שיש בו סימן, אם המקום אינו משתמר יפה נוטל ומכריז, שמא יעבור שום אדם שאינו הגון ויקחנו, ואם הוא דבר שאין בו סימן לא יגע בו, הילכך מתני' לא מיפתרא בין לרבה בין לרבא אלא בדרך נפילה, שכיון שדרך נפילה מצאם אפי' לרבא דאמ' מקום הוי סימן הרי אילו שלו, שכיון שנפלו לו שלא מדעתו מה יודע אנה נפלו [לו] שיחזור ויטלם הילכך מתייאש, אבל מיהו הא קשיא לי דבשלמ' לרבה דמפרש כריכות בדבר שיש בו סימן משום הכי תני בהו ברשות הרב' מאי דלא תנא בכל הני, דאי ברש' היחיד אפי' אם מצאם דרך נפילה נוטל ומכריז בעבור הסימן שאין הבעלים מתייאשין, אלא לרבא דמפרש בדבר שאין בו סימן אמאי תנא כריכות ברש' הרב' הרי אילו שלו וברשות היחיד נוטל ומכריז בעבור סימן המקום ומיפתרא מתני' בדרך הינוח, ליתני כריכות סתמ' והוה משמ' בין ברשות היחיד בין ברש' הרב', והוה מיפתרא מתני' בדרך נפילה כי היכי דמיפתרא בכל הני, ואמאי שני תנא בלישניה בכריכות, ונ"ל להשיב שהתנא דין הסתמ' בא לבאר לנו, דסתמ' דמילתא כי משכח כריכות ברש' היחיד לייבש הונחו שם ולאו אבדה נינהו, שכן דרך העולם להניחם בשדות ליבשן, משום הכי תני כריכות ברש' הרב', דהתם ודאי לא מנחי ואבדה נינהו ובודאי נפלו שם שלא מדעת, ואפי' הניחן מדעת שכחן ולכשייזכר מתייאש, שאינו סומך על סימן המקום דכיון דרבים דרסי התם מינשתפי ולא קיימי בדוכתיהו, אבל בפירות ומעות מפוזרין ובכל הני דמתני' תני סתמ', דאפי' מצאן ברשו' היחיד אבדה הן שאין דרך בני אדם להניח פירות או מעות או כל הני דקתני אלא במקום המוצנע, וזה שלא מצאם אלא בתוך השדה ודאי נפלו שם ולא הונחו שם לדעת, משום הכי בכריכות תני רשו' הרבים ובשארא תני סתמא. ואליבא דרבה דאמ' מקום לא הוי סימן, אילו מצא כריכות ברש' היחיד ואין בהן סימן הרי זה לא יגע בהן, דשמא הונחו שם, ואם נטל לא יחזיר דלא סמכינן אסימן מקום, ודמי למאי דאמרי' לקמ' [כ"ה ע"ב], א"ר אבה בר זבדא אמ' רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר.
<h2>דף כג.</h2>
ר' יהוד' אומ' כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז, כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות, מכלל דת"ק סבר הרי אילו שלו, ואסיק רב זביד משמיה דרבא הכא בסימן הראוי לבוא מאיליו קמיפלגי ת"ק סבר לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן.
אמ' רב זביד הילכת' כריכות ברש' הרבים הרי אילו שלו, ברש' היחיד אי דרך נפילה הרי אילו שלו, אי דרך הינוח נוטל ומכריז דמקום הוי סימן, וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברש' הרב' ולא שנא ברש' היחי', לא שנא דרך נפילה ולא שנא דרך הינוח נוטל ומכריז. ואמ' רב זביד כללא דאבדתא כיון דאמ' ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מיניה.
<h2>דף כג:</h2>
ומחרוזת של דגים, ואמאי וליהוי קשר סימן, בקיטרא דציידי דכול' עלמ' הכי קטרי, וליהוי מניינא סימן, במניינא דשוין. פי' בודאי בפירות ומעות מפוזרין ליכא למיסמך אסימן מנין דמימ' אמ' מי יימר דכולהו לישתכחו ביחד, דילמ' מינשתפי אילך ואילך ומייאש, אבל הני דקיימי ביחד קשורין בודאי לא מייאש דמימר אמ' מאן דמשכח להו כולהו משכח להו ויהיבנא סימן מניינא ושקילנא להו.
בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן אי לא הוי סימן, אמ' להו רב ששת תניתוה מצא כלי כסף וכלי נחושת וגסטרון של אבר ושל מיני מתכות הרי זה לא יחזיר, עד שיתן אות, או עד שיכוין משקלותיו, ומדמשקל הוי סימן מידה ומנין נמי הוי סימן.
וחתיכות של בשר, ואמאי וליהוי משקל סימן, במתקלא דשוין, אבל חתיכה אי דרפקא אי דאטמא לא הוי סימן, ואי קשיא לשונות של ארגמן וגיזי צמר הבאות ממדינת הים ליהוי סימן משקל, יש לומ' דלשונות של ארגמן אין דרכן להימכר במשקל מפני חשיבותן, וגיזין ואניצין אין דרכן לשקול אחד אחד אלא הרבה ביחד שוקלין, הילכך אם מצאן אחד אחד בודאי לא ידע כמה משקלן, ואם מצאן הרבה אם מצאן אגודין בודאי חייב להכריז או בסימן מנין או בסימן משקל, ואם לא מצאן אגודין מתייאש משום דמינשתפי ומי אמ' מי יימר דכולהו חד גברא משכח להו. ובדגים דמקשה משו' דתני מחרוזות דמשמע אגודין ביחד מצאן במחרוז, ואי הוי תני דגים לא הוה קשיא ליה מידי דמפורדין הוה משמע. וחתיכות של בשר שמקשה משום דדרך העולם לשקול חתיכה אחת כשקונין אותה, אבל אלה שאין נשקלין אחד אחד לא הקשה. וגיזי צמר הבאות ממדינתן, שבאות כאשר הן נגזזות שאין עושין בהן סימן, לאפוקי גיזין הבאות מבית האומן שיש בהם סימן כדבענן למימ' לקמן. ולשונות של ארגמן, צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע כמין ארגמן ואחרי כן טוות אותו.
ת"ר חביות של יין ושל שמן, ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אילו שלו, והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ואסיק אביי אידי ואידי ברשום, ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות וכאן לאחר שנפתחו האוצרות. פירוש החבית המגופה קורא רשום והויא סימן מפני שכל אחד עושה רושם שלו במגופת חביותיו, ואם הוסרה המגופה הויא אבדה מדעת שהניחה מגולה ושקצים ורמשים ונחשי' שותין ממנה, ולאחר שנפתחו האוצרות למכור אין סומכין בסימן המגופה, שיש לומ' מכרה לאחר ומאיניש אחרינא נפל, כדכתבית לעיל גבי מטבע וככרות של נחתום, ואי קשיא ותיהוי מידה סימן, יש לומ' כל חביותיהן שוין היו ובמנין היו מוכרין אותן ומידתן ידועה היא.
בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן מקום הוי סימן אי לא הוי סימן, אמ' להו רב ששת תניתוה מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אילו שלו, ואי ס"ד מקום הוי סימן אמאי הרי אילו שלו. פי' אין דרך חביות ליפול אלא ודאי דרך הינוח מצאן ויכריז מקום, אמ' רב זביד הכא במאי עסיקי' ברקתא דנהרא. פי' שפת הנהר, והיין בא לעיר בספינות והלוקחין מפנין הספינה ומניחין שם ונושאין בבתיהן אחת אחת ופעמי' ששוכחין שם וכשיזכור מתייאש שאין אותו המקום סימן שיסמוך עליו, אמ' רב מרי מאי טעמ' אמור רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן, דאמרי' ליה כי היכי דאנחת את חברך נמי אנח. ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא. פי' זפת והוי דבר שאין בו סימן, אתא לקמיה דרב אמ' ליה זיל שקול לנפשך, חזייה דהוה קא מהסס, אמ' ליה זיל פלוג לחייה ברי מיניה, לימ' קסבר רב מקום לא הוי סימן, אמ' רבה משום ייאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדחו בה חילפי. פי' עשבים צמחו עליה ומוכיח כי מרוב ימים היתה שם ונתייאשו בעליה.
ר' שמע' בן אלעזר אומ' כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז, מאי כלי אנפוריא, אמ' רב יהוד' אמ' שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין. פי' שלא נשתמש בהן שיהא מכירן, ולשון אנפוריא, אין פה ראיה, היכי דמי אי דאית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי, ואי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי, לעולם דלית בהו סימן ולא צריכא להדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, שבעתן העין קים ליה בגויהו לא שבעתן העין לא קים ליה בגויהו, דאמ' רב יהודה בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדיבוריהו במסכתא, בפוריא, ובאושפיזא. פי' אם ישאלהו יודע אתה מסכת פל' אע"פ שהוא יודעה מידת ענוה היא לומ' איני יודע, ואם ישאלוהו אם שימש מיטתו מידת צניעות היא לומ' לאו, ואם ישאלוהו על בעל ביתו אם כיבדו דרך ארץ היא לומ' שכיבדו ולעשות לו שם טוב, למאי נפקא מינה אמ' מר זוטרא לאהדורי ליה אבדתא בטביעות עינא, אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה, ואי לא לא מהדרינן ליה.
<h2>דף כד.</h2>
מר זוטרא חסידא איגניב ליה כסא דכספא מאושפיזיה, חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה וכפר בגלימא דחבריה, כפתיה ואודי, אמ' הינו דלא איכפת ליה בממונא דחבריה.
תניא מוד' ר' שמע' בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז, ואילו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז, בדי מחטין וצינורות, ומחרוזות של קרדומו'. ויש לדקדק מדקתני מודה ר' שמע' בן אלעזר בכלים [חדשים] ששבעתן העין חייב להכריז, מכלל דבכלי אנפוריא שלא שבעתן העין פליגי רבנן עליה, ואמרי דאפילו הכי (אינו) חייב להכריז ולהחזיר לצורבא מרבנן, וקשיא לי דכיון דמהדרינן אבדתא לצורבא מרבנן אפי' בדבר שאין בו סימן, אמאי תנן ואילו מציאות שלו, וטעמא דכולהו משום דלית בהו סימן, ליחוש דילמ' דצורבא מרבנ' נינהו ואית ליה בהו טביעות עינא, ויש לומ' דסתמ' דכל הני דמתני' לית בהו טביעות עינא דלאו מנא נינהו דמשתמש ביה ואית ליה בגויה טביעות עינא, אבל אשכח מנא אפי' בדבר שאין בו סימן חייב להכריז משום צורבא מרבנן ומשום [הכי] א"ר שמע' בן אלעזר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז, דדמו להני דמתני' דלית בהו טביעות עינא, ותנא קמ' סבר סתם כלים אית ליה בגויהו טביעות עינא. וכל זה אינו נר' לי כלל דהא כוליה פירקין מוכח דכל דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז, והנכון בעיני דלא גרסי' כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז, דמשמע מכלל דרבנן סברי חייב להכריז אלא אינו חייב "להחזיר", מכלל דרבנן סברי חייב להחזיר לצורבא מרבנן בטביעו' עינא, אבל מיהו אינו חייב להכריז, דצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה לא שכיחי כול' האי שנתלה האבדה זו בהן ויכריז בעבורם, אבל אי איקרי ואתא ואמ' דידי היא ומישתמודענא לה בטביעות עינא יהבינן ליה, ובהא פליגי דר' שמע' סבר הני לאו בטביעות עינא נינהו, ואפי' אתא צורבא מרבנן ואמ' דאית ליה בגויהו טביעות עינא לא מהדרינן ליה, דאמרי' איחלופי איחלפו ליה ולא קים ליה שפיר בגויהו, ורבנן סברי כיון דצורבא מרבנן הוא, אי לאו דקים ליה בגויהו שפיר לא הוה אמ', ומודה ר' שמע' בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להחזיר, שאע"פ שהן חדשים אם הם כלי תשמיש כגון כוס וסכין יש לומ' שבעתן העין ויש בהן סימן. ואילו הן אותן שלא שבעתן העין דקים לן שאין לו בהן סימן, כגון, בדי מחטין וצינורות דלאו לתשמיש קיימי אלא לסחורה, וקים לן שאין לו בהן סימן ולא טביעות עין.
כל אילו שאמרו בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז. פי' אם מצאן בד אחד אחר בד אחד, או מחרוז אחד, אע"פ שמצא מהם הרבה ולא היו אגודין הרי אילו שלו, דלא מצי למיסמך אסימנא משום דמינשתפי כיון דלא אגידי הבדין והמחרוזות ביחד, אבל אם מצאן שנים שנים, שמצא שני בדי מליאין מחטים אגודין ביחד, או שני מחרוזות אגודין ביחד חייב להכריז דמניינא הוי סימן, וכיון דאגידי לא מייאש, ועל מנין כמה קרדומות יש במחרוז או כמה מחטין יש בכך לא סמיך דדילמ' מישתמיט חד מיניהו ונפיל. ואי קשיא היכי אמרי' הכא דבתרי הוי סימן, והא לגבי שטרות אמרינן בפירקי' קמ' דתלתא הוי סימן, אבל תרי לא הוי סימן. תשובה התם מכריז המוצא, שטרות מצאתי, הילכך תרי לא יחזיר דמיעוט שטרות שנים, אבל הכא אינו מכריז בדי מחטין מצאתי, או מחרוזות של קרדומות מצאתי, דנימא מיעוט בדין וצינורות שנים, דאפי' מאן דאמ' גלימי מכריז, אם יש בה שני סימנין אינו מזכיר בהכרזתו הסימן האחד ולהחזירה בסימן השיני, גם עתה אינו צורך להכריז בדים ומחרוזות מצאתי, אלא הכי מכריז קרדומ', או מחטין, או צינורות מצאתי דאפי' בד אחד נמי ומחרוז אחד נמי משמע, וכי אתא ואמ' דתרי בדין ומחרוזות הן ביחד הוי סימן ויחזיר. מאי בדי שוכי דכל דתלו ביה מידי בד קרו ליה כי ההוא דאמרי' [סוכה מ"ד ע"ב] עלה אחד בבד אחד.
וכן היה ר' שמע' בן אלעזר אומ' המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, והמוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אילו שלו.
איבעיא להו כי קאמ' ר' שמע' בן אלעזר ברוב גוים, אבל ברוב יש' לא קאמ', או דילמ' אפי' ברוב יש', ואם תימצי לומ' אפי' ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ודאי ברוב יש' פליגי, ברוב גוים פליגי אי לא פליגי, ואם תימצי לומ' פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו. וסוגיא דשמעתא ברוב גוים הרי אילו שלו, וברוב יש' חייב להכריז, והכי תנן סתמ' במסכת מכשירין [פ"ב מ"ח] מצא בה מציאה אם רוב גוים אינו חייב להכריז, אם רוב יש' חייב להכריז, ואמרי' [פ"ד ע"ב] אמ' רב אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה גוים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה, ונפק' מינה לקנקנה, בא יש' ונתן בה סימן מותרת בשתייה למוצאה, אלמ' אפי' דבר שיש בו סימן ברוב גוים הרי אילו שלו משום דמייאש ואמ' גוי אשכחה ולא מהדר לי.
<h2>דף כד:</h2>
ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן, אתא לקמיה דרב יהודה אמ' ליה זיל אכריז, והא שלוליתו של נהר הוא, שאני נהר בירן כיון דמיתקיל לא מייאש, והא רובא גויים נינהו, שני נהר בירן דיש' שכרו ליה ויש' כרו ליה, וכיון דיש' שכרו ליה אימור מיש' נפל, וכיון דיש' כרו ליה לא מייאש. פי' מיתקיל שהיו בו מכשולים אבנים וסתימת גדר לדגים ולא יוכל הנהר להוציאו חוץ למכשולים, והיו רגילין לסותמו ולנקותו ולכרותו כדי שישטפו מימיו.
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא, שמוכרין שם חטים ורוב גוים מצויין שם, אמ' ליה מצא כאן ארנקי מהו, אמ' ליה הרי היא שלו, בא יש' ונתן בה סימן מהו, אמ' ליה חייב להחזיר, תרתי, לפנים משורת הדין, כי הא דאבוה דשמואל אשכחינהו להנהו חמרי בדברא לבתר תריסר ירחי שתא ואהדרינהו למריהו לפנים משורת הדין, רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי, פי' רוצענין, אמ' ליה מצא כאן ארנקי מהו, אמ' ליה הרי אילו שלו, בא יש' ונתן בה סימן מהו, אמ' ליה הרי אילו שלו, והרי עומד וצווח, נעשה כמי שצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
ההוא דיו דשקל בישרא ושדא בי צינייתא דבי בר מריון, אתא לקמיה דאביי אמ' ליה זיל שקול לנפשך, והא רובא דיש' נינהו, שני דיו דכזוטו של נהר דמי, והאמ' רב בשר כיון שנעלם מן העין אסור, בעומד ורואהו, ומדמקשה תלמ' הכי ש"מ הלכה כרב, דקימ' לן אין התלמ' מקשה אלא מהלכה פסוקה.
ר' חנינה מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו, אמ' רב אסי התירוהו לו משום מציאה ברוב גוים, ומשום שחיטה ברוב טבחי יש', ר' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריה לציפורי. פי' גזולות, אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה קמיה דר' יוחנן אמ' לי' זיל שקול לנפשך, ולהעלמה ליכא למיחש דשחיטתן הויא סימן, ורב לא אסר אלא חתיכות ולא שלמים, שהשחיטה ניכרת בהן שאין דרך הגוים לשחוט אלא לנחור. עיין בערך ס"ז בספר המכריע.
ר' יצחק נפחא אשכח קיבורי (ודיקלי) דאיזלי בין אזלויי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמ' ליה זיל שקול לנפשך. פי' פקעיות של מטוה של רשתות בשוק שהאומנין מתקנין שם רשתות ורוב גוים היו מצויין שם.
<h2>דף כה.</h2>
מתני'. ואילו שחייב להכריז כול'. פי' סתם כלי וכיס יש בהן סימן, הילכך בין מלאין בין ריקנין חייב להכריז, טעמ' דמצא פירות בכלי ומעות בכיס, הא כיס ולפניו מעות, כלי ולפניו פירות הרי אילו שלו, תנינה להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות הרי אילו שלו, מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז, ורמינהי מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו, זכה הלה בדבר שאין בו סימן. אמ' רב זביד לא קשיא הא בצנא ופירי והא בכובא וכיתנא. פי' כובא וכיתנא גיגית מוטלת בארץ ופשתן לפניה, שאין דרך הפשתן להתגלגל ולצאת כולו ומוכחא מילתא דלאו מגיגי' זו נפל והרי הוא שלו, אבל סל ולפניו פירות מוכחא שמן הסל נפלו. אי נמי יש לפרש מתני' דתני פירות מיירי בצנא ופירות, דאי מיניה נפול הוה משתייר מידי במנא, ובריתא דתני מצא דבר שאין בו סימן בכובא וכיתנא שכיון שהפשתן נאגד ונסבך זה בזה כשנופל הכל נופל ואינו משתייר בו כלום, רב פפא אמ' אידי ואידי בצנא ופירי ולא קשיא הא דמהדר אפיה לגבי פירי והא דלא מהדר אפיה לגבי פירי, ואיבעי תימ' אידי ואידי דמהדר אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ביה שיורא בצנא (והא דאית ליה אוגנים) [והא דלית ביה שיורא בצנא], ואי בעי תימ' אידי ואידי דלית ביה שיורא בצנא, והא דאית ליה אוגנים לצנא והא דלית ליה אוגנים לצנא. פי' אי אית ליה אוגנים לצנא מוכחא מילתא דלאו מיניה נפול דאוגנים הוו מעכבי להו והוה משתייר מיניהו.
ציבורי פירות וציבורי מעות. פי' מוכחא מילתא דלאו דרך נפילה נינהו אלא דרך הינוח ומקום הוי סימן, שלשה מטבעות זה על זה, אמ' ר' יצחק מגדלאה והא שעשויין כמגדל שהיו זה על גבי זה, אבל משלחפי שלחופי לא שהיו מורכבין קצת זה על גבי זה כמפוזרין דמו והרי אילו שלו, מאי מכריז אמ' רבינא טיבעא מכריז. פי' מטבעות מצאתי וזה אומ' שלשה היו ומנין הוי סימן, ודוקא שלשה אבל שנים לא דמיעוט מטבעות שנים.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר המוצא סלע בשוק, מצאו חברו ואמ' לו שלי היא, חדשה היא, נירונית היא, של מלך פל' היא לא אמ' כלום, ולא עוד אפי' שמו כתוב עליה לא אמ' כלום, לפי שאין סימן למטבע, דאמרי' אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל. כרכות ברש' היחי' דליבש הונחו שם ומקום הוי סימן כדאמרן לעיל [כ"ב ע"ב], וככרות של בעל הבית שיש בהן סימן ואינו עשוי למכור ככרותיו, וגיזי צמר הבאין מבית האומן שיש בהן סימן, וכדי יין וכדי שמן שסתמיהו יש בהן סימן, ועוד שאין דרכן ליפול אלא מדעת הונחו שם והוא עתיד לבוא וליטלם ומקום הוי סימן.
מתני'. מצא אחר הגפה או אחר הגדר כול'. פי' גפה היא סתימה בעלמ' או מעצים או מקוצים, וגדר הוא מאבנים, מאי טעמ' דאמרי' הני איניש בעלמ' אצניעינהו, ואי שקלת להו לית למריהו סימנא בהו והילכך לישבקינהו עד דאתי מריהו ושקיל להו. וליהוי קשר סימן, א"ר אבה בר זבדא במקושרין בכנפיהם דכול' עלמ' הכי קטרי להו, וליהוי מקום סימן אמ' רב עוקבא בר חמא במידדין, אי במידדין מעלמ' קאתו, איכא למימ' מעלמ' קאתו, ואיכא למימ' איניש אצנעינהו הוה ליה ספק הינוח, ואמ' ר' אבה בר זבדא אמ' רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ואי קשיא אמאי אוקים מתני' בדבר שאין בו סימן, ואילו היה בהן סימן היה נוטל ומכריז מפני שאינו מקום המשתמר יפה, נוקי מתני' בדבר שיש בו סימן וטעמ' מפני שהוא משתמר יפה, כדתניא לקמ' בהאי פירקא [ל"א ע"א] מצא טלת וקורדום באיסטרטא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה, טלת וקורדום בצד גדר ופרה רועה בעשבים אין זו אבדה, אלמ' בצד גדר מקום המשתמר הוי, ודמי למוצא כלי באשפה מכוסה, ויש לומ' לא מצי לאוקומי מתני' במקום המשתמר יפה משום דקתני או בשבילים שבשדות, ושבילין שבשדות לא הוו מקום המשתמר יפה משום הכי מוקמינן טעמא מפני שאין בהן סימן. אבל הנכון בעיני דלא קשיא ולא מידי דודאי אחר הגדר לא הוי מקום התורפה כרש' הרב', והילכך אם מצא שם אין זו אבדה שיהא חייב להוליך לביתו ולהכריז, אבל מיהו אם הוא חושש ואומ' כמו שעברתי אני כן יכול לעבור כאן איניש דלא מעלי ושקיל להו והילכך אוליכנה בבית ואכריז תבוא עליו ברכה כיון שיש בו סימן, ולא דמי לכלי באשפה מכוסה שאין לחוש לאיניש דלא מעלי [ושקיל להו] כיון שאינו נראה לעין, ומשום הכי תני לא יגע בו שאף אם רוצה להוליך לביתו ולהכריז אינו רשאי, אבל אחר הגדר כיון שאין המקום צנוע, שכל העובר משם יכול לראותו אמאי תני לא יגע בהן, אם רוצה להחמיר על עצמו יחמיר, אלא ודאי בדבר שאין בו סימן עסיקי' שאם יוליך לביתו שוב לא יחזיר לבעלים שהרי אין בו סימן.
כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. פירש המורה ספק הינוח בדבר שאין בו סימן וכל שכן ודאי הינוח לכתחילה לא יטול, דאי שקלת להו ליכ' למריהו סימנא בהו ויפסיד הילכך לא יטול דשמא הבעלים יזכרו ויבואו ויטלום ואם נטל לא יחזיר דהא ליכא דיהיב בהו סימנא, ואינו נר' לי דאם כן לימ' אפי' ספק הינוח, משמע דדוקא קאמ', ותו דהוה ליה לפרושי בדבר שאין בו סימן, ותו אי האי לא יחזיר לבעלים הוא פשיטא דכיון דלית ביה סימנא כלום הוא יודע למי יחזיר, הילכך נראה לי לפרש כן, כל ספק הינוח בין אם הוא דבר שיש בו סימן בין אם הוא דבר שאין בו סימן לכתחילה אינו מוזהר עליו ליטול ולהכריז אי בעבור סימן שיש בו, אי בעבור סימן המקום, שיש לומ' מדעת הונח שם ואין זו אבדה שהוא מוזהר עליה כדבענן למימ' לקמ' [ל' ע"ב] מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה, וכן אם מצא טלית וקורדום בצד גדר אין זו אבדה, ואם נטל לא יחזיר לאו לבעלים הוא אלא למקום שמצאה דאע"ג דאמרי' אין זו אבדה ולא נתחייב בה אם נטלה נתחייב בה כדאמרי' לקמן [שם] בזקן ואינה לפי כבודו אם הכישה נתחייב בה, והכי נמי אמרי' לכתחילה אינו חייב ליטול שיש לומ' הונח שם לדעת, ואם נטל נתחייב בה להכריז עליה ולהחזירה בסימן, ואם הוא דבר שאין בו סימן בעדים שיביא שהוא הניחה שם, ולא יאמר אחזירנה למקום שלקחתיה משם ואפטר, מפני שאינו מקום המשתמר יפה שמא יעבור שם איניש דלא מעלי ויטלנה. ודוקא בספק הינוח, אבל בודאי הינוח כגון כלי מכוסה באשפה לא יטול ואם נטל יחזירנו למקומו מפני שהוא מקום המשתמר יפה, ואילו גוזלות המידדין לא יגע בהן כלל מפני שאין בהן סימן מקום כיון שהן מידדין ולא יוכל להחזירם לבעלים, ודידיה לא הוו דדילמ' מדעת הונחו שם הילכך לא יגע בהן.
מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. פי' שאין זו אבדה שמוזהר עליה דמקום המשתמר הוא ומדעת הונח שם, ורמינהי מצא כלי באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות, אמ' רב זביד לא קשיא האי בכובי וכסי, והא בסכיני והמנקי, והכי קאמ' שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים. פי' שיש לומ' עם הזבל של בית הושלכו שם שלא מדעת, רב פפא אמ' הא והא בכובי וכסי ולא קשיא הא באשפה העשויה ליפנות והא באשפה שאינה עשויה ליפנות (והא באשפה שאינה עשויה ליפנות). אשפה העשויה ליפנות אבדה מדעת היא, באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה.
<h2>דף כו.</h2>
מצא בגל או בכותל ישן הרי אילו שלו. תנא מפני שיכול לומ' לו של אמורי הן, אטו אמוריים מצנעי יש' לא מצנעי, לא צריכא דשתוך טפי. פי' שהעלו חלודה הרבה דודאי מן הקדמונים היה ונתייאשו ממנו. בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו ומחציו ולפנים של בעל הבית. פי' מחצי החור ולחוץ שלו שבודאי אחד מבני רשו' הרב' הניחו שם ושכחו ונתייאש, וקשיא לי ואמאי מתייאש וליהוי מקום סימן, והניחא לרבה, לרבא מאי איכא למימ'. וראיתי שרבי' גרשום זצוק"ל פירש מפני שיש שם חורים רבים אינו יודע אנה שם אותו ומתייאש, ואכתי קשיא לי בין לרבה ובין לרבא, דבגמ' אמרי' דאפי' כלים אם מצא מחציו ולחוץ שלו, דאמ' רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שינצי, וכיון דאית בהו סימן אמאי מתייאשין הבעלים. והמור' פירש הא אוקימנא מתני' דשתוך טפי דאיכא ייאוש בעלים, ואכתי קשיא לי דכיון דשתוך טפי אפי' מחציו ולפנים יהא שלו דהא בכותל ישן אפילו מחציו ולפנים שלו הוא, ונ"ל לפרש דודאי בדשתיך בענן לאוקומי, אבל בדשתוך טפי לא, וזהו החילוק שיש בין כותל חדש לכותל ישן, שאם מצא בכותל ישן דשתוך טפי יש לומ' דמזמן רב הונחו שם ולא בעל הבית שמו אלא קדמוניו הניחוהו שם ונתייאשו ממנו, והאי דנקט אמוריים לאו דוקא אלא לאפוקי מבעל הבית דלא נתלה בו, אבל אם מצא בכותל חדש ושתוך אם היה מחציו ולפנים יש לומ' בעל הבית הצניעו שם, ואע"פ ששכחו שם אין דרך בעל הבית להתייאש במה שמאבד בתוך ביתו כי אומ' בלבו אם לא אמצא היום אמצא למחר וליומחרא, הילכך אע"ג דשתיך הוי דבעל הבית [וליכא למימר], דשתוך טפי דנימ' מן הקדמונים הונח שם דהא כותל חדש הוא, אבל אם מצא מחציו ולחוץ כיון דשתוך בודאי נתייאשו הבעלים, ובבעל הבית שאינו מתייאש לא תלינן שאין דרכו להניח מחצי החור ולחוץ.
אמ' רב אשי סכינא בתר קתא אזלינ' וכיסא בתר שנצי. פי' סכין הנמצא באחד מחורי הכותל בתר קתא אזלינן, אי קתיה לגאו בני הבית נתנוהו שם דרך אחיזתו, וכן כיסא בתר שנצי הרצועות שבפיו, ואלא מתני' דקתני מחציו ולחוץ שלו, ולפנים של בעל הבית, ליחזי אי קתיה לגאו אי קתיה לבר, אי שנצי לגאו אי שנצי לבר, מתני' באודרא ונסכא. פי' מוכין או חתיכה של כסף וכיוצא בהן.
ואם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אילו שלו, ואמאי וליזיל בתר בתרא, אמ' מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים. פי' לא שהשכיר ביתו לגוים לדור בו דאם כן אפי' בגוי אחד, אלא כגון שדר בו יש' בעל הבית וחנו שם ג' גוים, דאפי' אי הוה האי בעל הבית מייאש, דמימ' אמ' גוים שחנו כאן מצאו אותו. ואי קשיא וניחוש דילמ' דגוים הוה ויקנה לו ביתו לבעל הבית למה הוא של מוצאו, ותו מאי דתנן לקמ' [כ"ו ע"ב] מצא בחנות הרי אילו שלו, וטעמ' דמילתא דאמרי' מן הבאי' שם לקנות נפל ונתייאש, ותיקני ליה חנותו לבעל החנות, דהא אמרי' [י"א ע"א] חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ויש לומר דמה דבר קונה לו חצרו דבר הנראה לעינים, שהואיל ואילו היה שם בעל הבית היה קונה גם חצרו קונה לו, אבל דבר הסמוי מן העין ונעלם, שאילו בעל הבית אם היה שם לא היה קונה אותו מפני שאינו רואה אותו, גם חצרו אינה קונה לו. ודוקא לשלשה גוים דאפי' אי הוה דבעל הבית מייאש, דמימ' אמ' כיון דתלתא גוים הוו התם אי איפשר דלא משכח לה חד מהנהו גוים ואייאש, אבל תרי לא מייאש דאמ' דיל' לא אשכח חד מיניהו ולמחר וליומחרא משכחנא לה בגו ביתאי, שכל מה שבתוך ביתו אינו מתייאש, והוא הדין נמי כי מוקימנא לה בשלשה יש' דוקא בשלשה יש', ואי אמרת והא רב נחמן אמ' משלשה אינו חייב להחזיר והכא נמי בעל הבית ותרי יש' הוו להו תלתא ואמאי בענן לשלשה יש'. תשובה בודאי כשהיו עומדים ברשו' הרב' מייאש בג' עמו, אבל בעל הבית אי מיניה נפל לא מייאש בשנים והוא דאמ' דילמ' לא אשכחה חד מהני ובגו ביתי קימ' ולמחר וליומחרא משכחנא לה, אבל כשהן שלשה בלא לו בודאי מייאש, דאמ' כיון דרבים הוו אי איפשר דלא אשכחה חד מהני, רב נחמן אמ' רבה אפי' תימ' לשלשה יש'. פי' ולא תיפשוט דהלכה כר' שמע' בן אלעזר אפי' ברוב יש', דכי פליגי רבנן עליה היכא דלא ידע מאן אשכחה, ומימ' אמ' מיכדי יש' אשכחה יכריז הוא ואני אתן סימנין ואטול ואינו מתייאש, אבל הכא ההוא דנפל מיניה מייאש מימ' אמ' ליה מיכדי הוה בהדאי אלא הני אמרי קמיהו כמה זימני ולא אהדרו לי ומדלא אהדרו לי בדעתיהו למיגזלה.
ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמ' רב נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, מאי טעמ' ההוא דנפל מיניה לא מייאש, מימ' אמ' מיכדי לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה, משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמ' ההוא דנפל מיניה מייאש, מימ' אמ' מיכדי בי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמ' לי לאו אנא שקלתיה, ואי נקיטנא להאי אמ' לי לאו אנא שקלתיה.
<h2>דף כו:</h2>
אמ' רבא הא דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית בה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית בה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר. פי' דאמרי' דילמ' שותפי נינהו בסלעים ונאמנין זה על זה ואין האחד חושד את חברו בחלקו, ולכי ממשמש בכיסו ולא מצאה לא מייאש, דמימ' אמ' אחד מן השותפין מצאה ולצערני הוא שותק, אבל כי אין בה שלש פרוטות מה נפשך, אי שותפין הן אין כאן משום השב אבדה, ואם של אחד מהן הוא או של שנים נואשו ואמרו חבירנו גנב הוא והרי הוא נשמט ואמ' לא אני לקחתיו איכא דאמרי אמ' רבא אע"ג דלית בה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר, מאי טעמ' דאמרי' הני שותפי נינהו וחד מיניהו אחליה למנתא דידיה גבי חבריה, וקימ' לן כרבא דהוא בתרא.
אמ' רבא ראה סלע שנפלה משנים. אמ' המו' לא גרסי' משנים, ונר' לי דגרסי' ליה, דהא רבא הוא דאמ' ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש ואע"ג דנטלה קודם שימשמש בכיסו, כיון דלכי ידע מייאש מהשתא הוי ייאוש משום הכי נקט משנים דאפי' ידע דנפל מינה לא מייאש כדאמרן. נטלה לפני ייאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן, משום בל תגזול, ומשו' השב תשיבנו [שמות כ"ג], ומשום לא תוכל להתעלם, ואע"ג דאהדר' לאחר ייאוש מתנה בעלמ' הוא דיהיב ליה ומאי דעבד עבד. פי' הא אמרן לעיל [כ"ב ע"ב] דכל מידי דאתא לידיה באיסורא אתא לידיה אע"ג דלבסוף אייאש חייב להחזיר, והאי דאמ' הכא מתנה הוא דיהב ליה הכין פירוש' כך נראה לו לזה, כיון שנתייאש כאילו מתנה נתן לו ואינו נראה לו כי החזיר לו אבדתו ולא קיים השבת אבדה, אבל אם היה מחזיר לו לפני ייאוש היה מקיים השבת אבדה ולא היה עובר אלא בשנים לא תגזול ולא תוכל להתעלם, נטלה לפני ייאוש על מנת להחזיר', ולאחר ייאוש נתכוון לגוזלה עובר משו' השב תשיב'. פי' לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי כדאמרי' בבא קמא [ע"ט ע"ב], ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הילכך הנוטלה על מנת להחזיר, ולאחר ייאוש מתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה, המתין להם לבעלים עד שנתייאשו ונטלה. פי' כגון שהמתין עד שימשמשו הבעלים בכיסן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו.
אמ' רבא האי מאן דנפל זוזא מחבריה בי חלתה ואשכחיה ושקליה לא מיחייב לאהדוריה, מאי טעמ' ההוא דנפל מיניה מייאש, ואע"ג דאייתי ארכולי וקא מרכל, מימ' אמ' כי היכי דמינאי דידי נפל הכי נפל מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי.
מתני'. מצא בחנות כול'. פי' מצא בחנות מעות הרי אילו שלו דההוא [דנפל] מיניה מייאש שהכל נכנסין שם. בין תיבה לחנוני, שהחנוני נותן שם מעותיו לא נפל אלא מיד החנוני, לפני השולחני, שהוא מחליף שם מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו, והבאין להחליף שם נותנין מעותיהן, הילכך הרי אילו שלו, דאמרי' מן הבאים שם נפלו שהרי השולחן מפסיק בין השולחני למעות שנמצאו, שאם מן השולחני נפלו היה להם להימצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו. א"ר אלעזר אפי' מונחין על גבי השולחן הרי אילו שלו.
<h2>דף כז.</h2>
הלוקח פירות מחברו כול', אמ' ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. פי' אם לקח מן התגר יש לומר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים, אבל אם לקח מבעל הבית חייב להחזיר שבודאי שלו הם, וכל מה שנופל ומאבד בעל הבית בתוך ביתו אינו מתייאש דאמ' משכחנא ליה למחר וליומחרא, וכן תני תנא קמיה דרב נחמן לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר, אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשו, הלא פועלים הרבה דשו אותה ויש לומ' מהן נפלו, אמ' ליה איסמייה, אמ' ליה לא תיתרגם מתניתך כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
מתני'. אף השמלה בכלל כל אילו היתה כול', ולמה יצאת להקיש אליה כול', בכלל מאי, בכלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך, ולמה נכתבה וכן תעשה לשמלתו, אלא להקיש כל אבדה לשמלה, דסתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין שלא נעשה אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר, אף כל דבר שיש לה סימנין ויש לה תובעין לאפוקי היכא דאייאש.
אמ' רבא למה לי דכתב רחמ' שור וחמור שה ושלמה, צריכי, דאי כתב רחמ' שמלה הוה אמינא בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור בעידי איכוף וסימנין דאיכוף לא מהדרינן כתב רחמ' חמור דאפילו בסימני איכוף, שור ושה דכתב רחמ' למה לי, שור לגיזת זנבו ושה לגיזותיו, שאף שיער חייב להחזיר אם תלשו, ואע"ג דלגבי גזילה אמרי' [ב"ק צ"ג ע"ב] גזל רחל ונטענה אצלו משלם כשעת הגזילה וקנה הגזלן שבח הגיזות, באבדה אינו קונה כלל אלא הכל חייב להשיב לו דלא זיכתה תורה השבח אלא לגזלן דקימ' ברשותיה אבל מוצא אבדה דלא קימ' ברשותיה לא, ולא מיבעיא גיזת שה שהיא חשובה אלא אפי' גיזת זנב השור חייב להחזיר.
<h2>דף כח.</h2>
אמ' רבא אם תימצי לומ' סימנין דאוריתא סימנין וסימנין יניח, סימנין ועדים יתן לבעל עדים. פי' אע"ג דסימנין דאוריתא עדים עדיפי מסימנין, סימנין וסימנין ועד אחד, עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח, עידי אריגה ועידי נפילה יינתן לעידי נפילה, דאמרי' זבוני זבנה ומאיניש אחרינא נפל, מדת ארכו ומידת רחבו יינתן למידת ארכו, דרחבו משער ליה כדמכסי ליה, מידת ארכו לא מישתער, מידת ארכו ומידת רחבו ומידת גמיו ינתן למידת ארכו ורחבו. פי' גמא יונית היא עשויה כמין ך' שיודע לשער כמה יש בחוט הגס שלה דהינו האורך והרוחב ביחד, אבל אינו יודע לשער האורך לבדו והרוחב לבדו, הילכך ינתן לזה שמשער האורך בעצמו והרוחב בעצמו. מידת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למידת משקלותיו, הוא אומ' סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה, דאי לאו דיהביה ניהלה מנא ידעה, במאי אילימ' במידת ארכו ומידת רחבו דילמ' בהדי דנקיט ליה חזיתיה, אלא נקב יש בו בצד אות פל'. הוא אומ' סימני החוט והיא אומרת [סימני] החוט ינתן לה, במאי אילימ' בסומקא וחיורא דילמ' בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא דאמרה מידת ארכו, הוא אומ' בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו, מאי טעמ' מידע ידעה דכל מה דאית ליה בחפיסה מנח ליה.
מתני'. עד מתי חייב להכריז כול', תנא שכיני אבדה, מאי שכיני אבדה, שכיני מקום שנמצאת בו אבדה, ר' יהודה אומ' שלשה רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ימים ואם ידע שאבד לו כלום יחזור לשלשה ימים (ואם ידע שאבד לו כלום יחזור לשלשה ימים) ויכריז יום אחד אני אבדתי אבדה ואני מוכן ליתן סימניה. ורמינהי חמשה עשר יום אחר החג שואלין הגשמים כדי שיגיע האחרון שביש' לנהר פרת, אמ' רבא לא הטריחו באבד' יותר מידאי.
<h2>דף כח:</h2>
ת"ר בראשונה כל מי שמוצא אבדה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משרבו האנסין דאמרי אבדת' למלכא התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו. ת"ר אבן טועין היתה בירושלם, כל מי שמוצא אבדה נפנה לשם, וכל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם, זה עומד עליה ומכריז וזה נותן סימניה ונוטלה והינו דתנן אמ' להם צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.
מתני'. אמ' את האבדה כול', איתמר רב יהודה אמ' אבדתא מכריז, ורב נחמן אמ' גלימא מכריז, רב יהודה אמ' אבדתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינ' לרמאי, ורב נחמן אמ' גלימא לרמאי לא חיישני' דאם כן אין לדבר סוף, תנן אמ' את האבדה ולא אמ' את סימניה הרי זה לא יתן לו, בשלמ' למאן דאמ' אבדתא מכריז הא קמ"ל דאע"ג דאמ' גלימא כי לא אמ' סימנין לא יהבינן ליה, אלא למאן דאמ' גלימא מכריז האי אמ' גלימ' והאי אמ' גלימא צריכא למימ' דלא יתן לו, אמ' רב ספרא לעולם דאמ' סימנין ומאי לא אמ' סימניה דלא אמ' סימנין מובהקין דידה, וקימ' לן הלכה כרב נחמן בדיני.
והרמאי אע"פ שאמ' סימניה הרי זה לא יתן לו. תנו רב' בראשונה כל מי שאבדה [לו אבידה] היה נותן סימניה ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהו אומ' לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול, אבוה דרב פפא איתבד ליה לההוא גברא חמרא ואשכחיה, אתא לקמיה דרבא בר רב הונא, אמ' ליה זיל אייתי ראיה דלאו רמאי את ושקול, אזל ואייתי שהדי אמ' להו ידעיתון ביה דרמאי הוא, אמרו ליה אין, אמ' להו אנא רמאה, אמרו ליה אנן לאו רמאי את אמרינן, אמ' רבה בר רב הונא מיסתברא לא מייתי איניש חובה אנפשיה.
מתני'. כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כול', יעשה ויאכל, ולעולם, אמ' רב נחמן אמ' שמואל עד שנים עשר חודש, תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, כגון פרה וחמור מיטפל בהן שנים עשר חודש, מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן, עגלים וסייחים מיטפל בהן שלשה חודשים מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן, אווזים ותרנגולין מיטפל בהן שלשים יום, מיכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, אמ' רב נחמן תרנגולת כבהמה גסה דמיא, תניא נמי הכי תרנגולת כבהמ' ובהמה גסה מיטפל בהן שנים עשר חודש, מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן, אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה מיטפל בהן שלשה ימים, מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן, קשיא עגלים וסייחים אעגלים וסייח', אווזין ותרנגולין אאוזין ותרנגולים, עגלים וסייחים אעגלים וסייחים לא קשיא הא דרעיא הא דפיטמא, פי' אם הוא זמן הדשא שמסתפקים ברעייה מסתפק בהן ג' חודשים, ואם צריך לפטמן באבוס שטורחן מרובה שלשים יום, אווזים ותרנגולים לא קשיא הא ברברבי שלשה ימים, הא בזוטרי שלשים יום. ואי קשיא לגבי פרה וחמור היכי אמרי' מיטפל בהן עד שנים עשר חודש מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן, והא כיון דעברו י"ב חודש בודאי נתייאשו הבעלים כדאמרן לעיל [כ"ד ע"ב] אבוה דשמואל אשכח חמרי בדברא ואהדרינהו למריהו בתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין, אלמ' כיון דעברו י"ב חודש אי בעי הוה זכי בהו דנתייאשו הבעלים, תשוב' בודאי כי משכח בתר תריסר ירחי שתא הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתייאשין, וכי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה, אבל כי משכח בתוך י"ב חודש דאכתי לא נתייאשו הבעלים, אע"ג דשהה בידיה י"ב חודש דבודאי נתייאשו אינם שלו דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה, ותו לא מצי זכי לעולם כדאמרן לעיל בפלוגתא דאביי ורבא. ושאינו עושה ואוכל ימכר, ת"ר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים, וסייח לסייחים, ואווז לאווזים, ותרנגול לתרנגולים.
<h2>דף כט.</h2>
מה יהא בדמים ר' טרפון אומ' ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. מאי לפיכך, הכי קאמ' כיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו אע"ג דלא אשתמש בהן כמאן דאישתמש בהו דמי וחייב אפי' באונסין דכמלוה דמו, והאי דקתני נגנבו או אבדו [כ"ט ב'] כדרבה דאמ' רבה אבדו שטבעה ספינתו בים, נגנבו בליסטים מזוין, אמ' רב יהודה אמ' רב שמואל הלכה כר' טרפון.
<h2>דף כט:</h2>
ביד רחבה הוו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף אמ' ליה מהו לאישתמושי בהו, א"ל הכי אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' טרפון, אמ' ליה אביי ולאו מי איתמר עלה א"ר חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבדה הואיל וטרח ביה, אבל מעות אבדה לא והני כמעות אבדה דמו, אמ' ליה זיל לא שבקו לי רבנן דאישרי לך.
מתני'. מצא ספרים קורא בהן כול'. פי' מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום שמתעפשין אם אינו פותחן, וכל ספרים שלהן עשויין כספרי תורה של בית הכנסת, ואם אינו יודע לקרוא בהן גוללן מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר, אבל לא ילמד בהן לכתחילה מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו ולא יקרא עמו אחר מפני שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו וזה נקרע. מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום כדי להוציא ממנה אבק ועפר שנפל עליה, ושוטחה לצרכה לשלוט בה האויר שלא תבלה ולא תאכלנה עש. כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן שלא יחלידו אבל לא ישתמש בהן שימוש ארוך שלא ישחקו, כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן, שהזהב אינו מחליד וכלי זכוכית נוחין לישבר. מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול בשלו שהיה אדם חשוב הרי זה לא יטול כדילפינן מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם אם היה זקן ואינה לפי כבודו.
אמ' שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, מותי' רבינא מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום, אמ' אביי תפילין בי בר חבו שכיחי. פי' שם אומן שהיה עושה אותם, ספרים לא שכיחי.
ת"ר השואל ספר תורה מחברו הרי זה לא ישאילנו לאחר, מאי איריא ספר תורה אפי' כל מילי נמי, דאמ' ריש לקיש אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר, ספר תורה איצט' ליה, סד"א ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל. ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמד בו לכתחילה, וכן המפקיד ספר תורה אצל חברו גוללו כל שנים עשר חודש, וכשהוא גוללו פותחו וקורא בו, ואם בשבילו פותחו אסור, סומכוס אומ' בחדש שלשים יום, ובישן שנים עשר חודש, ראב"י אומ' אחד זה ואחד זה שנים עשר חודש. הינו ת"ק, אימ' אחד זה ואחד זה שלשים יום, וסתם מתני' כותיה, ולא יקרא אחר עמו, ורמינהי לא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר משלשה דפין, ולא יהו שלשה קורין בכרך אחד, הא שנים קורין, אמ' אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני עניינות.
מצא כסו' מנערה אחת לל' יום, למימרא דניעור מעלי לה, והאמ' ר' יוחנן מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו מנער כסותו בכל יום, בכל יום קשי לה, אחת לל' יום מעלי לה, איבעיתימ' לא קשיא הא בחד הא בתרי, איבעיתימ' הא בדעמרא קשי לה, ובדכיתנא מעלי לה.
<h2>דף ל.</h2>
ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו, איבעיא להו לצרכו ולצרכה מאי, ולא איפשיט, אי קשיא וניפשוט מספרים דהיתירו לו לקרוא בהן כשגוללן, ובכלי כסף ובכלי נחושת שמשתמש בהן לצרכן ונהנה בהן באותה שעה, אלמ' לצרכו ולצרכן שרי, נר' לי דהכין פירוש' כל היכא דמחשב לצרכה שכל כוונתו אינה אלא בעבור הטלת, אע"פ שבאותה שעה נהנה גם הוא ששוטחה על גבי מטתו מותר, כדתניא לקמ' אבל שוטחה על גבי מטה לצרכה אע"פ שבאותה שעה נהנה ממנה, וכל היכא דמחשב לצרכו ומתכוין להנאתו אסור אע"ג דמטי הנאה לטלת, דבתר מחשבתו וכונתו אזילנן והרי הוא מחשב להשתמש בו שלא מדעת בעל הבית והוי גזלן, והיכא דמחשב ומתכוין לצרכו ולצרכה בעי אי שרי כיון דמחשב נמי לצרכה או אסור כיון דמחשב נמי לצרכו. תניא לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצרכו, יתד תקוע בכותל, אבל שוטחה על גבי מטה לצרכה, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה בהם בין לצרכו בין לצרכה, מאי טעמ' דמיקל' קלי לה, אי משו' עינא, אי משום גנבי.
ת"ר המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו, כלי נחושת משתמש בהן בחמין, אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן, כלי כסף משתמש בהן בצונין אבל לא בחמין מפני שמשחירן, כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו. כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון, פקדון מאי עיבידי' גביה. פי' יבוא בעל הפקדון ויטרח בו ולמה יטרח בו הוא, אמ' רב יוסף בר חמא אמ' רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים.
מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול, מנהני מילי דת"ר והתעלמת מהן פעמים שאתה מתעלם, כיצד, היה כהן והיא בבית הקברות, זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה שלו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת. פי' לאו דוקא מרובה דהא תנן לקמן [ע"ב] אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם, וטעמא דמילתא משום אפס כי לא יהיה בך אביון, והאי דנקט מרובה משום דאם לא היתה מרובה יכול להתנות בפני בית דין ויתן לו בעל האבדה, אבל אם היתה מרובה שום תנאי אינו מועיל שם ומשום הכי פטור לגמרי.
<h2>דף ל:</h2>
אמ' רבה הכישה נתחייב בה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא עיזי שקל קלא שדה בהי, אמ' ליה איחייב בהי קום אהדרינהו. איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מאי, מי אמרי' השבה מעלית' בענן וכיון דבעיר לאו דירכיה לא מיחייב, או דילמא בשדה מיהת חיובי מיחייב, וכיון דאיחייב ליה איחייב ליה תיקו. והוה ליה תיקו דאיסורא ולחומ' וחייב להחזיר.
אמ' רבה כל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר, וכל שבשלו טוען ופורק בשל חברו טוען ופורק. ר' ישמעאל ביר' יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה בההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי, חבילה של עצים, אותבינהו וקא מיתפח, אמ' ליה דלי לי, אמ' ליה כמה שווין, אמ' ליה פלגא דזוזא, יהב ליה פלגא דזוזא אפקרינהו, הדר זכה בהו, אמ' ליה דלי לי יהב ליה פלגא דזוזא אחרינא, כיון דחזא דבעי למיזכא בהו אמ' ליה לכול' עלמ' מופקר ולך לא, ומי הוי הפקר כי האי גונא, והא תנן [פאה פ"ו מ"א] בית שמי אומ' הפקר לעניים הפקר, ובית הלל אומ' אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה, ר' ישמעאל בר' יוסי לכול' עלמ' אפקרינהו ובמילתא בעלמ' הוא דאוקמי', והא ר' ישמעאל זקן ואינה לפי כבודו הוה, ר' ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד, דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה ביקור חולים, בה זו קבורה, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, ילכו זו ביקור חולים, הינו גמילות חסדים, לא נצרכה אלא לבן גילו, דאמ' מר בן גילו נוטל אחד משישים בחוליו, ואפי' הכי מיבעי ליה למיזל גביה, בה זו קבורה, הינו גמילות חסדים, לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו, א"ר יוחנן לא חרבה ירושלם אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
מתני'. איזו היא אבדה, מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבדה, חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה. החזירה וברחה החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב שנ' [דברים כ"ב] השב תשיבם. היה בטל מן הסלע כול'. פי' איזו היא אבדה שנתחייב להחזירה וקאי עלה בלא תוכל להתעלם, אם מצא חמור ופרה רועי' בדרך אין זו אבדה שמדעת הונחו שם, אבל חמור וכליו הפוכין עליו אין זה מדעת הבעלים אלא בורח הוא וכליו נופלים מעליו בדרך בריחתו, וכן פרה רצה בין הכרמי' דמסתקבא. ולעולם. פי' היכא דמצאן רועים בדרך לא הוו אבדה, אמ' רב יהודה אמ' רב עד שלשה ימים. (פי') היכי דמי אי בלילואתא אפי' חדא שעתא, אי ביממא אפי' טובא נמי, לא צריכא בקדמא ובחשכא תלתא יומין איתרמויי איתרמי ליה טפי ודאי אבדה היא, תניא נמי הכי מצא טלת וקורדום באיסטרטא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה, טלת וקורדום בצד גדר ופרה רועה בעשבים אין זו אבדה, שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבדה. ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהן. אמ' רבא אמ' קרא לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע. הא גופה קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה הא רצה בדרך [ורועה בין הכרמים] הרי זו אבד', אימ' סיפא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבדה. אמ' רבא רצה ארצה לא קשיא הא דאפה לגבי ברא, והא דאפה לגבי מתא, רועה ארועה נמי לא קשיא הא באבדת גופה הא באבדת קרקע. פי' גופה שמור הוא שם ואין זו אבדה, וזה הוא דדיקינן מסיפא דרועה בין הכרמי' אין זו אבדה, ומה דדיקינ' מרישא דהויא אבדה באבדת קרקע שמפסדת הכרמים, ותיפוק לי משום אבדת קרקע והיכי דיקינן מסיפא דרועה בכרמים לא הויא אבדה, ומהדר בדגוי, ותיפוק לי משו' אבדת גופה, דילמ' קטלי לה, דמתרו והדר קטלי, ודילמ' אתרו ביה, כי אתרו ביה ולא איזדהר אבדה מדעת היא. ואי קשיא ותיפוק לי דילמ' מזקה ונקיט לה גוי משו' נזקיה, יש לומ' אין אדם נזהר על נזקי בהמת חברו, וכיון שהוא לא שמר בהמתו דין הוא שיתחייב בנזקיה ואין זה מוזהר לסלק נזקיה, אבל ודאי דלא ליקטלו לה מוזהר הוא שאין אבדת גופה גדול' מזו.
<h2>דף לא.</h2>
החזירה וברחה כול', אמ' ליה ההוא מרבנן לרבא ואימ' השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני, אמ' ליה השב אפי' מאה פעמים במשמע, תשיבם אין לי אלא [לביתו] לגינתו ולחרבתו מנין ת"ל תשיבם מכל מקום, היכי דמי אי דמינטרא פשיטא, ואי דלא מינטרא אמאי, לעולם דמינטרא וקמ"ל דלא בענן דעת בעלים כר' אלעזר דא"ר אלעזר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שהתורה ריבתה השבות הרבה. פי' הכל גנב וגזלן וארבעה שומרין שהשיבו צריכין להודיע לבעליה, ואם לא הודיעוהו ונגנבה או מתה חייבין באחריותה, שכיון שידע שנלקחה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה.
שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין שלקח הצפרים לטהר בהם את המצורע ת"ל תשלח מכל מקום. השב תשיב לו את העבוט, אין לי אלא שמישכנו ברש' בית דין מישכנו שלא ברש' בית דין מנין ת"ל תשיב מכל מקום. חבול תחבול אין לי אלא שמישכנו ברש' ב"ד שלא ברש' ב"ד מנין ת"ל תחבול מכל מקום, והני תרי קראי למה לי חד לכסות יום וחד לכסות לילה, פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל תפתח מכל מקום. נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת"ל [תתן] מכל מקום. העבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים, יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת"ל תעביטנו מכל מקום, זו דברי ר' יהודה, אבל חכמ' אומ' יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, ומה אני מקיים תעביטנו דיברה תורה כלשון בני אדם. הוכח תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח מכל מקום.
<h2>דף לא:</h2>
היה בטל מן הסלע כול', תנא כפועל בטל, והא לאו בטל הוא, אמ' אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה. פי' הכי משמ' פשטה דמתני', אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחתי להשיב אבידתך, אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמ' שהיה משכיר לחזר אחר אבדתו, ואם היה מוצא פועל שהיה מחזר אחריה במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו, ואע"פ שאבדתו היתה שוה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמ', ודמי למאי דתנן לעיל בהגוזל ומאכיל [ב"ק קט"ו ע"א] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבי' של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, אלמ' אע"פ שהפסיד יינו בעבור הצלת דבשו ששוה יותר מיינו אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאיניש דעלמ' ובכלי ריקם, ואם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. פי' אם אינו רוצה להפסיד הסלע של בטל מלאכתו, יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחר אבדתו כדי שיתן לי הסלע של בטל מלאכתי, ואם עשה כן תנאו קיים, שכך הן שוין שלשה שהן ב"ד כאילו אמ' בפני בעל האבדה, ותנן התם גבי יין ודבש, ואם אמ' לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו, ואם אין שם בפני מי שיתנה שלו קודם. פי' שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמ' שהיה לוקח מעה לחזר אחרי אבדתו ומפסיד סלע בבטל מלאכתו לפיכך שלו קודם שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו (ולהי) ואפילו מועט בעבור הצלת ממון חברו ואפי' מרובה, ומאי דאמרי' תנא כפועל בטל לאו אפועל דמתני' קאי דפועל דמתני' הוי איניש דעלמ' שהיה לוקח מעה וטורח אחר אבדתו כדפרישית, אלא אמתנה בפני בית דין קאי, והכי קאמר כשמתנים לו בית דין שיתן לו הפסדו אל ישומו לו כמה היה מרויח במלאכתו שאם היה מרויח במלאכתו סלע אל יתן לו סלע, שבמלאכתו היה טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו, הילכך שמין לו כפועל בטל, המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא יעשה מלאכה וירויח ארבעה דינר', ומקשה והא לאו בטל הוא, שהרי טורח לחזר אחר האבדה להשיבה, ומהדר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פי' לאו כפועל בטל ממש (אלא) שהרי אינו בטל, אלא אם מלאכתו כבדה יותר מהשבת האבדה, שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה. ושמא כי היה לוקח ג' דינ' וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין.
איסור ורב (פפא) [ספרא] עבוד עיסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמיהו, אי נמי תרי מיגו תלתא דפלגת קמיהו, אמ' ליה מנא לך דתנן אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין, אמ' ליה מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר, הכא אנא דידי שקלי גלויי מילתא בעלמא היא ובבי תרי סגי, תדע דתנן [כתובות צ"ז ע"א] אלמנה מוכרת בבית דין ושלא בבית דין, ולאו מי איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אינה צריכה בית דין מומחין, אבל צריכה ב"ד הדיוטות. פירש המו' פלג סחורה ולא הוי מעות אלא הדבר צריך שומא, ונר' לי דאף במעות נמי מצינן לאוקומה, שאם שמו שניהן מעות ונעשו שותפין להתעסק ולהרויח בהן, אין אחד מהן יכול לחלוק זוזיו לומ' כל מה שאני מתעסק בזוזי מהיום לעצמי אני עושה ולא משום שותפות, עד שיודיע לחברו או לשלשה שהן ב"ד, שכך מועילים שלשה שהן ב"ד כמו הבעלים, אבל אם חלק שלא מדעת הבעלים ושלא מדעת בית דין אלא בפני שנים אין חלוקתו חלוקה, ואם נשתכר במעותיו כל השכר לאמצע ואינו יכול לומ' לעצמי הרוחתי עד שיודיע לשותפו או לשלוחו, ולקמ' בפ' המקבל [ק"ה ע"א] אמרינ' שאפי' הודיע לשותפו אינו יכול לחלוק אם אין שותפו רוצ', דהכי אמרי' התם אמ' רבא הני תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח, ואמ' ליה חד לחבריה תא ניפלוג, ואמ' ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה כול', וההיא מפרש המו' ששניהן קיבלו עיסקא מאחד עד זמן פל', ובתוך הזמן רצה לחלוק בעבור זה יכול לעכב עליו, אבל מעשה זה דאיסור ורב ספרא יש לומ' ששניהן נשתתפו במעותיהן ולא שמו זמן, שבכל שעה יכולין ליחלק זה מזה צריך להודיע לחברו (שמא) [שמן] היום כל מה שאני משתכר במעותי לעצמי אני משתכר ואי איפשר יותר בשותפות, ואם לא יודיענו או לו או לשלשה שלא בפניו וחלק מעותיו ונשתכרו בחלקו כל מה שנשתכרו הוא לאמצע, ומאי דאמרי' לקמ' באיזהו נשך [ס"ט ע"א] הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי, אזל חד מיניהו פלג בלא דעתא דחבריה, אתא לקמיה דרב פפא אמ' ליה מאי נפקא לך מינה הכי אמ' רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי, ההוא מיירי שכבר השלימו שותפותם שהלכו לסחור עד מקום פל' וחזרו, והם עתידים לחלוק כל מה שהרויחו, אם יש להם לחלוק זוזים אמרי' זוזי כמאן דפליגי דמו, ובלא דעת חברו יכול ליקח חלקו ולקנות בהן מה שרוצה, אבל אם יש להם לחלוק סחורה שהיא צריכה שומא אינו יכול לחלוק בלא דעת חברו, כדאמרי' התם לשתא זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה, ואמ' ליה רב פפא מאן פלג לך דבהא ודאי צריך לאודועיה כיון דבעי שומא.
<h2>דף לב.</h2>
מתני'. מצאה ברפת אינו חייב כול', אמ' רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינו משתמרת. פי' רפת דתנן במתני' כגון שאינה מתעה את הבהמה להיות יוצאת ובורחת כאילו היתה ברש' הרב', ואינה משמרת שאינה נעולה ויכולה לצאת משם, אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה, ואינה משתמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה, ואי ס"ד משמרת השתא משכח לה לבראי מעייל לה לגאו, משכח לה לגאו מיבעיא, אלא ש"מ אינה משמרת. מצאה ברפת אינו חייב בה, אמ' רב יצחק והוא שעומדת בתוך התחום, מכלל דרשות הרב' אפי' בתוך התחום נמי חייב.
ת"ר מנין אם אמ' לו אביו היטמא, או שאמ' לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנ' [ויקרא ל'] איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני יי, כולכם חייבין בכבודי, ודוקא כשאמ' לו אל תחזיר אבדה ובוא ועשה עבודתי אל ישמע לו, אבל אם היה עסוק בעבודת אביו וראה את האבדה אינו זקוק לה, דמי שעסוק במצוה פטור מן המצוה כדאמרי' [כ"ט ע"א] בשומר אבדה דפטור למיתב ריפתא לעני. וכדאמרי' בסוכה [כ"ה ע"א] שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, אלמ' כל מי שעסוק בשום מצוה פטור הוא ממצוה אחריתי, וכיבוד אב ואם אין לך מצוה גדולה ממנה.
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, מאי אבל לא לטעון, אילימ' לא לטעון כלל, מאי שנא פריקה דכת' [שמות כ"ג] עזב תעזב, טעינה נמי הא כת' [דברים כ"ב] הקם תקים, אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, ור' שמע' אומ' זה וזה בחנם, תנינה להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר, ר' שמע' אומ' זה וזה בחנם, מאי טעמיהו דרבנן אי ס"ד כדאמ' ר' שמע' ליכתוב רחמ' טעינה ולא בעי פריקה, ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים חייב, פריקה דאית בה צער בעלי חיים לא כל שכן, ואלא למאי הילכתא כתבינהו רחמנא לומ' לך טעינה בשכר פריקה בחנם, ור' שמע' לא מסיימי קראי. פי' למשמעות טעינה הילכך אי כתב חד הוה אמינא לפריקה אתא והילכך לא מייתרי קראי, וגם האבדה דלא מייתר קרא בחנם היא, דאע"ג דתנן נותן לו שכרו כפועל בטל, דוקא בפועל בעל מלאכה שמפסיד מלאכתו ורחמ' פטריה משו' דשלו קודמת, אבל אם היה אדם בוטלן והשיב אבדת אחיו אינו לוקח שכר טרחו, ורבנן סברי דטעינה אפי' באדם בטל לוקח שכר טרחו, אבל פריקה והשבת אבדה בחנם ולא שקיל שכר טרחו, ובפועל אפי' פריקה נמי נותן לו שכרו כפועל בטל משום אפס כי לא יהיה בך אביון.
<h2>דף לב:</h2>
אמ' רבא מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאוריתא, ואפי' ר' שמעון לא אמ' אלא דלא מסיימי קרא, הא מסיימי דרשי' קל וחומר, משום מאי, לאו משום צער בעלי חיים, לימא מסייעא ליה בהמת גוים מיטפל בה כבהמת יש', ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורית' אמאי מיטפל בה, ת"ש רובץ ולא רובצן, רובץ ולא עומד, תחת משאו ולא מפורק, תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו, ואי אמרת צער בעלי חיים דאוריתא מה לי רובץ מה לי רובצן, מה לי רובץ מה לי עומד, הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמ' צער בעלי חיים דרבנן, הכי נמי מיסתברא דקתני תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יוסי הגלילי ש"מ, ומי מצית מוקמת לה כר' יוסי הגלילי והא קתני תחת משאו ולא מפורק, מאי לא מפורק, אילימ' לא מפורק כלל והא כתי' הקם תקים עמו, אלא פשיטא ולא מפורק בחנם אלא בשכר, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבנן ולא ר' שמע', לא לעולם ר' יוסי הגלילי ובטעינה סבר כרבנן דאמרי בשכר, ולית הילכת' לא כר' יוסי הגלילי ולא כר' שמע'. דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ובפ' מפנין אמרי' [שבת קכ"ח ע"ב] אמ' רב יהודה בהמה שנפלה לתוך אמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, קסבר ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריתא, דכת' [שמות כ"ג] עזוב תעזוב עמו, ואתי דאורית' ודחי דרבנן.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר כי תראה [שמות כ"ג] יכול אפי' מרחוק, ת"ל כי תפגע, יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה, הכיצד ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס. פי' (רע"ו) [רס"ו] אמות וד' טפחים, ומפני כך חילקו הי' מן הס' שאינה כולה אלא ו' אמות וד' טפחים, והז' ריס ומחצה יעלו אלפים אמה שעור המיל. תנא ומידדה עמו עד פרסה, אמ' רבה בב"ח ונוטל שכר.
מתני'. אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת כול', מנהני מילי אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא [דברים ט"ו] אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם. פי' מדכת' בך ולא כת' לך משמ' בביתך, היזהר שלא תהא עניות בביתך, אמ' רב יהודה אמ' רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. פי' אם מדקדק וחושש אפי' להפסד מועט שלא לקיים המצוה בא לידי עניות, דלא אמ' קרא אלא להפסד מרובה המוכיח ומביא לידי עניות.
ת"ר רבו שאמרו רבו שלימדו חכמה ולא שלימדו מקרא ומשנה. פי' חכמה היא התלמוד, שמבאר דברי המשנה ונותן בהן טעם ומתרצן דלא ליקשו אהדדי, וקובע הלכה בין החלוקות דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' כל שרוב חכמתו ממנו. פי' שקיבל רוב תלמודו ממנו, ובהא פליגי דר' מאיר סבר אם לימדו תלמוד אע"פ שאין רוב תלמודו ממנו יקרא רבו, ור' יהודה סבר לא יקרא רבו אלא אם כן קיבל ממנו רוב תלמודו, ר' יוסי אומ' אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אמ' רבא כגון רב סחורה לי דאסברן זומא ליסטרון. פי' בפ' י"ג דכלים תנן [מ"ב] זומא ליסטרון שניטלה כפה טמאה מפני המזלג, והיא כף גדולה שבוחשין בה את הקדרה ומהפך הרוטב לצדדין ובראש השיני עשו כמין מזלג לאחוז בו את החתיכות. שמואל קרע מאניה עליה דההוא מרבנ' דאסבריה אחת יורדת לאמת שחי, ואחת פותח כיון. פי' משנה היא במידות ושני מפתחות היו אחת יורד לאמת שחי, ואחת פותח כיון, מפתח אחד כשהיה פותח צריך להכניס זרועו בחור הכותל עד שחיו כדי שיגיע למקום שהוא צריך לפתוח, ובמפתח אחד פותח מיד, וזהו כיון במהרה.
אמ' עולא תלמ' חכמ' שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה. פי' מפני שלומדין יחד בישיבה ונושאין ונותנין זה עם זה אי איפשר שלא ילמדו זה מזה שום חידוש, ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין אלא לרבו מובהק. איתמ' רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה, ורב אחא בר רב הונא אמ' רב ששת הלכה כר' יוסי, ומי א"ר יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנ' הלכה כסתם משנה, ותנן רבו שלמדו חכמה, מאי חכמה, רוב חכמה. ת"ר העוסק במקרא מידה ואינה מידה, במשנה מידה שנוטלין עליה שכר, בתלמוד אין לך מידה טובה הימינה.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד אצל חברו כול'. למה לי למיתני בהמה ולמה לי למיתני כלים, צריכא, דאי תנא בהמה הוה אמינא בהמה הוא דמקני ליה כפילא משום דנפיש טירחא, אבל כלים דלא נפיש טירחיהו אימ' לא מקני ליה כפילא, ואי תנא כלים הוה אמינא כלי' הוא דמקני ליה כפילא משום דלא נפיש כפיליהו, אבל בהמ' דכי טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה אימ' לא מקני ליה כפילא צריכ'.
<h2>דף לד.</h2>
א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן לא שילם ממש אלא כיון שאמ' הריני משלם אע"פ שלא שילם, תניא כותיה דר' יוחנן השוכר פרה מחברו ונגנבה או אבדה ואמ' הלה הריני משלם ואיני נשבע, ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר.
אמ' רב פפא שומר חנם שאמ' פשעתי ונגנבה מיקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגניבה ואבדה, שומר שכר שאמ' נגנבה מיקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה. שואל אע"פ שאמ' הריני משלם לא מיקני ליה כפילא, במאי הוה ליה למיפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה מתה מחמת מלאכה לא שכיחא. איכא דאמרי אמ' רב פפא שואל נמי שאמ' הריני משלם מיקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה, אמ' ליה רב זביד הכי אמ' אביי שואל עד שישלם, מאי טעמ' הואיל וכל הנאה שלו, אי עביד מילת' ושילם מיקני ליה כפילא בדיבורא לא מיקני ליה כפילא. תניא כותיה דרב זביד השואל פרה מחברו ונגנבה וקדם השואל ושילם ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשואל.
<h2>דף לד:</h2>
פשיטא אמ' איני משלם וחזר ואמ' הריני משלם, הא אמ' הריני משלם ומיקני ליה כפילא, אבל אמ' הריני משלם וחזר ואמ' איני משלם מהו, מי אמרי' מיהדר הדר ביה, או דילמ' במילתיה קאי ודחוי הוא דקא מדחי ליה. אמ' הריני משלם ומת ואמרו בני' אין אנו משלמין מהו, מי אמרי' מיהדר הדרי בהו, או דילמ' במילתא דאבוהון קיימי ודחויי קא מדחו ליה, שילמו בנים מהו, (שילם מחצה מהו, שאל שתי פרות ושילם אחת מהן מהו), מצי אמ' להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעבד לי ניחא לנפשאי לדידכו לא, או דילמ' לא שנא. שילמו בנים לבנים מהו, שילם מחצה מהו, שאל שתי פרות ושילם אחת מהו, שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן, שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, שאל מן האשה ושילם לבעלה, אשה ששאלה ושילם בעלה מהו, וכולהו איתוקמו בתיקו. הילכך לא קני אלא מוקמינן ממונא בחזקת מריה.
שילם ולא רצה לישבע, אמ' רב הונא ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. פי' דחיישינ' שמא עיניו נתן בה הילכך לא מיפטר בתשלומין עד שישבע שאינה ברשותו.
<h2>דף לה.</h2>
ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה. פי' נזמים, אמ' ליה הב לי כיפיי, אמ' ליה לא ידענא היכא אותביתינהו, אתא לקמ' דרב נחמן אמ' ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלם ליה, לא שילם, אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, לסוף אישתכוח כיפי ואייקור, אמ' רב נחמן הדרא אפדנא והדרי כיפי למריהו, אמ' רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופירקין הוה המפקיד, ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי, ושפיר עבד דלא אהדר לי, התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא. ואי קשיא והא רבא לית ליה האי סברא דמשום דאטרחיה לבי דינא לא ליקני כפילא כדאמרי' בהגוזל קמא [ב"ק ק"ח ע"א] תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב, אביי אמ' משלם כפילא לבעל הפקדון משו' דאטרחיה בשבועה, ורבא אמ' כיון דשילם מיקני ליה כפילא, תשובה בודאי כי אטרחיה בשבועה בלחוד ובתר הכי שילם מדעתו מיקני ליה כפילא, אבל כי אטרחיה לבי דינא בתשלומין לא מיקני ליה כפילא, ואע"ג דאמרי' בגמ' [ל"ד ע"א] שבחא דאתי מגופה לא עביד איניש דמקני, הני מילי גיזות וולדות דודאי אתו, אבל יוקרא דמי יימר דאתי דמי לכפילא ומיקני ליה.
אמרי נהרדעי שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא. פי' מה ששמין ב"ד שדה הלוה ומגבין למלוה, עד י"ב חודש יכול הלוה לפדותה מן המלוה טפי לא, אמ' אמימר אנא נהרדעאה אנא וסבירא לי דשומא הדרה לעולם, והילכת' שומא הדרה לעולם משו' שנ' [דברים ו'] ועשית הישר והטוב.
פשיט' שמו ליה לבעל חוב, ואזול ושמו ליה לבעל חוב דידיה, אמרי ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה והדרה, זבנה, אורתה, יהבה במתנה הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי ולא הדרה, שמו לה לאשה ואינסיבא, או שמו מינה דאשה ואינסיבא בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה. פי' היכא דשמו ליה לאשה ואינסיבא לא מהדר דבעל בניכסי אשתו לוקח הוי והוה ליה כאילו זבנה לאחר דלא מהדר, וכי שמו מינה דאשה למלוה ואינסיבא ורוצה הבעל לפדותה לא מהדרינן ליה למימ' דבעל במקום אשתו עומד, אלא אמרי' משעה שנישאת כאילו מכרה כל נכסיה לבעלה דמי וללוקח לא עבוד רבנ' תקנה דליהדר ליה כי אם לגוף הלוה והיינו מחזירים לאשה אם לא נישאת, אבל כיון שנישאת איבדה זכותה דאמ' ר' יוסי ביר' חנינה באושא התקינו אשה שמכרה ניכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אגבייה בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמ' הדרה וחד אמ' לא הדרה. מאן דאמ' לא הדרה דהא מדעתיה דנפשיה אגבייה, ומאן דאמ' הדרה מחמת כיסופא הוא דאגבייה.
<h2>דף לה:</h2>
מאימת אכיל פירי אמ' רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה. פי' אע"ג דבפ' גט פשוט מוכיח דאדרכתא לחוד ושומא לחוד, מדקאמרי' התם [ב"ב קס"ט ע"א] וכל שומ' דלא כת' בה קרענוהא לאדרכתא לאו שומא היא, אפי' הכי נר' לי דאדרכתא דהכא שומא היא וההכרזה קודמת לה, ומשו' הכי אכיל פירי מדי, דאי לאו שומא היא, אלא בתר דעבדי אדרכתא מכרזי ועבדי שומא כדפריש המור' וכדמוכח בגט פשוט אמאי אכיל פירי באדרכתא והא אכתי לא שמוה ניהליה, אלא ודאי אדרכתא דהכא שומא היא, והם הכי נמי אמרי' בשלהי [פרק] הנושא [כתובות ק"ד ע"ב] כתב לה אדרכתא אניכסיה ההיא אדרכתא נמי שומא היא, ודגט פשוט דמשמ' דבתר אדרכתא עבדי שומא, דוקא גבי לקוחות דטריף הוא דעבדינ' הכי דלא כתב ליה שומא מיד אלא אדרכתא, דילמ' אזלי לקוחות ומיפייסי עם הלוה דזבין להו ומפצי להו, הילכך עבדינ' אדרכת' והדר עבדינ' שומא בהכרזה, אבל גבי לוה לא צריך כול' האי, אלא כיון דלא פרע נחתינן אניכסיה ומכריזינן ושמינ' ליה לאלתר, השומא קורא אדרכתא, שמדריכין אותו עליה להיות שלו, אביי אמ' עדיו בחותמיו זכין לו. פי' מיום שנחתמה האדרכתא בבית דין אע"פ שלא הגיעה לידו, לכשתגיע לידו זוכה בה למפרע משעת חתימתה. רבא אמ' מכי שלמן ימי אכרזתא. פי' אע"פ שלא כתבו לו עדין שטר השומא, משעה שהכריזו עליה ונתבררו בשומתה היא שלו ואוכל פירותיה ושטרא לא הוי אלא לראיה בעלמא.
מתני'. השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר כול', איתמר שומר שמסר לשומר רב אמ' פטור, ושמואל אמ' חייב, רב אמ' פטור לא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו, אלא אפי' שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו פטור, שהרי מסרה לבן דעת. פי' פטור מכל מה שהיה נפטר אם שמרה הוא בעצמו. ור' יוחנן אמ' חייב, לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב, ואפי' באונסין, דאמ' ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ורב אע"ג דתנן בגיטין [כ"ט ע"א] ואם אמ' טול לי ממנה חפץ פל' לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אמ' לך ודאי גבי גט קפידא הויא והילכך לא ישלחנו השליח ביד אחר, שאינו רשאי לעשות דבר בלא רצונו של בעל הבית, אבל גבי פקדון אע"ג דהוי קפידא, לא הויא פשיעה להתחייב דהא מסרה לבן דעת, וכך כתב רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת ויצא יעקב [שאילתא כ'], מותיב רמי בר חמא המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, או נעל בפניהן שלא כראוי חייב, טעמ' דקטנים הא גדולים פטור ואמאי לימ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
<h2>דף לו.</h2>
אמ' רב חסדא והא דרב דפטר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מריהו גבה דההיא סבתא, יומא חד אפקדונהו גבי חד מיניהו שמא קל הילולא אזל אפקדינהו גבי ההיא סבתא ואיגנוב, אתא לקמיה דרב פטריה, מאן דחזא סבר משו' דשומר שמסר לשומר פטור, ולא היא, שני התם דכל יומא נמי גבי ההיא סבתא הוו מפקדי להו.
<h2>דף לו:</h2>
אמ' רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. פי' ומקבל שבועתם שלא פשעו בהן ולא מצי למימ' לא מהימני לי בשבועה שעל דעת כן הפקידם.
אמ' רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב, ואפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו, ולאו משום טעמ' דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמ' ר' יוחנן אלא משום דאמ' ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, הילכך אי איכא עדים דנאנסו דלא צריך אישתבועי פטור, אי נמי אי חזא שומר קמא כשנאנסו ביד שומר שיני דמצי אישתבועי איהו פטור.
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה, אביי אמ' משמיה דרבה חייב, כל דיינא דלא דיין כי האי דינא לאו דיינא הוא, לא מיבעי' למאן דאמ' תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב שזה [חייב], אלא אפי' למאן דאמ' פטור הכא חייב, מאי טעמ' הבלא דאגמא קטלה. פי' לקמ' (בהשוכר את האומנין) [בפירקין מ"ב ע"א] גבי ההוא דאותיב זוזי דפקדון בצריפא דאורבני, דהויא פשיעות' לענין נורא ונטירותא לענין גניבה ואיגנוב, וגניבה לגבי שומר חנם אונס היא, התם ליכא פשיעותא אלא לענין נורא, אבל הכא איכא למימ' בהבל האגם מתה, ורבא אמ' פטור כל דיינא דלא דיין כי האי גונא לאו דיינא הוא, לא מיבעיא למאן דאמ' תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אלא אפי' למאן דאמ' חייב באונסין [הכא] פטור מן האונסין, מאי טעמ' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ומודה אביי דאי אהדרה לבי מרה ומתה פטור, מאי טעמ' דהא אהדרה, ומודה רבא היכא דנגנבה מאגם ומתה כדרכה בי גנב חייב, מאי טעמ' אי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הות קיימא, וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף לז.</h2>
אמ' ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה כול', אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי, ואמ' רב יהודה אמ' שמואל חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אף בראשונה. פי' דקסבר ר' יוסי דלא קני כפילא השומר אע"פ שקדם ושילם אלא הכל לבעל הפרה, איתמר נמי א"ר אלעזר א"ר אושעיא חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אף בראשונה, ור' יוחנן אמר מודה ר' יוסי בראשונה שכבר אמ' הריני משלם, וקימ' לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכן ר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
מתני'. אמ' לשנים גזלתי אחד מכם מנה כול'. פי' דוקא זה הדין נוהג כששנים הפקידו אצלו ביחד זה מנה וזה מאתים, ששניהם מודים שלא הפקידו לו אלא שלש מאות וכל אחד תובעו במאתים, וזה אומ' איני יודע, הכא הוא דאינו נותן אלא מנה לזה ומנה לזה, ור' יוסי קניס הכל מפני הרמאי, אבל אם הפקידו לו שנים זה שלא בפני זה זה מנה וזה מאתים, ושכח זה מי הפקיד אצלו מאתים ומי הפקיד אצלו מנה, והיום ומחר תובעו כל אחד ואחד ואומ' לו מאתים הפקדתי אצלך וזה אומ' לו המנה אני יודע והמנה האחר איני יודע כיון שיש כאן הודאה במקצת הטענה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כדאמרי' לקמ' בפ' השואל [צ"ח ע"ב], ואפי' לר' טרפון דאמ' מניח גזילה ביניהן ומסתלק, דוקא התם דקאמ' לכל חד וחד איני יודע בכל הגזילה ואין שם עסק שבועה ביניהן, דהוה ליה מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע, וסביר' ליה לר' טרפון כר' יוחנן ורב נחמן דפטרי, דמספיקא לא מפקינ' ממונא ואוקי ממונא בחזקת מריה, אבל הכא דמודה ליה במנה ובמנה אחר קאמ' איני יודע דיש עסק שבועה ביניהן משלם מאתים לזה ומאתים לזה, כדרבא [שם] דאמ' רבא מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואע"פ שגם חברו תובעו מאתים אומ' לו זה מאי אכפת לי מתביעת חברי הלא בלא לו הפקדתי אצלך, אבל כששניהן הפקידו אצלו ביחד זה מנה וזה מאתים ששניהן מודים שלא הפקידו לו אלא שלש מאות, לא נוכל לחייבו בארבע מאות אלא נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. וכל זה הדין שאמרנו הוא אליב' דר' חייה דאמ' [ד' ע"א] הילך חייב, אבל אלי' דרב ששת דאמר [הילך] פטור אין כאן עסק שבועה ביניהם, דכל הודאת הפקדון הילך היא כדאמרן בפירקין קמא [ה' ע"א], ואם כן אפי' הפקידו אצלו זה בלא זה אינו נותן אלא מנה לזה ומנה לזה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו, ואמאי נקט שנים שהפקידו אצל אחד, לא נקט הכי אלא משום ר' יוסי דאמ' מה הפסיד הרמאי, שאילו היו זה שלא בפני זה מי יימר דאיכא רמאי שמא שניהן אומ' אמת והילכך מודה הוה ר' יוסי לת"ק דנותן מנה שמודה לזה ומנה לזה, והמנה האחד שאינו יודע של מי הוא יהא מונח עד שיבוא אליהו, ולא פליג ר' יוסי אלא במתני' דאיכא רמאי בודאי.
ומקשה סיפא לרישא דבסיפא לא מחייבינן ליה ליתן מאתים לזה ומאתים לזה, אלמ' מספיקא לא מפקינן ממונא, וברישא תני אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה אלמ' מספיקא מפקינ' ממונא. אמ' רבא רישא נעשה כמי שהפקידו אצלו בשתי כריכות דהוה ליה למידק, סיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק, ורמי גזל אגזל קתני הכא אמ' לשנים גזלתי אחד מכם כול', ורמינהי גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזו מהם גזל וכל אחד ואחד אומ' אותי גזל מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון, אמ' ר' עקיבה לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, אלמ' מספיקא לר' טרפון לא מפקינ' ממונא, ומתני' דהכא ממאי דר' טרפון היא דקתני עלה דההיא ומודה ר' טרפון באומ' לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה (ו)ומנה ולזה מנה, ה"ג "אלא" התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים, דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו ש"מ. פי' אלא לא קשיא לא פקדון אפקדון ולא גזל אגזל, דסיפא דמתני' דשנים שהפקידו דאמרי' מספיקא לא [מפקינן] ממונא, ומתני' דהתם גזל אחד מחמשה דאמ' נמי מניח גזילה ביניהן ומסתלק מיירו בדקא תבעי ליה, דמן דינא ודאי מספיקא לא מפקינ' ממונא, ורישא דמתני' דתני נותן מנה לזה ולזה מנה מיירי בבא לצאת ידי שמים, שלא היו תובעין אותו אלא מאיליו בא לימלך מה יעשה ולא ייענש, דהשתא ודאי אמרי' ליה ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהן, שאם תהא מונחת עד שיבוא אליהו נמצא הנגזל נפסד על ידך, ודיקא נמי דטעמ' דמתני' בבא לצאת מן העונש הוא ולא מן הדין, מדתלי טעמ' בהודה מפי עצמו, שלא היה אדם תובעו כלום משמע והוא בא לימלך, ומעכשיו בטל תירוצו של רבא, שאע"פ שהפקידו לו בשתי כריכות משום האי פשיעותא דהוה ליה למידק לא מחייבינן ליה, והתירוץ הנכון הוא שתירץ התלמוד בבא לצאת ידי שמים, עיין בערך פ"ג בספר המכריע. ובפלוגתא דר' עקיב' ור' טרפון קימ' לן הלכה כר' עקיב' מחברו, ואוקימנא בפ' האשה שהלכה [יבמות קי"ח ע"ב] דדוק' בגזל דעבד איסורא פליג ר' עקיבה, אבל לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי לקח וכל אחד ואחד אומ' ממני לקח מודה לר' טרפון דמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק, והאי מסתלק אמרי' בגמ' לאו דשקלון ליה אלא יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו.
<h2>דף לז:</h2>
א"ל אביי לרבה ומי א"ר עקיב' לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, אלמ' מספיקא מפקינ' ממונא ולא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, ורמינהי נפל הבית עליו ועל אמו, יורשי האם אומ' הבן מת ראשון, ויורשי הבן אומ' האם מתה ראשונה אילו ואילו מודים שיחלוקו, א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסין בחזקתן, אמ' ליה התם שמא ושמא הוא, אבל גזל אחד מחמשה בני אדם בריא ושמא הוא, ובריא ושמא בריא עדיף. אי קשיא אם כן מאי דפליגי אמוראי במנה לי בידך והלה אומ' איני יודע דרב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור [צ"ז ע"ב], נימ' בפלוגתא דר' טרפון ור' עקיבה קמיפלגי, דמאן דפטר כר' טרפון ומאן דמחייב כר' עקי', ותו דקשיא הילכתא אהילכת', דהת' פסקי' הילכת' כמאן דפטר, והכא פסקי' הילכת' כר' עקי' מחברו, ונ"ל דאליבא דר' טרפון דכול' עלמ' לא פליגי דהשתא [הכא] דמודה דאיכא מנה בידיה ועבד נמי איסור' פטר ר' טרפון, התם דלא ידע אי איכא מנה בידיה ולא עבד איסורא לא כל שכן דפטר, ובודאי דמאן דמחייב דלא כר' טרפון, כי פליגי אליב' דר' עקי' דמאן דמחייב כר' עקי', ומאן דפטר סבר אנא דאמינא אפי' לר' עקיבא עד כאן לא מחייב ר' עקיב' התם אלא משו' דעבד איסורא, אבל הכא דלא עבד איסורא לא, ואפי' למאן דאמ' דמחייב ר' עקיבה אפי' בקידש ולקח דלא עבד איסורא, עד כאן לא מחייב ר' עקיב' אלא התם דאיכא מנה בהדיה ולא ידע דמאן הוא ומשום דהוה ליה למידק ולא דק מחייבי' ליה, אבל הכא דלא ידע אי איכא מנה בהדיה כלל אפי' ר' עקיב' פוטר, ויש לומ' דמחייב נמי אמ' אנא דאמרי אפי' לר' טרפון, דעד כאן לא פטר ר' טרפון התם אלא משום דקים ליה דליכא בהדיה אלא חד מנה והא קא יהיב ליה, ומשום דלא דק או משו' דעבד איסורא לא קנסינ' ליה, אבל הכא דבההוא מנה דקא תבע ליה מספקא ליה אי איתיה גביה אי לא ולא קים ליה בגויה דליפטר מודה ר' טרפון דבריא ושמא בריא עדיף, הילכ' לא דמיא ההיא פלוגת' דאמוראי לפלוגתא דר' עקיב' ור' טרפון.
והא מתני' דהכא אמ' לשנים גזלתי את אחד מכם מנה דשמא ושמא הוא וקתני נותן לזה מנה ולזה מנה, וממאי דר' עקיב' היא דקתני עלה דההיא ומודה ר' טרפון באומ' לשנים גזלתי את אחד מכם מנה כול', למאן מודה לאו לר' עקיב' בר פלוגתיה, וממאי דשמא ושמא היא, חדא דלא קתני תובעים אותו, ועוד הא תני ר' חייה זה אומ' איני יודע וזה אומ' איני יודע, ומהדר הא אסיקנא בבא לצאת ידי שמים. ואי קשיא היכי אמרי' הכא דבבא לצאת ידי שמים מודה ר' טרפון, והא אמרי' בהגוזל קמא [ב"ק ק"ג ע"ב] מעשה בחסיד אחד שלקח מקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח, בא לפני ר' טרפון ואמ' לו הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק, בא לפני ר' עקיבה ואמ' לו אין לך תקנה עד שתשלם דמי מקח לכל אחד ואחד, אלמ' משמע דאפי' בבא לצאת ידי שמים פליגי, יש לומ' דהאי חסיד לא שאל אלא עיקר הדין היאך הוא אם יכול להיפטר להניח דמי מקח ביניה' והסתלק אי לא, ומשום הכי אהדר ליה ר' טרפון הנח דמי מקח ביניהן והסתלק, ואי אמרת אטו חסיד לא בעי כפרה, תשוב' בעי כפרה, אלא אמ' אם אני יכול לעכב דמי המקח בידי עד שיודו זה לזה, ובודאי אם ילכו להם ולא יודו היה משלם לכל אחד ואחד, ור' עקיב' היה מחייבו מן הדין ליתן לכל אחד ואחד ואינו רשאי לעכב בידו דמי המקח עד שיודו.
וכן שני כלים כול', וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא בההיא קאמרי רבנן משום דליכ' פסידא דגדול, אבל הכא דאיכא פסידא דגדול אימא מודו ליה לר' יוסי, ואי איתמר בהא בהא קאמ' ר' יוסי אבל בהך אימ' מודי להו לרבנן צריכא, והא טעמיה דר' יוסי משום הפסד הרמאי הוא, אלא תרויהו לרבנן צריכי, ולא זו אף זו קתני, ואין הלכה כר' יוסי דיחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. המפקיד פירות אצל חברו כול'. פי' אפי' הן אובדין על ידי עכברים או רקובין, מאי טעמ' אמ' רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו, אמ' רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן, המפורש לקמ' במתני' [מ' ע"א], אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין.
מיתיבי המפקיד אצל חברו פירות והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין, וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים אבל לא לעצמו, כיוצא בו גבאי צדקה שאין להן עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, קתני מיהת פירות והרקיבו, מאי לאו אפי' ביותר מכדי חסרונן, לא בכדי חסרונן, והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש דיותר מכדי חסרונן הוא, כיון דקם קם. פי' כבר כל הקילקול נעשה ושוב לא יתקלקל יותר, אבל רקבון הפירות הולך ומוסיף תמיד. שמן והבאיש, דבש והדביש למאי חזי, דקתני מוכרן בבית דין, שמן חזי לגילדאי הרוצענים לסוך בו את העורות, דבש חזי לגבשושא דגמלא, היא הגבנונית של גמל והיא הנק' דבשת גמלים, על שם שסכין עליו דבש.
<h2>דף לח:</h2>
וחכמ' אומ' עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין, מאי תקנה. פי' הרי אמרת דכיון דקם קם ואינם נפסדים יותר ומה תקנה יש במכירתן של אילו, אמ' רב אשי לקנקנם, שהקנקן שהן בתוכו הולך ומתקלקל שלא יועיל להכניס בו יין ושמן ודבש אם ישהו לתוכו, במאי קמיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו, ומר סבר להפסד מועט נמי חששו.
רשב"ג אומ' מוכרן בבית דין, איתמר ר' אבה בר יעקב אמ' ר' יוחנן הלכה כרשב"ג, ורבא אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמ' והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא, דאמ' רבה ב"ב חנה אמ' ר' יוחנ' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, אמוראי נינהו ואליב' דר' יוחנן, וקימ' לן כרב נחמן דהוא בתרא שפסק הלכה כדברי חכמ', וסתם מתני' הוא ר' מאיר דברית' דאמ' להפסד מועט לא חששו, ורשב"ג דמתני' הוא חכמ' דברית' ואין הלכה כמותן. וכתב רבי' יצחק זצוק"ל חזינן לרבואתא דאוקמו לחכמ' דברית' כרשב"ג דמתני', ואפקוה מהילכת' משו' דפסק רב נחמן הלכה כחכמ' דמתני', ואנן לא סבירא לן הכי, דהאי דקתני בבריתא לענין יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ליתה במתני' כל עיקר, דהא אמרי' בגמרא דבתקנת קנקנים פליגי, דר' מאיר סבר להפסד מרובה דאינון הפירות ביותר מכדי חסרונן חששו, והאי יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש כיון דקם קם ולא מיתוסף ביה פסידא הילכך לא יגע בהן, ואי משום הפסד קנקנים הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו, ורבנ' דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש, ואע"ג דקם ליה ולא מיתוסף ביה פסידא משום תקנת קנקנים דלא ליפסדן, והא מילתא ליתה במתני' הילכך הילכת' כרבנן דברית', וכהלין רבואתא מיסתבר דבעל כרחין חכמ' דבריתא כרשב"ג דמתני' אתיין דהא תני בבריתא פירות והרקיבו והיא חלוקת חכמ' דמתני' ורשב"ג, ותקנת קנקנים נמי עם פירות בכדי חסרונן חדא מילתא היא וחד טעמ' אית להו, דאידי ואידי הפסד מועט הוא הילכך ר' מאיר הוא סתם מתני' וחכמ' דברית' הוא רשב"ג, ושפיר עבוד דאפיקו חכמ' דבריתא מהילכת', וכך פירשו רבותיי הפסד מועט הוא בכדי חסרונן דרקבו' פירות, וקילקול הקנקן דיין והחמיץ, ורבי' חננאל זצוק"ל אמ' בפירוש חכמ' דברית' קיימי כרשב"ג, ואפי' הכי אין הלכ' כמותן.
איתמר שבוי שנשבה רב אמ' אין מורידין קרוב לנכסיו, ושמואל אמ' מורידין קרוב לנכסיו, בששמעו בו שמת כול' עלמ' לא פליגי דמורידין, כי פליגי דלא שמעו בו שמת, רב אמ' אין מורידין דילמ' מפסיד לה. פי' לא יחוש לטרוח עליהם ולהשביחם, שהוא ירא שמא יבואו הבעלים ויוציאום מידו, ושמואל אמ' כיון דשיימינן להו כעריס לא מפסיד להו. פי' לקמ' אמרי' שאם יבואו הבעלים שמין להן כמנהג אריסי העיר למחצה לשליש ולרביע, וכיון שיודע שאף אם יילקחו ממנו לא יפסיד שכר טרחו לא מפסיד, וקימ' לן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני.
ומורידין קרוב לניכסי שבוי תנאי היא, דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין מידו, ולא עוד אפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר, ואילו הן נכסי שבויין, הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין שהלכו להן למדינת הים ושמעו בהן שמתו. פי' שהלכו בשביה, ואם באו היום ומחר שמין השבח לו כעריס דלא גרע מנכסי נטושין, וכוליה שבחא לא מצי שקיל דהא קרקע לאו דידי' הות, היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו, אילו הן נכסי נטושין, הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישי' והלכו להם למדינת הים, ולא שמעו בהן שמתו וקפץ וירד לתוך הנחלה. פי' גם אילו בשביה הלכו וארישא קאי דקרי להו שבויין, ואין ביניהן חילוק אחר אלא זה, דברישא שמעו שמתו ובסיפא לא שמעו שמתו, אמ' רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין. היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו, הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין והלכו להן למדינת הים ואינו יודע להיכן הלכו. פי' ולא אדכר הכא שבויין למימרא דמדעת הלכו ויכלו לצוות על ניכסיהן ולא ציוו, מאי שנא הנך דקרי להו נטושין ומאי שנא הנך דקרי להו רטושין [ל"ט ע"א] נטושין דבעל כרחן דכת' [שמות כ"ג] והשביעית תשמטנה ונטשתה, והיא אפקעתא דמלכא, רטושין דמדעתן דכת' [הושע י'] אם על בנים רוטשה. פי' האם שהיא על הבנים נעזבה שברחו בניה מפני האויב, וכיון שלא הלכו בשביה אם רוצים יכולין לחזור שאין מי שיתפשם שם, כך גם אילו אינם תפושין שם ומדעת מניחין נכסיהן ואינן חוזרין.
<h2>דף לט.</h2>
תנא וכולן שמין להן כעריס, אהייא אילימ' אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא, אלא ארטושין, והא מוציאין מידו קתני, אלא אנטושין, אי לרבנן הא אמרי מוציאין אותן מידו, אי לרשב"ג הא אמ' שמעתי שהנטושין כשבויין, כשבויין ולא כשבויין, כשבויין דאין מוציאין מידו, ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כעריס.
אמ' רב נחמן אמ' שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, ורב נחמן דידיה אמ' בורח הרי הוא כשבוי, בורח מחמת מאי אי נימ' מחמת אכרגא הינו יצא לדעת, אלא בורח מחמת מרדין. פי' שעלה רצח בידו וירא שמא ייתפש ויהרגוהו.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור, ענבים לבצור, זיתים למסוק, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין להן אפיטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו. פירוש והאפיטרופוס מוכר הפירות ושומר הדמים לבעלים. ולוקים אפיטרופיס לעולם, ואל יניחו הקרוב לירד בנכסיו, אפיטרופא לדיקנני לא מוקמינן. פי' שלא ימצאו, שעל הקטנים משום מצוה יימצאו אפיטרופיס, אבל על הגדולים לא ימצאו.
אמ' רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי, ולא קרוב לניכסי קטן, ולא קרוב מחמת קרוב לניכסי (שבוי ולא) קטן, באחי דאימא, אין מורידין קטן לניכסי שבוי דילמ' מפסיד להו, ולא קרוב לנכסי קטן דילמ' אתי לאחזוקי בהו, שיאמר לחלקי ולירושתי באו, וטוב להוריד איש נכרי דלא לימצי לאחזוקי בהו מחמת ירושה, ואפי' קרוב מחמת קרוב באחי דאימא, כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא לגבי קטן, אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואילו באו לחלקו.
<h2>דף לט:</h2>
אמ' רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל. פי' מדקאמ' רב הונא אין מורידין קרוב לניכסי קטן שמא יחזיק מחמת ירושה, אבל אחר שאין לו טענת ירושה מורידין, ולא חיישי' שמא יטעון אביו של קטן מכרם לי ואכלתים שני חזקה, ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן, אם לא אכלן בפני האב שלש שנים אין שלש שנים שאכלן בפני הקטן חזקה, ואפי' הגדיל הקטן ונשאר זה לתוכן ואכלן בפניו שלש שנים משהגדיל אינה חזקה, הואיל ותחילת ירידתו לתוכן קטן היה ולא ידע, כשהגדיל אינה חזקה שלא ידע שהיתה של אביו ולפיכך לא מיחה, דאי סבירא ליה לרב הונא דמחזיקנ' בהו משהגדיל, היכי מחתינן מידי לניכסי קטן שמי שהן בידו לכשיגדיל יטעון אתה מכרתם לי משהגדלתה ואכלתים שני חזקה, ולא אמרן דאין מורידין קרוב לניכסי קטן אלא באחי דאבה שיטעון בה צד ירושה, אבל באחי דאימא לית לן בה, שהרי אינן ראויין לירש עמו, ובאחי דאבה נמי לא אמרן אלא בארעתא, אבל בבתי לית לן בה. פי' השדות אינן ידועות כל כך של מי הם, אבל הבתים השכנים יודעים ומעידין עליהן שבאו לחלקו של קטן, ובארעתא נמי לא אמרן אלא דלא עבוד עיטרא, אבל עבוד עיטרא קלא אית לה. פי' עיטרא שטר חלוקה, רק הבמות לא סרו [מלכ' ב' י"ב] מתרגמ' במתא לא עטרא, לא הפליגום מהם, ולא היא לא שנא אחי דאבה, ולא שנא אחי דאימא, לא שנא ארעתא, ולא שנא בתי, לא שנא עבוד עיטרא, לא שנא לא עבוד עיטרא (ולא שנא) [לא] נחתינן. פי' אחי דאימא נמי לא פן יאמר של אמי היו נכסי מלוג, ואביו של קטן שהי' בעל אמי היה מחזיק בהן מחמת שהוא אוכל פירות, והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי, וכל זו השיטה מוכחת דדוקא בקרקע של קטן אין מורידין קרוב שמא יחזיק בהן מחמת ירוש', אבל אם היו מטלטלין ממנין עליהן אפיטרופוס אפילו קרוב אם הוא נאמן, ואין לחלק בהן בין קרוב לרחוק, וכך כתב רב צמח גאון זצוק"ל מעות קטן מורידין עליהן אפי' קרוב, דאמרי' מעיינינן איניש דמעלי ושפו ניכסיה, ולא פלוג רבנן בין קרוב לרחוק, ורב הונא דאמ' אין מורידין קרוב לניכסי קטן (ואפי' קרוב במטלטלי) במקרקעי קאמ' ולא במעות, הילכך מעות קטן יהבינן להו אפי' לקרובים.
ההיא סבתא דהוו לה תלת בנתא, אישתבאי איהי וחדא ברתא, הנך תרתי בנתא שכיבא חדא ושבקה ינוקא, אמ' אביי היכי ליעביד לוקמינהו לניכסיה בידא דאחתא דילמ' שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לניכסי קטן. פי' היכי ניעביד בניכסי סבתא שאין אנו יודעין אם היא קיימת או מתה. נוקמינהו בידא דאחתא שהלכה כשמואל דאמ' מורידין קרוב לניכסי שבוי, דילמ' שכיבא סבתא ויש לקטן חלק בהן או שלישיתן או חציין אם מתה גם הבת ואין מורידין קרוב לניכסי קטן, לוקמינהו בידא דינוקא דילמ' לא שכיבא סבתא, ואין מורידין קטן לנכסי שבוי. פי' לוקמינהו לפלגא דנכסי בידא דינוקא איכא למיחש דילמ' לא שכיבא סבתא, ואין לו חלק בהן ואין מורידין קטן לניכסי שבוי, אמ' אביי פלגא יהבינן לה לאחתה, ואידך פלגא מוקמינ' אפיטרופא. פי' פלגא דכל נכסי סבתא יהבינ' לאחתא, ממה נפשך אם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חציין, ואם לא מתו מורידין קרוב לניכסי שבוי, ולאידך פלגא מוקמינן אפיטרו', ולא מחתינן קטן לגויהו דילמ' לא שכיבא ואין מורידין קטן לניכסי שבוי, רבא אמ' מיגו דמוקמינן אפיטרו' לפלגא מוקמינן נמי לאידך פלגא.
שמעו דשכיבא סבתא, אמ' אביי תילתא יהבינן לה לאחתא, ותילתא יהבינן לינוקא, ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא, ואידך דנקא מותבינן אפיטרופא. פי' שמעו שמתה הזקנה ועל הבת לא שמעו או מתה או אם היא בחיים, תילתא יהבינן לה לאחתא דהא ודאי שליש הנכסים לזו ושליש הנכסים לקטן, ואידך תילתא השתות ניתן לאחתא והשתות מוקמינן עליה אפיטרו', רבא אמ' מיגו דמוקמינן אפיטרופא לדנקא מוקמינ' נמי לאידך דנקא, וקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא.
מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי הוזאי, אמ' ליה לא ידענא לך, פי' מרי ואיסק הלכו לבי הוזאי, ונשא שם איסק אשה וילדה לו את זה, וחזר מרי לכאן וירד לניכסי אביו, ובא זה אחריו לזמן מרובה ותבע חלקו, אתא לקמיה דרב חסדא אמ' ליה שפיר קאמ' לך דכת' [בראשית מ"ב] ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. פי' שפיר קאמ' לך שאינו מכירך ואין זה רמאות, שכשיצא מאצלך לא היה לך חתימת זקן ועכשיו באת בחתימת זקן, כמו יוסף שכשיצא מאחיו לא היתה לו חתימת זקן, וכולן היו חתומי זקן ובא לפניהן בחתימתן והוא הכירם והם לא הכירוהו, אמ' ליה זיל אייתי שהדי דאחוה את, אמ' ליה אית לי שהדי ודחלי דניתו דגברא אלמא הוא, אמ' ליה זיל את ואייתי שהדי דלאו אחוך הוא, אמ' ליה דינא הכי, המוציא מחברו עליו הראיה, אמ' ליה הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך, סוף אתו ולא מסהדי, פי' כיון דאנא גברא אלמא אתו ולא מסהדי האמת אלא יעידו כמותי ומה הנאה שאתה כופה אותי, אמ' ליה תרתי לא עבדי, מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו שלא יעידו האמת אלא יעידו שקר, אייתי שהדי אמרי ידענא ביה (דאבוה) [דאחוה] הוא, אמ' ליה זיל פלוג ליה, אמ' ליה ניפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתלי, א"ל שפיר קאמרת דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, אמ' ליה אביי מי דמי התם ידעי וקא מחלי, הכא מאן ידע דמחיל, איגלגל מילתא ומטת לקמיה דר' אמי אמ' להו גדולה מזו אמרו שמין להן כעריס, השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה. פי' קרוב היורד לנכסי שבוי דידע שיבואו הבעלים ויטלו את שלהן מידו ולא עבד אדעתא דנפשיה שמין לו כעריס האי דקא עביד אדעתא דנפשיה דלא קסבר דליתי ליה אחא, לא כל שכן שנשום לו כעריס ולא יתן לו הנכסים כאשר הם משובחין בחנם, והינו דקרו להו דידיה משו' דקא עביד אדעתא דנפשיה, אהדרוה לקמיה דרב חסדא אמ' ליה מי דמי התם ברשו' נחת הכא לאו ברשו' נחת, ועוד אין מורידין קרוב לניכסי קטן. פי' התם קרוב היורד לנכסי שבוי נמלך בבית דין והם הרשוהו הילכך דין הוא שישומו לו כעריס, אבל זה מרי לא ירד ברשו' ב"ד, ועוד שאין מורידי' קרוב לנכסי קטן ושלא כדין עשה ואינו מן הדין שישומו לו כעריס, אלא מחזיר לו כל חלקו כאשר הוא משובח, אהדרוה לקמיה דר' אמי אמ' ליה לא סיימוה קמאי דקטן הוה. פי' והיה סובר ר' אמי דגדול הוה אחיו כשפירש ממנו מרי.
<h2>דף מ.</h2>
מתני'. המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונות כול', אורז טובא חסר, אמ' רבה בב"ח אמ' ר' יוחנן באורז קלוף שנו, לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור, א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן זרע פשתן בגבעולין שנו. הכל לפי המידה הכל לפי הזמן. תנא כן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה, א"ר יוחנן בן נורי כול'. פי' אהכל לפי המידה פליג שלמה יחסר לו מכל כור וכור, כך אוכלין העכברים מקימעה כמו מהרבה, הילכך אינו מוציא אלא לכור בלבד, תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן.
ר' יהודה אומ' כול'. פי' אם הפקידו לו הרבה כורין אל יוציא לו חסרונות כלל שהנפח שהן מתנפחות עולה כנגד חסרון העכברים, ומסתברא דכר' יוחנן סבירא ליה דאינו מוציא לו חסרון אלא לכור אחד בלבד, דאי לכל כור וכור לפי רוב המידה רוב החסרון, תניא כמה מידה מרובה עשרת כורין, תני תנא קמיה דרב נחמן במ' דב' אמ' שמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן, אבל מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות.
תנא במ' דב' אמ' בשעירבן עם פירותיו, אבל ייחד להן קרן זוית אומ' לו הרי שלך לפניך, וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי ליחזי דידיה כמה הויין ודחבריה כמה הויין, במסתפק מהן, וליחזי כמה איסתפק, דלא ידע כמה איסתפק.
מתני'. יוציא לו שתות ליין כול'. פי' כמו שהמפקיד מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה, כך מקבל עליו הלוקח שאם נתן לו מעות לשמן בזמן בית הבד, והיה המוכר הולך ומספיקו מחביותיו שמן מזוקק, מקבל עליו לכל מדה לוג ומחצה שמרים שהרי בזמן בית הבד מכר לו שהיה בו שמרים.
<h2>דף מ:</h2>
תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. פי' פסולת הגרעינים הצפין על השמן בין הלוקח בין המפקיד מקבל אותם, ומי מקבל לוקח פקטי', והתניא ר' יהודה אומ' לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים, לא קשיא הא דיהב זוזי בתשרי ומקבל מיניה בניסן [כי מדה] בתשרי. פי' בשער של תשרי אז מקבל הלוקח פקטים שבתשרי אין השמן מזוקק, והא דיהיב ליה בניסן וקא מקבל מיניה בניסן כי מדה דניסן.
מתני'. המפקיד חבית אצל חברו כול'. פי' כל נשברה דמתני' אונס הוא כגון שפקעה מאיליה, אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב, דכיון דטילטלה לצרכו קמה ליה ברשותיה להתחייב באונסיה, הילכך אפי' פקעה מאיליה בלא פשיעותו חייב, ולקמ' נפרש היכי דמי לצרכו דקמה ליה ברשותיה, אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור, דאע"ג דטילטלה לצרכו וקמה ליה ברשו' כיון שהניחה השבה עבד ומיפטר מאונסיה בהשבה זו. ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב, דכיון דייחדו לה הבעלי' מקום לא מהניא ליה השבה ואע"פ שהניחה חייב באונסיה. ואמרי' רישא מני ר' ישמעאל היא דאמ' לא בענן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר [מ"א ע"א] צריך דעת בעלים אי ר' ישמעאל מאי איריא לא ייחדו אפי' ייחדו נמי, לא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא ייחדו דמקומה הוא, אלא אפי' לא ייחדו נמי דלא למקומה אהדריה לא בענן דעת בעלים, אימ' סיפא ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב, אתאן לר' עקיב' דאמ' בענן דעת בעלים, אי ר' עקיב' מאי איריא ייחדו אפי' לא ייחדו נמי לא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא לא ייחדו דלאו למקומה אהדרה אלא אפי' ייחדו נמי דמקומה הוא בענן דעת בעלי', רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיב', א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא דודאי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיב', ואתו ר' יעקב בר אדה ורב נתן בר אבה ורב ששת לאוקומה כולה כר' ישמעאל, וסיפא כגון שהניחה במקום שאינו מקומה. פי' רישא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל היכ' דהחזירה הוי מקומה והויא השבה, אבל סיפא דייחדו לה מקום אם לא החזירה לאותו מקום לא הויא השבה, ור' יוחנן אמ' לך הניחה במקומה משמע, הילכך ליכא לאוקומה אלא רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבה.
ובפי' לצרכו דמתני' פליגי ר' יעקב סבר כגון שנטלה על מנת לגוזלה, דמשעה שנטלה גמר כל מעשיו וכל מחשבתו נתקיימה משום הכי חייב באונסיה עד דעביד השבה, אבל אם נטלה על מנת לשלוח בה יד דהינו לחסרה לא מיחייב באונסיה עד שיחסר ויגמור מחשבתו דשליחות יד דחייביה רחמ' למיקם באונסיה צריכה חסרון, שאם חיסר קצת נתחייב באונסין בכולו, אבל כל זמן שלא חיסר לא מיקריא שליחות יד להתחייב באונסין ואע"פ (שבטלה) [שנטלה] לצרכו לחסר ממנה לא קיימ' ברשותיה ובלא השבה פטור, ואין לפרש מתני' בשחיסר דהא טילטלה קתני ולא קתני חיסר ומשמ' דבנטילה בעלמ' מיחייב להכי מוקים לה על מנת לגוזלה, ורב נתן סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון, אלא כיון שנטלה על מנת לחסר אע"פ שלא חיסר קמא ליה ברשותיה להתחייב באונסיה, והינו שליחות יד דחייבי רחמ' ולא מיפטר עד דעביד השבה, אבל אם לא נטלה על מנת לשלוח בה יד ולחסרה, אלא להשתמש בה תשמיש שאין בו חסרון כגון להביא עליה גוזלות לעלות בה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה, לא קמה ליה ברשותיה להתחייב באונסיה ואין זה לצרכו דמתני' דדוקא בשליחות יד חייביה רחמ' ושליחות יד לא מיקריא אלא כשנתכוון לחסר ממנה ואע"פ שלא חיסר בתר מחשבתו אזלינן, אבל האי שלא נתכוון לשלוח בה ידו לחסרה אמאי ליחייביה, ולא דמי לכל שואל דחייב באונסין ואע"פ שלא נשתמש בו, דהתם שואל מדעת וניחא ליה להתחייב באונסין, ועל דעת זו השאיל לו וסבר השואל וקביל, אבל שואל שלא מדעת לא מקבל עליה אונסין משום הנאה פורתא, וכיון דלאו מידי חסריה אמאי ליחייביה, הילכך לית לפרושי לצרכו דמתני' אלא כגון שנתכוון לשלוח בה יד, ורב ששת סבר אע"פ שלא נתכוון לחסרה אלא טילטלה להשתמש בה להביא עליה גוזלות חייב באונסיה דשואל שלא מדעת גזלן הוי, והוא שליחות יד האמורה בתורה.
וכיון דהני תלתא אמוראי אוקימו לסתם מתני' כר' ישמעאל ש"מ דהילכת' כר' ישמעאל, ור' יוחנן הוי יחיד לגביהו, ואין הלכה כמותו שאין דבריו של אחד במקום שלשה, והילכת' כרב ששת דאמ' שואל שלא מדעת גזלן הוי דרבא נמי סבירא ליה כותיה, כדאמרי' לקמ' בפירקין (בגמתן) [בגמרין], וכל שכן שאם נתכוון לחסר שחייב באונסין אע"פ שלא חיסר דשליחות יד אינה צריכה חסרון, אי נמי יש לומ' דהילכת' כר' עקיב' דלקמ' פסיק ר' יוחנן הילכת' כותיה בפירוש דאמרינן לקמן [מ"ג ע"ב] א"ר יוחנן הלכה כר' עקיב' לעולם, מאי לעולם, אמ' רב אשי אע"ג דאהדרה לדוכתה ואיתבר ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמ' לא בענן דעת בעלים קמ"ל דבענן דעת בעלים, וכיון דר' יוחנן פסק בפירוש הלכה כר' עקיב', והני אמוראי לא פסקי כמאן הלכה אין לדחות דברי ר' יוחנן אלא הלכה כר' עקיבה, ובפ' הגוזל ומאכיל [קי"ח ע"ב] אייתינן לה להך פלוגתא דר' עקיב' ור' ישמעאל, ואוקמה רב זביד משמיה דרבא הכא בשומר שגנב מרשותו עסיקינ', דר' עקיב' סבר כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימני ליה בעלים, הילכך כיון דהוא הוה ליה גונב שלא מדעת צריך דעת בעלים ולא אמרי' סגי בדעת שומר דהא איהו ידע בחזרתו, ור' ישמעאל סבר עדין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידי' אבל גונב שלא מדעת דעלמ' צריך דעת בעלים כדכתבי' התם. עיין בשלהי פירקין שעקרתי זו הסברא לגמרי ובארתי שהלכה כר' ישמעאל.
<h2>דף מא:</h2>
איתמר רב ולוי, חד אמ' שליחות יד צריכה חסרון, וחד אמ' שליחות יד אינה צריכה חסרון, רבא אמ' לא תיאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ותיתי משואל, ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד ושלח בה יד חייב באונסיה, שומר שכר ושומר חנם לא כל שכן, ולמה נאמרה חדא לומ' לך שליחות יד אינה צריכה חסרון, ואידך שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שואל בבעלים פטור אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור, והילכת' כרבא דהוא בתרא.
<h2>דף מב.</h2>
מתני'. המפקיד מעות אצל חברו כול', בשלמ' כולהי לא שימר כדרך השומרין, אלא צררן והפשילן לאחריו מה הוה ליה למיעבד, אמ' רבא אמ' ר' יצחק אמ' קרא [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, אע"פ שהוא צרור יהא בידך, ובנו ובתו הקטנים, דוקא קטנים הא גדולים פטור ואינו יכול לומ' לו את מהימנת לי בשבועה, אבל בניך לא מהימני לי דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, ודוקא בניו אבל לאחרים אפי' גדולים חייב כדאמרן לעיל בפירקין [ל"ו ע"א] דמצי למימ' ליה את מהימנת לי בשבועה אבל אינהו לא מהימני לי בשבועה.
אמ' שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אמ' רבא ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן, ואי שהה למוצאי שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב, ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד אימור דילמ' בעי זוזא לאבדלתא ומשום הכי לא קברינהו, והשתא דשכיחי גשושאי אין להם שמירה אלא בשמי קורה. פי' גשושאי שמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שיש שם חלל שהוא עפר תיחח, והשתא דשכיחי פרומאי אין להן שמירה אלא ביני ירכי. פי' פרומאי שוברי התקרה, וביני ירכי הן שורות הבניין של כותל. אמ' רבא ומודה שמואל בכותל, והאידנא דשכיחי טפוחאי, שטופחין בכותל אם יש שם חלל אין להן שמירה אלא או בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה.
א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי התם תנן [פסחים ל"ב ע"ב] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רשב"ג אומ' כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, ותנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים, הכא מאי, א"ל התם משום ריחא בענן שלשה טפחים, הכא משום איכסויי מעינא לא בענן שלשה טפחים, וכמה, אמ' רפרם מסיכרא טפח.
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אזל מותבינהו בצריפה דאורבני, איגנוב, אמ' רב יוסף אע"ג (דאיגנוב) דלענין נורא היא פשיעות' לענין גנבי נטירותא היא תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטר, איכא דאמרי אמ' רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וקימ' לן כלישנא קמא [בתרא].
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, לסוף אמ' ליה הב לי זוזי, אמ' ליה לא ידענא היכא אנחתינהו, אתא לקמיה דרבא א"ל כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלם. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, אמ' רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימ' ליה זיל שלם אמ' כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, נימ' לה לאימיה אמאי לא קברתינהו, אמרה דלא אמ' לי דלאו דידיה נינהו, דאי אמ' לי פקדון נינהו קברתינהו, נימ' ליה לאידך אמאי לא אמרת לה, כל שכן דכי אמינ' ליה דדידי נינהו טפי מיזדהרנא בהו, אמ' רבא מישתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה, ומישתבעא אימיה דאינהו זוזי גופיהו אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי' אי פשעה האם דין הבעלים עליה, ולא מציא למימ' ליה לאו בעל דברים דידי את, דכיון דקיבל עליו שומר שיני לשמור כאילו קיבלו מן הבעלים דמי, ושומר ראשון נסתלק כיון שהיה רשאי למסור לו, ובעלים מישתעו דינא בהדי שומר שיני, ואי משכחי ליה דוכתא למיגבא מיניה שפיר, ואי לא מפסדי בעלים, ולא אמרי' כיון דפשע שומר שיני דינא דבעלים בהדי שומר ראשון, ודין שומר ראשון בהדי שומר שיני, אלא שומר ראשון נסתלק ודין הבעלים עם שומר שיני, הילכך אי פשעה האם דין הוא שתשלם לבעלים, אמרה דלא אמ' לי דלאו דידיה נינהו. פי' ולא קבלתי עלי שמירת פקדונך, וגם אם יתבענה בנה ויאמ' נהי דהוו דידי אמאי לא שימרתינהו יפה, אמרה אין דרכי לשמור זוזך אלא בקרטליתא כאשר אתה רגיל לשומרם, שאין אדם שומר מעותיו בקרקע מפני שכל שעה צריכים לו, ומישתב(א)[ע] אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנב, והוא הדין דצריכה לישבע דלא אמ' לה שהן פקדון שאילו אמ' לה שהן פקדון הרי פשעה בשמירתן, ומשום זה לא הוצרך לבאר שבועה זו שהדבר ידוע שצריכה לישבע שלא פשעה בהן.
<h2>דף מב:</h2>
ההוא אפיטרופ' דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ולא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית, אמ' רמי בר חמא היכי נידייני דייני להאי דינא, נימ' ליה לאפיטרופא שלם אמ' אנא לבקרא מסרתיה, נימ' ליה לבקרא שלם אמ' אנא בהדי תורי אוקימתיה ואוכלא שדאי ליה ולא הוה ידענא דלא אכיל, מיכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני. אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי, הכא במאי עסיקי', דליכא פסדא לית(י)מי, דאשכחיה למרי' דתורא ושקל זוזי דיתמי מיניה, ואלא מאי טעין מריה דתורא, דאמ' להו איבעי ליה לאודעו, ומאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוה, הכא במאי עסיקי' בספסירא דזבין מהכא ומזבן להכא, מישתבע איהו דלא הוה ידענא ומשלם בקרא דמי בשר בזול. כתב המורה תמיה אני מנין לו לרבא דין זה מה לו לספסר עם הרועה דלאו שומר שלו הוא. ונר' לי דהאי דינא אפי' לרבנן אתי, ולא דמי האי דינא למתני', דבמתני' כיון דמתה כדרכה איסתלקו בעלים מהכא דאדעתא דהכי השכירוה לשוכר, שאם תמות שיאבדו הפרה וכיון דהשתא מתה נסתלקו הבעלים מיכן ואינם יכולין לטעון עם השואל כלום, אבל אם היה השואל פושע במיתתה הכי נמי דאזלי בעלים וטעני בהדיה, ולא מצי מדחי להו ולמימ' להו לאו בעל דברים דידי את, אלא בעל כרחיה מישתעי דינא בהדי כדפרישית לעיל, הכא נמי ספסירא לא איסתלק, ומכי זבניה לאפיטרופא אדעתא דהכי זבין ליה דכי חזי ביה (ממונא) [מומא] דלודעי' ולא לישבקיה עד דלימות והדר ליתבעי מעותיו, ואי הוה האי אפיטרופא בקרא הוה אמ' ליה ספסירא אדעתא דהכי זבינית לך דתיחמיניה אי אכיל אי לא אכיל כדעבדי כל בעלים בשוורים דזבני, אבל השת' דלאו בקרא הוא אדעתא דהכי זבניה ליה דלימסרי' לבקרא וליתיב ליה אגרא דליטרח ביה שפיר, הילכך השתא דפשע ביה בקרא לא איסתלק ספסירא מהכא ודין הוא דלישתעו דינא ספסירא בהדי בקרא, ודמי בשר בזול פירש המו' דאי הוו מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון (דאי הוו מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון) יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו שהוא מגבי לבעלים וכאן אין פשיעה כל כך דהא בהדי תורי אוקמיה כול', הטיל פשרה ביניהן ולא ישלם לו כל דמי השור, ואנ"ל דאי פשיעה חשיבא לגבי בקרא ישלם הכל דאין רחמים בדין, ואי לא חשיבא פשיעה ליפטר לגמרי, ונ"ל דלא גרסי' בזול אלא הכי גרסי' ומשלם ב(ש)קרא דמי בשר, והאי אתא לאשמועינן שלא ישלם דמי שור חי שהרי עתיד היה למות, והיה רוצה לשוחטו ולמכור בשרו הילכך משלם לו דמי הבשר שהפסידו והעור נותן לו.
ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא, אמ' ליה לסרסיא, אומן לתקן שכר, מהא רמי, אזל סרסיא רמא מאחר, אמ' רב עמרם היכי נידיינו דייני להאי דינא, נימ' ליה לדידיה אמ' אנא אמרי ליה מהא רמי, נימא ליה לסרסיא אמ' לא אמ' לי מהא לא תירמי, ואי שהה שיעור לאיתויי ולא אייתי מכשותא דיליה גלי אדעתי' דניחא ליה, הכא במאי עסיקי' בדלא שהה, והא קא מישתרשי ליה, רב סמא בריה דרבא אמ' כדהוה ההוא שיכרא חלא, רב אסי אמ' בכיסיה. פי' שהיתה כשות זרועה קוצים מעורבב ולא השביח השכר כרצונו וקשי בעיניו שהטילו בתוכו, ומשלם ליה דמי כיסי, כפי מה שהיה אדם נותן בכיסי להטיל בשכר שלו, שאם לא ימצאם בזול גדול לא היה מטילם לתוך השכר שלו.
<h2>דף מג.</h2>
מתני'. המפקיד מעות אצל השולחני כול', ומשום דצרורין לא [ישתמש בהן]. פי' דרך כל אדם ליצור מעותיו, ולא על דעת כן עשה שלא ישתמש בהן ומה לי צרורין ומה לי מותרין, אמ' רב אסי אמ' רב יהוד' בצרורין וחתומין שנו, רב מרי אמ' בקשר משונה.
אם מותרין ישתמש בהן, אמ' רב הונא ואפי' נאנסו, והא אבדו קתני, כדרבה דאמ' רבה נגנבו בליסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים, ורב נחמן אמ' נאנסו לא. פי' עד שישתמש בהן, דאם נשתמש בהן ליכא מאן דפליג אלא בדלא נשתמש פליגי, א"ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עליהו, ואי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי, אמ' ליה בהא מודינא לך הואיל ונהנה מהני, בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא וזבין בהו הוי עילהו שומר שכר, והילכת' כרב נחמן בדיני, ואי קשיא והא בפירקין דלעיל [כ"ט ע"א] אמרי' ולפיכך דר' טרפון למה לי, הכי קאמ' השת' דשרו ליה רבנן לאישתמושי [אע"ג דלא אישתמש] בהו כמאן דאישתמש בהו דמי. ואמר רב יהוד' אמ' שמואל הלכה כר' טרפון, קשיא הילכת' אהילכת', תשובה התם דבלאו הכי הוה כשומר שכר, דקימ' לן שומר אבדה כשומר שכר, השתא דשרי ליה לאישתמושי הוו כשואל אע"ג דלא אישתמש, הכא דבלאו הכי הוי שומר חנם, די לו שהוא עתה כשומר שכר כל זמן שלא נשתמש בהם.
<h2>דף מג:</h2>
מתני'. השולח יד בפקדון כול', אסיקנא דבשבח גזילה קמיפלגי, דבית שמי סברי שבח גזילה דנגזל הוי, ובית הלל סברי שבח גזילה דגזלן הוי. פי' והכי אמרי בית שמי ילקה בחסר וביתר, אם חסרה הגזילה מדמיה על ידי שינוי כגון פירות והרקיבו, יין והחמיץ לוקה ומשלם כשעת הגזילה דקנאה בשינוי, אבל אם הותירה בגיזות וולדות לוקה ומשלם הכל ולא קנאה בשינוי דקנסי' ליה שלא יהא חוטא נשכר, ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים דהינו כשעת הגזילה דכי היכי (ברשותיה מוקמת לה) דבחסר מוקמת לה ברשותיה דגזלן הם הכי נמי ביתר, וכי הותירה על ידי שינוי ברשות גזלן הותירה וזכה בגיזות וולדות, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותי' דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' גזילה חוזרת בעיניה. ר' עקיב' אומ' כשעת התביעה. פי' כפי מה ששוה בשעה שתובעו עכשיו בדין כך משלם לו, שאם קדם וגזזה וילדה אצלו קודם שתבעה בדין הם שלו ואינו משלם לו אלא כפי מה ששוה עכשיו, ואם היה השבח עומד על גבי הגזילה הוא של נגזל, ובית הלל סברי בין גזזה וילדה ובין עומד על גבי גזילה אינו משלם לו אלא כשעת הגזילה.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' עקיב', ומודה ר' עקיב' במקום שיש עדים, מאי טעמ' דאמ' קרא [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, וכיון דאיכ' עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב ליה ובי דינא לגלויי מילתא הוא. פי' מאי טעמ' דר' עקיבה דאזיל בתר תביעה משו' דכת' ביום אשמתו וביום תביעתו הוא מתחייב לו הילכך אזיל בתר [שעת] תביעה, אבל אם יש עדים כמה היתה שווה בשעת הגזילה מההיא שעתא נתחייב לו ובית דין אינן אלא לגלות כמה היתה שוה אז על פי עדים.
אמ' ר' יוחנן הלכה כר' עקיב' לעולם, מאי לעולם, אמ' רב אשי שלא תאמר הני מילי היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים לא, אי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתבר, ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמ' לא בענן דעת בעלים קמ"ל דבענן דעת בעלים. פי' אי נמי להכי אשמעינ' לעולם לומר שאם החזירה למקומה לאחר ששילח בה יד ונשברה באונס אף בזו הלכה כר' עקיב' דאמ' לעיל [מ' ע"ב] גבי גנב טלה מן העדר שצריך דעת בעלים, רבא אמ' הלכה כבית הלל, וקימ' לן כרבא דהוא בתרא. ובמאי דאמ' רב אשי אי נימא דאהדרה לדוכתה ואיתבר ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמ' לא בענן דעת בעלים קמ"ל דבענן דעת בעלים, קשיא לי טובא, דהיכי מצינן למימ' דקסבר ר' יוחנן כר' עקיב' והא אמרי' בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"א] ור' יוחנן אמ' לדעת מנין פוטר, ושלא לדעת אפי' מנין לא צריך, ורב חסדא פליג עליה ואמ' לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת, ואמרינ' התם לימ' כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיב' אומ' צריך דעת בעלים, ואתי ר' יוחנן כר' ישמעאל ורב חסדא כר' עקיבה, ורב זביד אוקמה התם משמיה דרבא הכא בשומר שגנב מרשותו עסיקי', ובהא קאמ' ר' ישמעאל למקום שגנב יחזיר, דאע"פ שגנב לא כלתה שמירתו, אבל לעולם גנב דעלמ' צריך דעת בעלים כרב חסדא, נתברר עכשיו דר' יוחנן דלא כר' עקיב' דאפי' בגנב דעלמ' הוה אמ' ר' יוחנן דאינו צריך דעת בעלים וכל שכן בשומר שגנב מרשותו, והכא היכי אמרי' דר' יוחנן אמ' הלכה כר' עקיב' לעולם ולאפוקי מדר' ישמעאל, הילכך בעל כרחין אית לן לפרושי דהאי דאמ' רב אשי אי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתבר כול', סברא בעלמ' קאמ' ואתא לפרושי מילתא דר' יעקב בר אידי דאמ' הכי א"ר יוחנן הלכה כר' עקיב' לעולם, דהכי אמרי' בגמ' אמ' ליה ר' זירא לר' אבה בר פפא כי אזלת להתם אקיף אסולמא דצור, וזיל לגבי דר' יעקב בר אידי, ובעי מיניה מי א"ר יוח' הלכה כר' עקיב', או אין הלכה כר' עקיב', א"ל הכי אמ' ר' יוחנן הלכה כר' עקיבה לעולם, מאי לעולם אמ' רב אשי שלא תאמר הני מילי היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים לא, אי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתבר כול', כלומ' נוכל לומר דמשום הכי אמ' ר' יעקב בר אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' עקיב' לאפוקי מדר' ישמעאל, ולית ליה לר' יעקב בר אידי דא"ר יוחנן בפ' הגוזל לדעת מנין פוטר ושלא לדעת אפי' מנין אינו צריך וקסבר כר' ישמע', וקסבר דלא מפלג ר' ישמעאל בין שומר שגנב מרשותיה ובין גנב דעלמ' דאפי' גנב דעלמ' למקום שגנב יחזיר, אבל כיון דאשכחן דר' יוחנן סבירא ליה כר' ישמ' נתברר דלא אמ' הלכה כר' עקיב' לעולם אלא בפלוגתא דשבח גזילה, והאי דקאמ' לעולם אע"ג דאיכא עדים, אבל בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבה לא איירי ר' יוחנ' כלל הכא, דברירא מילתא דר' יוחנן כר' ישמעאל סביר' ליה, ואם כן גבי חבית דלעיל הילכת' כר' יעקב בר אדה ורב נתן בר אבה ורב ששת דאוקמוה כר' ישמ', וכיון דסתם מתני' אתיא כר' ישמע' ור' יוחנן נמי סביר' ליה כותיה כדאמרן לעיל בפ' הגוזל ומאכיל ש"מ דהילכ' כר' ישמ' דאמ' למקום שגנב יחזיר. וראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל פסק כאן הלכה כר' עקיב' לעולם, ודייק רב אשי מאי לעולם דאהדרה לדוכתה ואיתבר כול', ולאפוקי מדר' ישמעאל קמ"ל דבענן דעת בעלים, ובפ' הגוזל ומאכי' פסק הלכה כר' יוחנן דאמ' שלא לדעת אפי' מנין אינו צריך דסבר [כ]ר' ישמעאל ולא כר' עקיבה, נמצאו דבריו סותרין זה את זה, אלא ודאי ההיא דר' יוחנ' עיקר דסבר כר' ישמע' ודהכא ליתה כדפרישית.
<h2>דף מד.</h2>
החושב לשלוח יד בפקדון. פי' כגון שאמ' לפני עדים אני רוצה להשתמש בפקדונו של פלוני, מנהני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע, בית שמי אומ' מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומ' אינו חייב עד שישלח בו יד שנ' [שמות כ"ב] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, אם כן מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא, אמ' לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע. פי' אע"ג דקי"ל [י' ע"ב], אין שליח לדבר עבירה, ואילו אמ' לשלוחו גזול לי פטור הכא כיון דקאי ברשותיה מיחייב.
הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא דמי רביעית. פי' נשברה באונס לאחר זמן אינו משלם אלא דמי רביעית, דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או עד שיגביה, אבל אם הגביהה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה דכבר קנאה בהגבהה להתחייב באונסיה, אמ' רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם דמי כולה, מאי טעמ' גירי דידי' אהנו לה. פי' ופשיעה היא, שכן דרך היין להחמיץ בכלי ריקם ואע"פ שלא הגביהה חייב שאין זה אונס. הגביה' ונטל כול', אמ' שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע"פ שלא נטל, לימ' קסבר שמואל שליחות יד אינו צריכ' חסרון, לא, שני הכא דניחא ליה דתיהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית, בעי רב אשי הגביה ארנקי ליטול ממנה דינר מהו, חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמר', אבל זוזא מינטר, או דילמ' שני נטירותא דארנקי מנטירות' דדינר תיקו, וכל זהו למאן דאמ' שליחות יד צריכה חסרון, אבל כיון דפסיקנא הלכה [מ"א ע"א] שאינה צריכה חסרון, בכל טצדקי חייב משעה שהגביה לחסר אע"פ שלא חיסר.
הזהב קונה את הכסף והכסף אינו [קונה] את הזהב, הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת, מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות, אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את האסימון, המטלטלין קונין את המטבע והמטבע אינו קונה את המטלטלין, וכל המטלטלין קונין זה את זה. פי' הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף, ונתן לו את דינרי זהב, משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה את דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו, אבל הכסף אינו קונה את הזהב אם נתן לו זה דינרי הכסף תחילה, וטעמ' משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינרי הזהב אינן אלא כשאר המטלטלין, ופירות ומעות אין המעות קונות עד שימשוך את המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, והכי תניא [תוספתא פ"ג הי"ג] הזהב קונה את הכסף כיצד, נתן לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף הרי זה קנה כסף כל מקום שהוא, אבל אם נתן לו עשרים וחמשה כסף בדינר זהב הרי זה לא קנה עד שימשוך, הנחושת פרוטות של נחשת קונה את הכסף דינרי כסף או מעות של כסף, ולכולן טעם אחד להן שמי שמטבעו חריף הוי מעות והכסף מטבעו חריף יותר ממעות של נחשת, והנחשת שאין טבעה חריף הוי כפירות ומשיכתה קונה הכסף, מעות הרעות שנפסלו קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות שהן מטבע, אסימון הוא שאין עליו צורה זוזים עגולים ומוכנים לצור עליהן רושם הצורה והוא קונה המטבע שהוא כמו פירות. וכל המטלטלין קונין זה את זה. פירש המורה בין בתורת חליפין שהחליפו אילו באילו, כיון שמשך אחד קנה חברו את שלו. בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חזר ואמר בכמה תתן את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד, ונר' לי דלא שיכא תורת דמים במטלטלין כלל, אלא כל היכי דעבדי בין ששמין אותן, בין מחליפין אותן, בין שמחליפין בלא שומא חליפין הן כדאמרי' לקמ' [מ"ז ע"א] חליפין ומקפיד עליהן קנה דכל חליפין מיקפד קפדי, ולא אשכחן תורת דמים במטלטלין כלל אלא תורת חליפין, ואליבא דרב נחמן דאמ' פירי לא עבדי חליפין, ואליבא דרב נחמן דאמ' פירי לא עבדי חליפין אפי' בתורת דמים נמי לא קנו אילו את אילו, ולא חילקנו בהלכה בין דמים לחליפין אלא במטבע, אבל במטלטלין אין לחלק, והמורה הלך אחר סברתו כאשר יתבאר לפנים.
מתני ליה ר' לר' שמע' בר' הזהב קונה את הכסף, אמ' ליה ר' כבר שניתה לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב (ותשנה לנו בילדותך) ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף, בילדותיה מאי סבר, ובזקנותיה מאי סבר, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא, ובזיקנותיה סבר כספא [מ"ד ע"ב] דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוו פירא וקני ליה פירא לטיבעא, וקימ' לן כסתם מתני' דדהבא לגבי כספא פירא הוי, ודוקא לגבי כספא הוי פירא, אבל לגבי פירי ושאר מטלטלי דהבא הוי טיבע', ואם מכר לו פירות או מטלטל' בדינר זהב אם משך המטלטל' קנה, ואם נתן לו דינר זהב ולא משך את המטלטל' לא קנה כדתנן לגבי כסף ומטלטלין, והכי אמרי' בהילכתי' [מ"ה ע"א] כי אתא רבין א"ר יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר, אבל מחללין מעשר שיני עליו, אלמ' לגבי פירא טיבעא הוי, ואמרי' נמי לקמן תניא א"ר שמע' אע"פ שאמרו טלת קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלת מכל מקום כך הלכה כול', וכיון דדהבא לגבי כספא הוי פירא אסור ללות דינר זהב בדינר זהב שמא בעת שהלוהו שוה כ"ד זוזים וכשמחזירו לו שוה כ"ה זוזים ונמצא בא לידי ריבית שאין היוקר והזול הווה במטבע אלא בפירות והדינר זהב הוא שמתייקר ומזדלזל והוה ליה כמו סאה בסאה, ונר' לי דאע"ג דפסקי' הילכתא כזקנותו של ר' דדהבא הוי פירא וכספא טיבעא ואסור ללות דינר זהב בדינר זהב, הני מילי במקומות שמשאם ומתנם הוא בזה ובזה וביותר הווה על הכסף התם ודאי אמרי' דהבא פירא הוי, אבל במקומות הללו שכל המשא והמתן הוא בטריים, והמטבע הוא שמתייקר ומזדלזל, הטריים הם טיבעא והמטבע הוי פירא ואסור ללות מטבע במטבע שמא יוקיר, אבל אונ' באונקאה מותר שאין היוקר והזול תלוי אלא במטבע ואם ילכו בשעת הפירעון יותר זוזים באונק' ממה שהלכו בשעת הלואה אין זה ריבית כי אינו מפני שהוקר הזהב אלא מפני שהוזל המטבע, בודאי דינרי זהב אחרים כגון פירפירי וכיוצא בהן הוי פירא לגבי טיבעא, אבל הטריים לעולם טיבעא חריפא הוו, וכל שכן שהמטבע שלנו אינו אלא מיעוט כסף ורובו נחושת והילכך הוי פירא לגבי הטריים של זהב, והמלוה את חברו מטבע מאה או חמשים סולדי הנכון והראוי שיעשו אותן טריים כפי מה ששוים בעת ההלואה, ואחרי כן אם ישלם לו מטבע ישלם לו כפי מה שישוו אותם הטריים שקצבו בעת ההלואה בין הוקרו בין הוזלו, ואם לא עשו אותם טריים אם הוקרו אסור לפרוע לו המנין דהוה ליה סאה בסאה, ואם הוזלו נותן לו המנין שהלוהו כיון שלא עשאום טריים, דומיא דסאה בסאה דמדאוריתא אפי' הוקרה הרי זה משלם לו סאה, אלא רבנן הוא דאסרי משום ריבית, אבל היכא דהוזלה אינו משלם לו אלא הסאה שהלוהו כדין התורה, דביוקרא אפקוה רבנן מדין תורה ואסרוהו, אבל בזולא כדין תורה דיינינן ליה ואין לו עליו אלא תרעומת.
<h2>דף מה:</h2>
איתמר רב ולוי חד אמ' מטבע נעשה חליפין וחד אמ' אין מטבע נעשה חליפין. פי' אע"ג דאמרי' דטיבעא לא קני פירא הני מילי בתורת דמים כדרך כל מקח וממכר, אבל בתורת חליפין מטבע נעשה חליפין וקני ליה טיבעא לפירא, וחד אמ' אין מטבע נעשה חליפין, דכי היכי דבתורת דמים לא קני ליה טיבעא לפירא הם הכי נמי בתורת חליפין לא קני ליה טיבעא לפירא, אמ' רב פפא מאי טעמ' דמאן דאמ' אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה, פירש המור' הא ליכא למימ' דאית ליה דרב נחמן דאמ' לקמ' [מ"ז ע"א] אין קנין אלא בכלי דנעלו כת', דאם כן אדימפלגי במעות ליפלגו בדבר שאינו כלי, אלא על כרחין סבירא ליה דכל מטלטלין נעשה חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה פליגי, ונר' לי דלא מצינן לברורי מהכא דלית להו דרב נחמן, דלקמ' מוכח דאף רב נחמן דבעי כלי סבר דמטבע נעשה חליפין, דלא מיעט כלי אלא פירות מפני שאינן מתקיימין, אבל מטבע שהוא דבר המתקיים לא, ומשום הכי צריך לדעת מאי טעמ' דמאן דאמ' אינו נעשה חליפין, ואהדר משו' דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. פירש המורה הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ולקמן ממעטינן דבר שאינו מסויים, ואינו נר' לי שזה הוא טעמו, דאם כן מאן דאמ' לא מיקני בחליפין מאי טעמ' הא אפי' דבר שאינו מסויים מיקני בחליפין, ונר' לי שזהו טעם הדבר כיון דצורה עבידא דבטלה הוה ליה כדבר שאין בו ממש ואין גופו ממון ודמי לשטר שאין גופו ממון ואינו עושה חליפין ואינו נקנה בחליפין.
תנן הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין. פי' כגון שייחד לו את הכסף דומיא דמטלטלי' ששניהן מיוחדין והאי הוי חליפין, והוא הדין דקני מטלטלין, לא בדמים. פי' שלא ייחד לו את הכסף, אלא אמ' לו תמכור לי דינר זהב בכך וכך דינרי כסף, וכיון שמשך ממנו דינרי זהב נתחייב זה ליתן לו דינרי כסף דומיא (דכסף) דמקח וממכר שאינו מייחד לו את הכסף, אבל אם ייחד לו את הכסף לא קנה עד שימשכו שניהם, אי הכי הזהב קונה, הזהב מחייב מיבעי ליה. פי' אי אמרת בשלמ' דייחד לו את הכסף ואמ' לו תן לי דינר זהב באילו דינרי כסף הינו דקתני קונה ואם נאבד הכסף לבעל הזהב והינו חליפין, אלא אי אמרת שלא ייחד לו דומיא דמקח וממכר הוה ליה למיתני מחייב את הכסף, שאם ייאבד כספו חייב ליתן לו כסף אחר שהרי לא ייחדו לו, כך נראה לי הפת', שהייחוד מוכיח אם הוא חליפין או דמים, ולא שהזכירו בדבריהן חליפין או דמים אלא המעשה מוכיח, ולקמן [מ"ז ע"א] דקאמ' רב הונא מכור לי באילו קנה, סברי' למימ' דקסבר מטבע נעשה חליפין ומפני שייחדו לו ואמ' באילו דהוי חליפין קנה, ואפי' לריש לקיש דאמ' משיכה מפורשת מן התורה, והוא הדין נמי אם משך החפץ נקנו הזוזים לבעל החפץ בכל מקום שהן ואם נאבדו בעבורו נאבדו, ודחה לעולם אין מטבע נעשה חליפין ולא אמ' מילתי' אלא לר' יוחנן דאמ' דבר תורה מעות קונות בכל טצדקי דאתני בהדיה, בין שאמ' לו מכור לי בכך וכך, בין שאמ' לו מכור לי באילו, דהא כי אמ' לו בכך וכך כי יהבינהו ניהליה לא מייחד להו וקני, הכי נמי כי ייחדן מתחילה ואמ' באילו ויהבינהו ניהליה קנו, ורבנ' תיקנו שלא יקנו מעות ובמילתא דלא שכיחא לא תיקנו, אבל אם משך החפץ ועדין לא נתן לו את הדמי' ונאבדו אע"פ (שנאבדו) שאמ' לו באילו וייחדן לו לא נאבדו לבעל החפץ שאין מטבע נקנה בחליפין אלא חייב ליתן לו מעות אחרות כנגדן, ומאי דפליגי הכא במטבע נעשה חליפין תרויהו לית להו דר' יוחנן, דלר' יוחנן כיון דדבר תורה מעות קונות בכל טצדקי דאתני בהדיה ויהבינהו ליה קני כדאמרן, אלא תרויהו סברי דמעות אינן קונות במקח וממכר דהינו היכא דלא ייחדן ובחליפין דהינו דייחדן פליגי, אי הכי הזהב קונה מחייב מיבעי ליה, תני מחייב, הכי נמי מיסתברא דקתני והכסף אינו קונה את הזהב, אי אמרת בשלמ' בדמים הינו דאמרי' האי פירא והאי טיבעא האי קאני והאי לא קני, אלא אי אמרת בחליפין תרויהו ליקני אהדדי, והילכת' אין מטבע נעשה חליפין דאמרי' וכן אמ' עולא אין מטבע נעשה חליפין, וכן אמ' רב אין מטבע נעשה חליפין, וכן אמ' רבה בב"ח א"ר [יוחנן] אין מטבע נעשה חליפין והוה ליה מאן דאמ' נעשה חליפין יחיד ורבים חלוקין עליו, וקימ' לן כרבים.
אמ' רב פפא אפי' למאן דאמ' אין מטבע נעשה חליפין עבידי דלא עבדי חליפין אבל איקנויי מיקנו בחליפין, מידי דהוה אפירי לרב נחמן דאע"ג דאינהו לא עבדי חליפין איקנויי מיקני בחליפין טיבעא נמי לא שנא, מיתיבי היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומ' לחברו הרי הפירות הללו נתונין לך במתנה, [מ"ו ע"א] וחוזר ואומ' לו הרי הן מחוללין על המעות שיש לי בבית, טעמ' דאין בידו מעות הא יש בידו מעות מקני להו לאידך במשיכה ופריק דהכי עדיף דהוה ליה נכרי ופטור מחומש, ואי אמרת מטבע נעשה חליפין ליקני ליה (קרקע) [מעות] לאידך אגב סודר וליפרוק, דלית ליה סודר, וניקנינהו ניהליה אגב קרקע, דלית ליה קרקע, והא עומד בגרן קתני, בגרן שאינה שלו, איכפל תנא לאשמועינ' גברא ערטילא דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין ש"מ. ואף רב פפא הדר ביה, דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי הוזא, אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דבייתיה, כי אתא נפק לותיה עד תואך, וכיון דאין מטבע נקנה בחליפין הם הכי נמי המטלטל שמשך לא קנה עד שימשוך גם זה המטבע, ואע"ג דתנן המטלטלין קונין את המטבע, ותנן נמי משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו, דוקא בתורת דמים שלא ייחד לו מעות שכיון שמשך המקח נתחייב ליתן לו המעות, אבל בחליפין שייחד לו המעות ואמ' לו באילו המעות, שאם ייאבדו אילו המעות לא יתחייב לו ליתן לו אחרים לא סמכא דעתיה דבעל מקח עד שיגיעו מעות לידו, והילכך אע"פ שמשך המטלטל לא קנאו עד שזה ימשוך המעות, שכמו שזה לא קנה המעות גם זה נמי לא קנה המטלטל.
<h2>דף מו:</h2>
תנן כל המטלטלין קונין זה את זה, ואמ' ריש לקיש אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, תירגמה ר' אבה בדינרא נייקא ואניגרא חד שפסלתו מלכות, וחד שפסלתו מדינה, וצריכא דאי אשמעי' פסלתו מלכות משום דלא סגי כלל, אבל פסלתו מדינה דסגי בצינעה אימא אכתי מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין, ואי אשמעי' פסלתו מדינה משום דלא סגי לא בצינעה ולא בפרהסיא, אבל פסלתו מלכות דסגי בצינעה אימא אכתי מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין צריכא.
<h2>דף מז.</h2>
אמ' רבה אמ' רב הונא מכור לי באילו קנה ומחזיר אונאה, קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי, ויש לו אונאה דמכור לי באילו קאמ'. פי' אע"ג דמסקי' בסיומא דאין מטבע נעשה חליפין וטעמ' כדר' יוחנן שייך האי פירושא דקא עביד למילתיה דכיון דלא קפיד והוי מילתא דלא שכיחא קני כי חליפי', ולאו דוקא דאינון חליפין, ויש לו עליו אונאה דאע"ג דאמ' באילו דמשמע דלא קפיד והוה ליה כאילו פירש לו על מנת [שאין] לך עלי אונאה, אפי' הכי יש לו עליו הונאה דהא מכור לי באילו קאמ', ומכור לי משמע כדין כל מקח וממכר בלא הונאה, ורבא אמ' רב הונא (הנה אין) [קנה ואין] לו עליו הונאה דכיון דאמ' באילו ולא קפיד כאילו פירש לו שאין לו עליו הונאה, והילכת' כרבא דהוא בתרא, וחליפין וקפדי בשומתן יש להן הונאה, ואי לא קפדי בשומתן אין להן הונאה, דעד כאן לא עמ' אלא כשאמ' מכור לי באילו שהזכיר לו מקח וממכר אבל כשאמ' תחליף לי באילו לא קאמ' רבא.
פשיטא דמים ואין מקפיד עליהן הא אמרי' דקנו דכחליפין דמו. פי' כגון דאמ' ליה מכור לי באילו כדאמרן, ואע"ג דטיבעא לא קני פירא, כיון דאמ' באילו ולא הקפיד קונין בתורת חליפין ואע"פ שלא משך, חליפין ומקפיד עליהן מאי, אמ' רב אדא בר אהבה תא שמע הרי שהיה תופש פרה ועומד ובא חברו [ואמ' לו] פרתך למה, חמור אני צריך, יש לי חמור שאני נותן לך, פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך, משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה, אמ' רבא אטו בשופטני עסיקי' דלא קפדי, אלא כל חליפין מיקפד קפדי אינשי, והכא במאי עסיקי' כגון דאמ' ליה חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדין לא משך את הטלה דלא הוות משיכה מעלייתא.
אמ' מר מכור לי באילו קנה, לימ' קסב' רב הונא מטבע נעשה חליפין, לא רב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמ' דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר נשרפו חיטיך בעלייה ומילת' דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
במה קונין רב אמ' בכליו של קונה, ולוי אמ' בכליו של מקנה, רב אמ' בכליו של קונה ניחא ליה לקונ' דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר ומקני ליה, ולוי אמ' בכליו של מקנה בההיא הנאה דקא מקבל לוקח מיניה גמר ומקני ליה. כתנאי וזאת לפנים ביש' על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר גאולה זו מכירה, וכן הוא אומ' [ויקרא כ"ז] ואם לא יגאל ונמכר בערכך, תמורה זו חליפין, וכן הוא אומ' [ויקרא כ"ג] לא יחליפנו ולא ימיר אותו. פי' בין מכירת קרקע אע"פ שאין שם לא כסף ולא שטר ולא חזקה, ובין מכירת מטלטלין אע"פ שאין שם משיכה (קונה) הן ניקנין על ידי סודר שהוא דומה לנעל, אבל על ידי דבר אחר שאינו דומה לנעל אין קונין בו, והתמורה היא חליפין שאם רוצים להחליף דבר בדבר כיון שמשך זה קנה גם חברו אע"פ שלא משך, וצריך להיות אותו דבר שמשך נעל אז קונה את מי שכנגדו אע"פ שלא משך, אבל אם אינו נעל לא קנה, ואם הוא נעל קונה אפי' דבר ששוה מאה מנה וזהו טעם הסודר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, מי נתן למי, בעז נתן לגואל. פי' בועז שהיה קונה נתן נעלו לגואל שהיה מוכר וקנה בו כל זכותו כרב דאמ' בכליו של קונה, ור' יהוד' אמ' גואל נתן לבועז כלוי דאמ' בכליו של מקנה, והילכת' כרב דקאי כת"ק, ומפני זה נקרא קנין הסודר חליפין שהמקנה קונה אותו מן הקונה ומקנה לו בו קרקעותיו או את מטלטליו, תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה דדמי לנעל שהוא כלי.
אמ' רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירות לא, ורב ששת אמ' אפי' בפירות, מאי טעמ' דרב נחמן נעלו כת', ורב ששת לקיים כל דבר, ורב נחמן נמי הא כת' כל דבר ההוא דכל דבר מיקני בנעל ואפי' פירות, ורב ששת נמי הא כת' נעלו, אמ' לך מה נעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים, לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא, אבל ברמון ואגוז שלם קונין, ואין הלכה כרב ששת דקימ' לן הלכה כרב נחמן בדיני, ותו דאמרי' אמ' רב שישא בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא וקנינא מיניה במנא דכשר למיקנייא, במנא, לאפוקי מדרב ששת, דכשר, לאפוקי מדשמואל דאמ' שמואל קונין [מ"ז ע"ב] במוריקא. פי' כלי העשוי מגללי בקר ואינו חשוב שאינו בר קיימא, למיקנא, לאפוקי מדלוי. פי' מדכתבינן למיקנא ולא לאקנויי ש"מ דבכליו של קונה עסיקי' ולא בכליו של מקנה, ביה, אמ' רב פפא למעוטי מטבע, ומהכא מוכח דאף למאן דאמ' פירי לא עבדי חליפין איכא למימ' דמטבע נעשה חליפין דאע"ג דממנא ממעטינן פירי איצטריך אכתי ביה למעוטי מטבע, ודוקא מטבע שיש בו צורה ממעטינ' מפני שאין גופו ממון כדפרישית, אבל פולסי דלית בהו צורה עבדי חליפין ש"מ דלא ממעטינן מנעל אלא פירי מפני שאינן מתקיימין, אבל כל מטלטלי עבדי חליפין ואע"פ שאינן כלי, אסימון קונה את המטבע, מאי אסימון, א"ר יוחנ' פולסי. פי' שעדין לא עשו בהן צורה והן עגולין ועשויין כמו מטבע אלא שעדין אין בהן צורה.
<h2>דף מז:</h2>
א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה כדתנן בקידושין [י"ד ע"ב] עבד עברי נקנה בכסף, ממונו לא כל שכן, ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, דילמ' נפלה ליה [אש] באונס אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה וטרח ומציל ואי [לא] לא מסר נפשיה למיטרח ולהציל, וריש לקיש אמ' משיכה מפורשת מן התור' דכת' [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, ואע"ג דאמ' רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש הלכה כר' יוחנן דקימ' לן [יבמות ל"ו ע"א] בכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בר מהנהו תלת, ועוד דאמרי' וכן אמ' רב נחמן דבר תורה מעות קונות.
מתני'. כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ר' שמע' אומ' כל שהכסף בידו ידו על העליונה. פי' ת"ק סבר היכא דנתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו בין המוכר בין הלוקח ואע"פ שכבר נתן מעותיו ביד המוכר, ור' שמע' סבר כל שהכסף בידו דהינו המוכר שקיבל המעות מן הלוקח הוא יכול לחזור בו שעדין פירותיו הן ברשותו, אבל לוקח שכבר נתן מעות והן ביד המוכר אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף מח.</h2>
מיתיבי הנותן ערבון לחברו כול'. פי' גם זה מקצת פירעון הוא אלא התנאי שעשו ביניהן הוא משונה מערבון דפליגי ביה רב ור' יוחנן, שזה התנה לו ואמ' לו אם אני חוזר בך הערבון זה יהא מחול לך, והלה אמ' לו ואם אני חוזר בך אכפול לך ערבון שלך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי דקסבר אסמכתא קניא, ר' יהו' אומ' דיו שיקנה ערבונו, דקסבר אסמכתא לא קניא אלא כנגד הערבון הוא קונה את הקרקע שהקרקע נקנה בכסף ולא קנה אלא כנגד המקצת שנתן לו, אמ' רשב"ג במ' דב' אמ' בזמן שאמ' לו ערבוני יקנה, אבל מכר לו בית כול'. פי' היכא איכא פלוגתיהו בזמן שאמ' לו ערבוני דהינו מקצת הפירעון יקנה לי כלומר, שכל סמך קניינם לא שמו אותו אלא בזה המקצת מפני שעשו שהלוקח סמך לומ' בלבו לא יחזור בי המוכר כיון שקיבל עליו לכפול לי הערבון, והמוכר נמי סמך לומר לא יחזור בי הלוקח כיון שקיבל עליו להניח הערבון בחנם התם פליגי ר' יוסי ור' יהודה דמר אמ' תנאו קיים ומר אמ' יקנה כנגד ערבונו, אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוז, ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. פי' כיון שנתן לו מקצת דמים של פירעון ולא היה סמך קניינם על זה המקצת אלא סמך עליו שיפרע לו השאר קנה הכל וחייב להחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים, מאי לאו הוא הדין למטלטלין דבסתמ' קני להו כולהו, וקשיא לרב דאמ' כנגדו הוא קונה. לא מטלטלא בסתמא לא קני, ומאי שנא קרקע דבכספא קני ליה ממש קני ליה כולה, מטלטלא דלא קני אלא לקבולי מי שפרע לא קני ליה כוליה, והילכת' כר' יהוד' דאמ' אסמכתא לא קניא, והיכא דיהביה ליה על תנאי דאסמכתא תנאו בטל דיו שיקנה כנגד ערבונו, ואם בתורת פירעון נתנו קונה כנגד כולו כרשב"ג, ואפילו במטלטל לקבל מי שפרע כר' יוחנן.
<h2>דף מח:</h2>
אבל אמרו מי שפרע כול', איתמ' אביי אמ' אודועי מודעינן ליה מילט לא לייטינן ליה, ורבא אמ' מילט נמי לטינן ליה, אביי אמ' מילט לא לייטינן ליה דכת' [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאר, ורבא אמ' בעמך בעושה מעשה עמך, וקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא.
איתמר ערבון רב אמ' כנגדו הוא קונה, ור' יוחנן אמ' כנגד כולו הוא קונה. פי' בקנין דמטלטלין פליגי דלא הוי אלא לקבל עליו מי שפרע, ומשום דקים ליה לתלמ' דבהכי פליגי משום הכי אתייה לפלוגתיהו על מתני' דמי שפרע, וערבון קורא למקצת הפירעון כגון שמכר לו מטלטלין במאה דינר' ופרע לו מהן חמשים, רב אמ' כנגד החמשים שפרעו קונה לקבל עליו מי שפרע ולא כנגד הכל, שאם בא לחזור בו אינו מקבל מי שפרע אלא כנגד החמשי', ובשאר החמשים אינן אלא דברים בעלמ' ואפי' מי שפרע אינו מקבל, ור' יוחנן סבר כיון שהתחיל לפורעו במקצת כנגד הכל הוא קונה והשאר הן עליו כמלוה, ודוקא בקנין מטלטלין פליגי ולקבל עליו מי שפרע, אבל בקנין קרקע שהוא נקנה בכסף קנין גמור לא פליגי אלא מודים הם דכנגד כולו הוא קונה.
<h2>דף מט.</h2>
רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא, אתא לקמיה דרב אמ' ליה במאי דנקטת זוזי מיניהו זיל הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. פי' מקצת פירעון יהבו ליה על כיתנא ורב לטעמיה דאמ' ערבון כנגדו הוא קונה, וכבר פסיקנ' הילכת' כר' יוחנן דאמ' כנגד כולו הוא קונה. איתמר דברים רב אמ' אין בהן משו' מחוסרי אמנה, ור' יוחנ' אמ' יש בהן משום מחוסרי אמנה, מיתיבי ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' מה ת"ל [ויקרא י"ט] והין צדק והלא הין בכלל איפה הוא, אלא שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק, אמ' אביי ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פי' בשעה שאומ' הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי השער אין כאן חסרון אמנה, מיתיבי ר' שמע' אומ' אע"פ שאמרו טלת קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלת, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, והנושא והנותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמ' נוחה הימנו. פי' וקשיא לרב דאמ' אין בהן משו' מחוסרי אמנה, ואוקמה רב כתנאי, ומי א"ר יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנן האומ' לחברו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו, יכול פשיטא, אימ' מותר לחזור בו, אמ' רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה, ומה שאמ' מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמ' ומקח וממכר כמתנה מועטת דמי, ולפיכך אמ' יש בהן משום מחוסרי אמנה, וקימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
ההוא גברא דיהב זוזי אשושמי לסוף אייקור שושמי, הדרו בהו, אמרו ליה לית לן שושמי תא שקול זוזך, פי' וכגון שהיו זוזין בידו ולא רצה לקבלם, אבל אם לא היו זוזין מוכנים בידו אע"ג דאמ' ליה תא שקול זוזך ברשותיה קיימי עד דיהבינהו ניהליה, ואם אבדו אבדו וחייב לפורעו, לא שקל זוזי איגנוב, אתו לקמיה דרבא אמ' להו כי האי גונא מאי, לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפי' שומר חנם לא הוי, אמרו ליה רבנן לרבא והא בעי לקבולי עליה מי שפרע. פי' ודילמ' לא הוה מקבל ואישתכח דזוזי דידי' הוו, אמ' להו אין הכי נמי, פי' בודאי כיון שלא קיבל עליו מי שפרע זוזי דידיה הוו או יתן לו השושמי או יתן לו זוזיו, אמ' רב פפי אמ' לי רבינא דאמ' ליה ההוא צורבא מרבנן ורב טבות שמיה דאי הוו יהבינן ליה כל חללא דעלמ' לא הוה משני בדיבוריה, ובדידיה הוה עובדא דאתא ההוא גברא אפניא דמעלי שבתא וקאי אבבא, אמ' ליה אית לך שושמי לזבוני אמ' ליה לא, אמ' ליה ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך דחשכה לי, אמ' ליה הא ביתא קמך, אותבינהו בביתא ואיגנוב, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה כל האי ביתא קמך לא מיבעי' שומר שכר דלא הוי, אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי.
<h2>דף מט:</h2>
ר' שמע' אומ' כל שהכסף בידו ידו לעליונה, תניא א"ר שמע' אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר, אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו, פשיטא, אמ' רבה הכא במאי עסיקי' כגון שהית' עלייה של לוקח מושכרת למוכר, וטעמ' מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, הכא בביתא דלוקח נינהו. פי' דאיהו הוה דייר תותה ואי נפלה דליקה באונס מסר נפשיה וטרח ומציל להו, ואע"ג דאין הלכה כר' שמע', שגם הלוקח יכול לחזור בו, בהא הילכת' כותיה ואין אחד מהן יכול לחזור בו דפסיקנא הילכת' כר' יוחנן דאמ' דבר תורה מעות קונות, ולמה אמרו משיכה קונה גזיר' שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, והכא דליכא למימר הכי מעות קונות ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
ההוא גברא דיהב זוזי אחמרא, שמע דקא בעי לאונוסיה דבי פרזק רופילא, משנה למלך היה ושמו פרזק אמ' להו הבו לי זוזיי דלא בעינא חמרא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמ' ליה כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות. פי' כמו שהמוכר יכול לחזור בו עד שלא משך הלוקח, כך הלוקח נמי יכול לחזור בו, ואין כאן מי שפרע דדוקא כי הדר ביה משום יוקרא וזולא מקבל עליה מי שפרע, אבל אי איתניסו קודם משיכה הדר ביה לוקח וליכא עליה מי שפרע, דאי אמרת אפי' כי הדר ביה נמי מחמת אונסא מקבל עליה מי שפרע, אם כן האי דתקון רבנן משיכה משו' גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ולא מסר מוכר נפשיה לאצולינהו, אי צורבא מרבנן הוא לוקח דידע ביה מוכר דלא מקבל עליה מי שפרע לא טרח ומציל להו. ומה הועילו חכמ' בתקנת' אצל צורבא מרבנן, אלא ודאי כל זמן דהדר ביה מחמת אונסא לית ביה מי שפרע כי אם למאן דהדר ביה מחמת יוקרא וזולא, וכי היכי דכד איתניסו קודם משיכה הדר ביה לוקח ולא מקבל עליה מי שפרע, הם הכי נמי האי דקא הדר ביה מחמת פחד אונסא לא מקבל עליה מי שפרע.
מתני'. ההונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח, עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, הורה ר' טרפון בלוד ההונאה שמנת כסף לסלע שליש למקח ושמחו תגרי לוד, אמ' להן מותר להחזיר כל היום, אמרו יניח לנו ר' טרפון מקומינו וחזרו לדברי חכמ'. פי' שיעור ההונאה שהזהירה תורה לא תונו ואם נתאנה חייב להחזיר לו כל הונאתו, הוא ארבע מעות של כסף לסלע שיש בה עשרים וארבע מעות, שכל דינר יש לו שש מעה כסף שיבוא שתות למקח, אבל פחות מכן הויא מחילה, יתר על כן הוי ביטול מקח, ושניהן יכולין לחזור בהן, אבל בשתות קנה ומחזיר לו הונאתו.
עד מתי מותר להחזיר המקח או יתן לו הונאתו, והאי דנקט לשון מותר לאשמועינן דאפי' מי שפרע ליכא עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר מחל על אונאתו ושוב אינו יכול לתובעו.
איתמר רב כהנא אמ' שתות מקח שנינו, דכול' עלמא שוה שיתא בחמשא או שוה שיתא בשבעא לא פליגי דבתר מקח אזלינן והונא' היא, כי פליגי שוה חמשא בשיתא או שוה שבעא בשיתא לשמואל דאמ' בתר מעות נמי אזלינן אידי ואידי אונאה הויא, לרב כהנא דאמ' בתר מקח אזלינן שוה חמשא בשיתא מחילה הויא, ושמואל אמ' כי אמרי' מחילה וביטול מקח היכא דאיכא משני צדדין, אבל היכא דליכא אלא מצד אחד אונאה היא. פי' בין כי אזלינן בתר שתות מקח בין כי אזלינן בתר שתות מעות בענן שתות מלגיו, והילכת' כשמואל דתניא כותי'.
<h2>דף נ.</h2>
איבעיא להו פחות משתות לרבנן לאלתר הויא מחילה, או בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ואסיק רבא הילכת' פחות משתות נקנה מקח. פי' והויא מחילה לאלתר, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בין הונאה ובין ביטול מקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
<h2>דף נ:</h2>
עד מתי מותר להחזיר כול', אמ' רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.
<h2>דף נא.</h2>
אושפיזכניה דרמי בר חמא זבין חמרא וטעה, אשכחיה דהוה עציב, אמ' ליה אמאי עציבת אמ' ליה דזביני חמרא וטעאי, א"ל זיל הדר בך, אמ' לי' שהאי לי בכדי שיראה לתגר או לקרובו, שדריה לקמיה דרב נחמן אמ' ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמ' לוקח נקיט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מחזי ליה ואמרי ליה אי טעה ואי לא טעה, מוכר לא נקיט מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אי טעה אי לא טעה.
ההוא גברא דהוה נקיט ורשכי לזביני, קישורי נשים, שוה חמשא וקרי שיתא ואי הוה יהיב ליה חמשא ופלגא הוה שקיל, אמ' ההוא גברא אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה בדינא, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה. פי' מפני שכלי תשמישו חביבין עליו ביותר ואינו מוכרן אלא ביותר משוייהן והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרי' לקמ' אין לו עליו אונאה.
ההוא גברא דהוה נקיט כיפי לזביני, נזמים, שוו חמשין וקרי שיתין ואי הוו יהבין ליה חמשין וחמשא הוה שקיל, אמ' ההוא גברא אי יהיבנא ליה חמשין הויא לה מחילה איתיב ליה שיתין ואתבעיה בדינא, אתא לקמיה דרב חסדא אמ' ליה לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבי' אין לו אונאה, אמ' ליה רב דימי יישר, וכן אמ' ר' אלעזר, והאנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר, מאן הדיוט לאו בעל הבית. פי' וסתם קאמ' בין היכא דנתאנה הוא ובין היכא דנתאנה מי שקנה ממנו, ואילו היה רוצה היה מתרץ לו כגון שנתאנה הוא, אבל לעולם הלוקח ממנו אין לו דין אונאה, אלא דעדיפא מינה פריק ליה בצרריתא שאף הלוקח ממנו יש לו דין אונאה, אמ' רב פפא בצרריתא אבל מאני תשמישא דיקירי עליה לא מזבן להו אלא בדמי יתירי. פי' צררייתא בגדי קנבס העשויין לימכר.
מתני'. אחד הלוקח ואחד המוכר יש לו הונאה, כשם שהונאה להדיוט כך הונאה לתגר, ר' יהוד' אומ' אין לתגר אונאה, מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה לומ' לו תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתנו, ואין הלכה כר' יהודה דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבי', ואע"ג דפליגי רב נחמן ורב אשי בגמ' לפרושי מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהילכת' כותיה אלא דבעו למיקם אטעמיה.
מי שהוטל עליו ידו על העליונה כול', ולית הילכת' כמתני' אלא כרבא דפסק לעיל שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, ור' נתן פליג על מתני' בבריתא ואמ' כרבא.
איתמר האומ' לחברו על מנת שאין לך עלי אונא' רב אמ' יש לו עליו אונאה, ושמואל אמ' אין לו עליו אונאה, לימ' רב דאמ' כר' מאיר ושמואל דאמ' כר' יהודה, דתניא האומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, ר' יהוד' אומ' בדבר שבממון תנאו קיים, אמ' לך רב אנא דאמ' אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמ' ר' יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה, אבל הכא מי ידע דמחיל, ושמואל אמ' אנא דאמרי אפילו לר' מאיר עד כאן לא קאמ' ר' מאיר התם אלא דודאי קא עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, אמ' רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. פי' והוי מקח טעות.
<h2>דף נא:</h2>
מיתיבי הנושא ונותן באמנה. פי' שלא קצב לו בכמה הוא רוצה ליקח אלא האמין לו שיאמר לו האמת בכמה קנאו והוא יתן לו ריוח כך וכך אין בזה דין אונאה כיון שלא הקפיד בשומתו אלא סמך עליו שיקח אותו כפי מה שקנאו הוא בין בזול בין ביוקר ויתן לו ריוח מה שקצב לו, והאומ' לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, לרב דאמ' אנא דאמרי אפי' לר' יהודה הא מני, אלא אמ' אביי מחוורתא רב דאמ' כר' [מאיר], ושמואל דאמ' כר' יהודה, רבא אמ' לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, פי' אביי אוקמה לבריתא כר' יהודה ור' מאיר פליג עליה ורב סבר ליה כר' מאיר, ואתא רבא למימר דבבריתא גם ר' מאיר מודה ורב נמי מודה דכאן בסתם, פלוגתא דרב ושמואל הויא בסתם, כשלא פירש לו שביוקר קונה אותו או בזול התם פליג רב ואמ' דאפי' לר' יהוד' לא מהני ביה תנאה, משו' דבהכי אזהר רחמ' לא תונו, וכיון דלא ידע דלימחול לא מהני ביה תנאה, ובריתא דקתני דמהני תנאה במפרש, שפירש לו שביוקר קונה אותו או בזול מוכר אותו, לא אזהר רחמ' התם לא תונו דהא אינו מאנהו דניחא ליה, ומפני שחביב עליו קונהו ביותר מכדי דמיו, וכשמוכרו נמי בזול ניחא ליה מפני שהוא דחוק למעות ואפי' ר' מאיר מודה בהא, וכדתניא במ' דב' אמו' בסתם. פי' אמתני' קימ' דתני האונאה ארבעה כסף כול', וקאמרה מתנית' במ' דב' אמ' דהויא אונאה וחייב להחזיר לו בסתם, שלא פירש לו שהוא יקר או זול, אבל במפרש כגון מוכר שאמ' ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, וכן לוקח שאמ' למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה דלאו בהכי אזהר רחמ' לא תונו, ומשום האי טעמ' אמרן לעיל [מ"ז ע"א] דמכור לי באילו אין לו עליו אונאה, דדמי למפרש כיון דלא קפיד, ומשו' האי טעמ' אמרי' [נ"א ע"א] הקונה מבעל הבית אין לו אונאה דהוי כמפרש לו שקונהו ביוקר, ומשו' האי טעמ' הנושא ונותן באמנה אין לו הונאה דהוי כמפרש וסמיך אדעתיה ולא קפיד אם קנאו ביוקר או בזול, ובכל הני גם ר' מאיר מודה ורב נמי מודה, והמורה פירש מפרש דשרי אליבא דר' יהוד' ולאו אליבא דר' מאיר ודימה זה המפרש למפרש דשאר כסות ועונה, ואינו נר' לי. ורבי' חננאל זצוק"ל כתב ופריק רבא כי קאמ' רב בסתם אבל במפרש כי הא דתניא כול', אפי' רב מודה דבמפרש כי האי גונא אין לו הונאה, ואמ' וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כרב באיסורי, ואונאה איסורא היא, ואינו נר' לי דאע"ג דאיכא איסורא באונאה וקאי עלה בלאו דלא תונו ממונא מיקרי, דומיא דשאר כסות ועונה לר' יהודה דקרי להו ממונא אע"ג דאיכא בהו איסורא לאו דלא יגרע, ובכל ממונא דעלמ' איכא איסור' למיגזל ית חבריה ואפי' הכי אמרי' הילכת' כשמואל בדיני, והם הכי נמי הכא, הילכך בסתם דפליגי ביה הלכה כשמואל, ובמפרש גם רב מודה וגם ר' מאיר שאין לו הונאה האמורה בתורה כדפרישית, ורבי יצחק זצוק"ל פסק כפירוקא דרבא למימרא דרבא סברא דנפשיה קאמ', ולא היא דרבא לא אתא אלא לתרוצי קושיא דרב, דאמרן לרב דאמ' אנא דאמרי אפי' לר' יהוד' הא מני, ופריק כאן בסתם דהינו דברי רב דפליג עם שמואל מיירי בסתם והא מתניתא מיירי במפרש, ולא קשיא מינה לרב דבמפרש כול' עלמ' מודו דאין בו הונאה, אבל לא גילה רבא דעתו דבסתם דפליגי ביה רב ושמואל דהילכת' כרב, הילכך הדרי' לכללא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, ואונאה דינא דממונא הוא ולאו איסורא דומיא דשאר כסות לר' יהודה.
ת"ר הנושא ונותן באמנה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשויו אלא או זה וזה באמנה או זה וזה בשויו. פי' כגון שקנה בגדי קנבס בכך וכך המאה קנים ויש בהן יפים ורעים, ובא זה ואמ' לו אני אתן לך ריוח כך וכך כמו שקניתם אל יתן הרעים כפי מה שקנאם והטובים ימכור לו בשוייה שזהו עול, [אלא] או יתן לו כולם כפי מה שקנאם או ימכור לו כולם בשוייהם, ומעלה לו שכר כתף שכר חמר ושכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נתן לו שכרו משלם, היכא יהיב ליה אמ' רב פפא בצררויי דיהבי ארבעה זוזי למאה. פי' כשקצב לו ליתן לו ריוח על מה שקנאם נותן לו כל הוצאתו, אם השכיר כתף או חמר להביאם בביתו, אבל שכר עצמו שטרח בהן אינו נותן לו שכבר נותן לו ריוח לכל מאה זוזים שקנה מוסיף לו ארבעה ואותם הם שכר טרחו שטרח וחיזר לקנותם.
מתני'. עד כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה הונאה, ר' מאיר אומ' ארבעה איסרות מאיסר לדינר, ר' יהודה אומ' ארבעה פונדיונות מפונדיון לדינר, ר' שמע' אומ' שמנה פונדיונות [שני] (מ)פונדיון לדינר. עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני, ובכפרים עד ערבי שבתות, ואם היה מכירה אפי' לאחר שנים עשר חודש מקבלה ממנו, ואין לו עליו אלא תרעומת, ונותנה למעשר שיני ואינו חושש שאינה אלא נפש רעה. פי' איסר לדינר הוא אחד מעשרים וארבעה בו דשש מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונין, ופונדיון שני איסרין, ר' יהודה אומ' פונדיון לדינר שהוא אחד מי"ב בו, ר' שמע' אומ' שני פונדיונין לדינר שהוא שתות כשיעור ההונאה. (ר' שמע' אומ' שני פונדיונין לדינר שהוא שתות כשיעור ההונאה).
<h2>דף נב.</h2>
ורמינהי עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה הונאה, אלמ' בהכי הוי שיעור הונאה ומתני' קנתי דבהכי לא הוי שיעור אונאה, אמ' רב פפא [תנא] דידן קא חשיב ממטה למעלה. פי' לעולם בהאי שיעורא הוי שיעור אונאה ותנא דידן דתני לא יהא לאו אהאי שיעורא קאי אלא אפחות מכן והכי קאמ', סלע הפוחת והולך ונשחקת עד כמה הוא יכול להוציאה בסלע עד שתפחות איסר לדינר, ועד ולא עד בכלל דבאיסר לדינר הויא אונאה, ותנא ברא נקיט מלמעלה למטה והכי קאמ' עד כמה תופחת שיהא בה דין הונאה עד כאיסר לדינר ועד בכלל אבל פחות מכן הויא מחילה, ומאי שנא בסלע דפליגי ומאי שנא בטלת דלא פליגי הני תנאי אלא אמרן שתות למקח, אמ' רבה מאן תנא טלת ר' שמע' היא. פי' דאמ' גם בסלע שתות ודין הסלע והטלת שוין, אביי אמ' טלת עד שתות מחיל איניש סלע כיון דלא סגי לא מחיל, והלכת' כאביי, ורבי' יצחק זצוק"ל כתב והילכת' כרבא, ואינו נר' לי שאין זה רבא אלא רבה שהיה רבו של אביי ומשום הכי אקדמיה תלמוד' לאביי שאם היה רבא היה מקדים אביי לרבא.
גופה עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה ר' מאיר אומר סלע ארבעה איסרות איסר לדינר, ר' יהוד' אומ' סלע ארבעה פונדיונות מפונדיון לדינר, ר' שמעון אומ' סלע שמנה פונדיונות משני פונדיונין לדינר, יתירה על כן מוכרה בשוויה. פי' אם היתה יתירה על כן שלא נחסרה בשיעור אונאה מוכרה בשוייה בסלע שלימה והויא מחילה, עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה סומכוס אומ' משום ר' מאיר בסלע עד שקל, בדינר עד רובע, אבל פחות משקל כל שהוא יקוץ דילמ' אתי לאפוק' בשקל, ואע"ג דשיעור הונאה דשקל הוי ב' איסרין, יש לומ' היכא אמרי' שיעור הונאה בסלע, או בשקל, או בדינר העשויין מתחילתן שקל ודינר שחסרונן ניכר והוה ליה למידק ומדלא דק הויא מחילה עד שיעור אונאה, אבל שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מתוך שהן רחבים סובר שהן שלימים ולא דק הילכך אסור לקיימם בחסרון כל שהוא שגונב דעת הבריות. פחות מיכן איסר אסור, ולא ימכרנה לא להרג ולא לחרם ולא לתגר מפני שמרמין בה את אחרים, אלא נוקבה ותולה בצואר בתו, ואי קשיא דוקא להני לא ימכרם אבל לאדם אחר מוכרה והא אסור לקיימה קתני, ובסיפא נמי קתני אלא אם כן נוקבה ותולה בצואר בתו, יש לומ' שאם נזדמן לו אדם שאומ' לו מוכרה לי כדי שאתיכנה, אם לא היה תגר והרג וחרם מותר ולא אסרנו לו אלא לקיימה שמא יימלך ויוציאנה, אבל תגר והרג וחרם אע"פ שאמרו להתיכה אנו קונים אות' אסור מפני שדרכן לרמות ולא נאמין להן.
מאי שנא בסלע עד שקל ומאי שנא בדינר עד רובע, אמ' אביי מאי רובע רובע שקל דהינו חצי דינר, אמ' רבא דיקא נמי דקתני רובע ולא קתני רביע ש"מ. פחות מכן איסר אסור, מאי קאמ' אמ' אביי הכי קאמ' אם פחתה בסלע יותר מכדי אונאה איסר אסור, אמ' ליה רבא יותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפי' כל שהוא נמי, אלא אמר רבא סלע שפחתה איסר לדינר אסור וסתמ' כר' מאיר, ואסור להוציאה ביפה דלא הויא מחילה אלא מנכה לו הונאתה.
<h2>דף נב:</h2>
אמ' מר נוקבה ותולה בצואר בתו, ורמינהי לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו, ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובתו אלא ישחוק או יתיך, או יקיץ או יוליך לים המלח, אמ' ר' אלעזר לא קשיא כאן מן הצד כאן באמצע.
עד מתי מותר להחזיר כול', מאי שנא בסלע דקא מפלג ומאי שנא בטלת דלא מפלג ומאי שנא בטלת דלא מפלג, אמ' אביי כי תנן נמי טלת בכרכים תנן, רבא אמ' טלת כל איניש קים ליה בגוה, סלע דלא קים ליה בגוה אלא שולחני עד שיראה לשולחני, הילכך בכרכים דאיכא שולחני עד שיראה לשולחני, בכפרים דליכא שולחני עד ערבי שבתות עד דסליק לשוקא.
ואם היה מכירה אפי' לאחר שנים עשר חודש מקבלה ממנו, היכא אי בכרכים הא אמרת עד שיראה לשולחני, ואי בכפרים הא אמרת עד ערבי שבתות, אמ' רב חסדא מידת חסידות שנו כאן, והכי קאמ' ואחר שלא קיבלה ולא רצה לעשות חסידות אין לו עליו אלא תרעומת.
ונותנה למעשר שיני ואינו חושש שאינה אלא נפש רעה. פי' אע"פ שהיא חסירה נותנה בחילול מעשר שיני בתורת שלימה שאינה אלא נפש רעה וצרות עין המדקדק על המטבע ורחמ' לא קפיד, אמ' רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים על זוזא מיקרי נפש רעה, והוא דנפיק אגב דוחקא, ומסייעא ליה לחזקיה דאמ' אע"פ שכשבא לפורטה פורטה בשוייה, כשהוא מחלל בה מחלל בה ביפה.
<h2>דף נה.</h2>
האונאה ארבעה כסף, והטענה שתי כסף, וההודאה שוה פרוטה. חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, והנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, והגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי.
<h2>דף נה:</h2>
חמשה חומשין הן, האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמיי, והחלה, והביכורים מוסיף חומש, והפודה נטע רבעי ומעשר שיני שלו מוסיף חומש, והפודה את הקדשו מוסיף חומש, והנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מוסיף חומש, והגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש. פי' השטרות כגון שמכר שטר חוב לחברו לגבות בו חוב שכת' בו, וההקדשות גזבר שמכר מטלטליו הוא הקדש, או המוכר עולתו שהוממה, ולא תשלומי ד' וה' קאי אהקדשות שאין נוהגין אלא בשור ושה בלבד.
<h2>דף נו.</h2>
מתני'. אילו דברים שאין להן אונאה, הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם, ר' שמע' אומ' קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה, ר' יהודה אומ' אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להן אונאה, אמרו לו לא אמרו אלא את אילו.
<h2>דף נו:</h2>
ר' שמע' אומ' קדשים שחייב באחריותן כגון שאמ' הרי עלי עולה והוממה ומכרה יש שם הונאה, דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה.
מנהני מילי דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך [ויקרא כ"ה] דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאין מיטלטלי', יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות דאמ' קרא ממכר מי שגופו קנוי וגופו מכור יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראייה שבהם, מיכן אמרו המוכר שטרותיו לבסם יש לו אונאה, פשיטא מאי קמ"ל לאפוקי מדרב כהנא דאמ' אין אונאה לפרוטות קמ"ל דיש אונאה לפרוטות, הקדשות אמ' קרא אחיו ולא הקדש.
בעי ר' אבה שכירות יש לה אונאה או אין לה אונאה ממכר אמ' רחמ' אבל לא שכירות, או דילמ' לא שנא, אמ' ליה אביי מי כת' וכי תמכרו ממכר עולם ממכר סתמ' כת' והאי ליומיה מכירה הויא.
<h2>דף נז.</h2>
אמ' רבא אמ' חסא בעי ר' אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להן, [או אין להן], אמ' רב נחמן הרי אמ' חסא פריש ר' אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להן, עיין לקמ' בהילכ' כשם שאונאה במקח וממכ'. ר' יונה אמ' אהקדש, ור' ירמיה אמ' אקרקעות, ותרויהו משמיה דר' יוחנן אונאה אין להן ביטול מקח יש להן, מאן דאמ' אהקדשות כל שכן אקרקעות, ומאן דאמ' אקרקעות אבל הקדשות לא, כדשמואל דאמ' שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. פי' טעמ' דמילתא הוא דמכי אמ' כלי זה יהא מחולל בפרוטה זו קדשה ההיא פרוטה שהקודש תופש את דמיו, ומכי נתפשה ההיא פרוטה בקדושה יצא הכלי לחולין ושוב אין מועלין בו דהא בהא תליא, כיון דקודש שיני נתפש בקדושה, קודש ראשון יוצא לחולין, דדוקא קדשי מזבח תופשין תמורתן והן אינן יוצאין לחולין, אבל קדשי בדק הבית משעה שתופשין חליפיהן הן יוצאין לחולין, והמותר אם יש להן ביטול מקח מן התורה חייב ליתן אותו והכלי כבר יצא לחולין, ואם אין להן ביטול מקח (מקח) מן התורה אינו נותן כלום, ודומה לזה דין המעילה דתנן במעילה בפ' הנהנה [י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד. פי' אילו הן קדושין קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין לעולם, הילכך יש בהן מועל אחר מועל, שאם נהנה ראובן מבהמת הקרבן וחזר שמע' עוד ונהנה ממנ' שניהן מביאין קרבן מעילה, והוא הדין לכלי שרת, ולא אמרי' ממועל קמ' יצא לחולין שאין יוצאין לחולין לעולם, אבל אם היה כלי של קדשי בדק הבית שאינו קדוש אלא קדושת דמים, כיון שנהנה ממנו הראשון בשוה פרוטה כדתנן התם נתנה קטלה בצוארה וטבעת בידה, ושתה בכוס של זהב כיון שנהנה שוה פרוטה מעל, וכיון שנהנה הראשון בפרוטה יצא כל הכלי לחולין והראשון חייב לשלם הכלי וחומש להקדש, או ישלם גוף הכלי ויוסיף עליו חומשו, או ישלם דמיו וחומשו, וכשרוצה לשלם גוף הכלי וחומשו אז עוד חוזר ונכנס הכלי בקדושה והנהנה ממנו בין הוא בין אחר מועלין בו, אבל קודם שישלמנו חולין גמורים הוא וברשותו עומד ואין בו מעילה, דמשעה שנהנה ממנו בפרוטה אוקמיה [רחמ'] ברשותיה ויצא לחולין, והם הכי נמי בפידיון משעה שנתן פרוטה תחתיו יצא הכלי לחולין, ומיהו במעילה חייב לשלם קרן וחומש מן התורה, אבל בפידיון למאן דאמ' אין להן ביטול מקח אינו חייב לשלם כלום אלא באותה הפרוטה שנתן תחתיו קנאו.
אונאה אין להן ביטול מקח יש להן, קשיא לי כיון דפחות מאונאה כל שהוא הויא מחילה, ויותר מאונאה כל שהוא הוי ביטול מקח, ונוהגין בין במטלטלין בין בקרקעות ואין חילוק ביניהן אלא אונאה עצמה, ומי יוכל לצמצם אונאה בשתות דוקא לא פחות ולא יתר כל שהוא, ונמצא שדין הקרקעו' והמטלטלין שוין, וכן נמי יש לתמוה במטלטלין עצמו מי יוכל לכוין השתות שלא ישוה לא פחות ולא יתר בכיון. ונרא' לי דכל שהו אינו חשוב להכריע, שאם היה המקח מנ' זוזים ומכרו בשישים אין הפרוטה מכרעת לא לביטול מקח ולא למחילה שכיון שבדינרי' מכר בדינרין משערין, שאם היתה ההונאה עשרה זוזים הויא הונאה, ואם היתה י"א דינ' הוי ביטול מקח, ואם היתה ט' דינ' הויא מחילה, אבל אם היתה י' דינר וחצי לא חשיב ההוא חצי דינר לשווייה ביטול מקח, או אם היתה ט' וחצי לא חשיב ההוא חצי דינר לשוייה מחילה עד שיותיר או יחסר דינר שלם, ומתשע ועד אחד עשר תופשת ההונאה עד שיהו תשעה או אחד עשר, וכן נמי אם מכר לו שוה חמשה דינר' בששה נמצאת האונאה דינר אחד, ומחלקין את הדינר למעות כסף, אם היתה דינר ומעה הויא ביטול מקח דינר חסר מעה הויא מחילה, אבל פרוטה או איסר או פונדיון אינן מכריעין לא לביטול מקח ולא למחילה אלא הכל ייקרא אונאה. ומאי דאמרן גבי [סלע] לעיל [נ"ב ע"א] דיותר מכדי אונאה אפי' כל שהוא אסור, דוקא לגבי מטבע אמרן הכי מפני שדרך העולם לשוקלו והילכך בכל שהוא יותר מקפידין עליו, אבל במקח וממכר לא הוי הכי, שאם כן לא תימצא לעולם אונאה מכוונת בשתות דוקא. ואע"ג דהני סברי דיש לקרקעות ביטול מקח, אשכחן בדוכתא אחרינא בפ' המקבל לקמן [ק"ח ע"א] ובפ' האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"א] דרב נחמן סבר אפי' ביטול מקח אין להן, והילכת' כותיה, עיין בערך ו' בספר המכריע.
<h2>דף נז:</h2>
אין בהן לא תשלומי כפל דת"ר כי יתן איש אל רעהו כלל, כסף או כלים פרט, לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון כול', ולא תשלומי ארבעה וחמשה, מאי טעמ' תשלומי ארבעה וחמשה אמ' רחמ' ולא תשלומי שלשה וארבעה.
שומר חנם אינו נשבע. דת"ר [שמות כ"ב] על כל דבר פשע כלל, על שור על חמור על שה על שלמה פרט, על כל אבדה חזר וכלל כול'. ונושא שכר אינו משלם. דת"ר כי יתן איש אל רעהו [שם] כלל חמור או שור או שה פרט, וכל בהמה לשמר חזר וכלל כול', והוא הדין נמי שוכר ושואל דפטיר שאם שאל עבדו של חברו ומת פטור, דגלי רחמ' בהני והוא הדין לשארא.
<h2>דף נח:</h2>
ר' יהודה אומ' אף המוכר ספר תורה כול', תניא ר' יהודה אומ' המוכ' ספר תורה אין לו אונאה לפי שאין קץ לדמיו, בהמה ומרגלית אין להן אונאה לפי שאדם רוצה לזווגן, שמי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר אחר שור יפה אחר לזווגן עמו שהחלש מקלקל את הבריא, ומי שיש לו מרגלית טובה מחזר אחר אחרת כיוצא בה לעשות בהן מילואת אבן. ועד כמה אמ' אמימר עד כדי דמיהן, ואע"ג דמפרש אמימר למילתיה לאו דסבירא ליה כותיה, והילכת' כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא ר' יהוד' [בן בתירא] אומ' אף המוכר (אף) סוס וסיף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה מפני שיש בהן חיי נפש. פי' חטיטום מגן, ולית הילכת' כותיה מפני שהוא יחיד.
מתני'. כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברי', לא יאמר [לו] בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו [זכור] מה היו מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנ' [שמות כ"ב] וגר לא תונה ולא תלחצנו.
ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכת' מדבר, אתה אומ' באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא [אומר] [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו הרי הונאת ממון אמורה הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכת' מדבר, הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה, היו חולאים ויסורין באין עליו, או שהיה מקבר בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב [איוב ד'] הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד, היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להן לכו אצל פל' שמוכר תבואה ויודע בו שלא מכר תבואה מעולם, ר' יהודה אומ' אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי דבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך אני ה'.
אמר ר' יוחנן משו' ר' שמע' בן יוחי גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה [לא] נאמר ויראת מאלהיך, ר' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, ר' שמואל בר נחמני אמ' זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון, תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, אמ' ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתו חיורא, א"ר חנינה כל היורדין לגיהנם יורדין ועולין חוץ משלשה שיורדין ואינן עולין ואילו הן הבא על אשת [איש], והמכנה שם לחברו, והמלבין פני חברו ברבים הינו מכנה הינו מלבין, דאע"ג דדש ביה בשמיה.
<h2>דף נט.</h2>
אמ' ר' יוחנן משום ר' שמע' חסידא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנלן מתמר דכת' [בראשית ל"ח] היא מוצאת וגו', אמ' רב חנינה בריה דרב אידי מאי דכת' [ויקרא כ"ה] לא תונו איש את עמיתו עם שאתך אל תונהו דאמ' רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.
אמ' ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה שנ' [איכה ג'] גם כי אזעק ואשוע וגו', ואע"פ ששערי תפילה נינעלו שערי דמעה לא נינעלו שנ' [תהלים ל"ט] שמע' תפלתי ואל דמעתי אל תחרש. אמ' רב חסדא כל השערים נינעלו חוץ משערי אונאה שנ' [עמוס ו'] הנה ה' ניצב על חומת אנך, א"ר אלעזר הכל על ידי שליח חוץ מאונאה שנ' [שם] ובידו אנך, א"ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהן ואילו הן גזל, ואונאה וע"ז, אונאה דכת' ובידו אנך, גזל דכת' [ירמיה ו'] חמס ושוד (על) ישמע בה על פני תמיד, ע"ז דכת' [ישעיה ס"ה] העם המכעיסים אותי על פני תמיד.
<h2>דף נט:</h2>
מתני'. אין מערבין פירות בפירות אפי' חדשים בחדשים ואין צריך לומ' חדשי' בישני', באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו, אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו. מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיעו, ולא לתגר אע"פ שמודיעו שאינו אלא לרמות בו, מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. פי' אדם שיש לו פירות יפות לא יערב בהן מעט פירות רעות מפני שאין ניכרות ומוכר הכל בתורת יפות, אבל התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת שכן דרך התגר לקנות מזה ומזה ומערב ונותן לתוך מגורה אחת ואין זו מרמה, ובלבד שלא יתכוין לערב, שאם יש לו פירות יפות אל יקנה מעט פירות רעות ויערבם כדי למוכרם בתורת יפות.
<h2>דף ס.</h2>
מי שנתערבו לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו. פי' לכל אדם שרוצה לשתותו מיד כגון שיש לו סעודה גדולה בתוך ביתו יכול למוכרו לו אע"פ שאינו מודיעו כר' אחא שמתי' בדבר הנטעם, אבל בחנות שהוא מוכר לרבים בפרוטרוט, אל ימכור עד שיודיע להם לכל אחד ואחד שבא לקנות ממנו, שהרבים טועים בזה אחר זה ואומ' כל אחד בלבו כיון שמכר לאחרים טוב הוא, ואינו נותן לבו כל כך לטעום אותו.
ולא לתגר אע"פ שמודיעו שאין התגר קונה אותו אלא למכור לאחרים, וימכרנו כמות שהוא מזוג ולא יודיע להם, שאין התגר עשוי אלא לרמות הרבים ולא יודעים שהוא מזוג, רבה אימזיג ליה חמרא שדריה לחנואנאה, אמ' ליה אביי והאנן תנן ולא לתגר אע"פ שמודיעו, אמ' ליה מזגא דידי מידע ידיע, וכי תימ' דמייתי ומערב ביה אם כן אין לדבר סוף.
ת"ר אין צריך לומ' חדשות מארבע וישנות משלש דאין מערבין אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין מפני שאדם רוצה ליישנן. פי' אין צריך לומ' כשהחדשות בזול וישנות ביוקר שלא יערב חדשות בישנות וימכרם בתורת ישנות, אלא אע"פ שהחדשות נמכרות ביוקר וישנות בזול אל יערב חדשות בישנות למוכרם בחזקת ישנות, מפני שהישנות טובות לעשות מהם לחם מן החדשות, אחר שנמכרות החדשות ביוקר מפני שאדם רוצה לישנן והישנות לא יועיל עוד לישנן יותר, אבל לעולם לעשות לחם הישנות יפות והילכך אל יערב בהן שזה שקונה הישנות צריך לעשות מהן לחם ונמצא שהוא מאנהו.
באמת ביין התירו לערב קשה ברך, אמ' רב נחמן ובין הגיתות שנו, שתופשין טעם זה מזה ונעשין טעם אחר, אבל לאחר הגיתות שקלט כל אחד ואחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו, והאידנא דקא מערבי שלא בין הגיתות, אמ' רב פפא דידעי ומחלי, רב אחא בריה דרב איקא אמ' אפי' תימ' דלא ידעי הא מני ר' אחא היא, דתניא ר' אחא מתיר בדבר הטועם.
אין מערבין שמרי יין ביין כול', והאמרת רישא אין מערבין. פי' ואין לומ' דרישא שמרי יין ביין אחר וסיפא בשמריו דמאי שנא, כי היכי דשמרים אחרים מקלקלי ליה הם הכי נמי שמריו מקלקלי ליה, ואסיק רב יהודה הכי קאמ' אין מערבין שמרים של אמש בשל יום, אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום. פי' אם הוציא יין מן החבית אמש למכור ונשאר מן היין בכלי, ודרך היין כשעומד בכלי עושה שמרים, אם בא היום למכור יין לא יערב השמרים של אמש ביין שמוציא היום למכור, אבל מערב הוא של אמש בשל אמש, שאם הוציא יין אמש למכור ונשאר מן היין בכלי ואחר בא אמש לקנות מערב אותו הנשאר ביין אחר שמוציא מן החבית שעדין לא עשה שמרים כל כך וכן היום בשל יום.
[גליון. מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו, תנא אפי' למחצה אפי' לשליש ולרביע, אמ' רב ובין הגיתות שנו, פי' זהו התמד שמערבין ביין].
מתני'. התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגירה אחת. מחמש גיתות ונותן לתוך פיטום אחד, ובלבד שלא יתכוין לערב, ר' יהודה אומ' לא יחלק החנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמ' מתירין, ולא יפחות את השער, וחכמ' אומ' זכור לטוב, לא יבור את הגריסין כדברי אבה שאול, וחכמ' מתירין, ומודים שלא יבור על פי מגירה שאינו אלא כגונב (דעת) את העין. אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא הכלים.
מאי טעמיהו דרבנן משום דאמ' להו אנא פליגנא [אמגוזי] את פלוג שיסקרי, לא יפחות את השער. פי' מפני שכולן באים אצלו ומקפח שכר חברו, וחכמ' אומ' זכור לטוב דקא מרווח תרעא.
<h2>דף ס:</h2>
לא יבור את הגריסין. פי' גריסין של פול היו מוכרין בשוק עם קליפותיהן, ואם יבור קליפותיהן אינן ניכרות, שעל ידי קליפותיהן ניכרות, אם הן יפות או פולין (יפות) רעות ועכשיו שבירר קליפותיהן אינן ניכרות כל כך ופעמים שהן רעות ונראות יפות, וחכמ' מתירין, מאן חכמ' ר' אחא היא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנראה. פי' גם עתה יראה שאר גריסין שבשוק ויבחין אם הן יפות או רעות.
ת"ר אין משרבטין את הבהמה, ואין נופחין את הקרבים, ואין שורין את הבשר במים, שמלבין והכחוש נראה שמן, מאי אין משרבטין, הכא תרגימו מיא דחיזרא, משקין אותה מי סובין ומתנפחין מעי' ושערה נזקף כשרביט, ר' זעירא אמ' רב הונא מזקפתא, הקירצוף שמגביה שערותיה להיראות נאה, שמואל שרא למירמי תומי לסרבלא. פי' לעשות לה כעין גדילים מצמר נאה או ממשי כדי ליפותה, רב יהודה שרא לכסכוסי קירמי. פי' בגדים לבנים כקרום ביצה ומקמטין אותן כדי לייפותן קריספרי בלעז. ר' אבה שרא למידק סודרן. פי' להכותן במקבת עץ כדי שייראו דקין, רבא שרא לצלומי גירי, פי' לצייר החיצים, רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקלי, לצייר הסלים, והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים, לא קשיא הא בחדתי והא בעתיקי. פי' חדתי דרכם בכך ואין זו אונאה, ולא נאסר הפירכוס כי אם בכלים ישנים, פירכוס דאדם מאי היא, כי הא דההוא סבא אזל צבעיה לרישיה ולדיקני, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה זיבנן, אמר ליה יהיו עניים בני ביתך, אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל זבניה, יומא חד אמ' ליה אשקיין מיא אזל חווריה לרישיה ולדיקניה אמ' ליה חזי דאנא קשיש מן אבוך, קרי אנפשיה [משלי י"א] צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו.
איזהו נשך כול'. המורה פירש דמקח החיטים בהיתר הוא כדתנן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ואינו אסור אלא מקח היין. ואינ' נר' לי, אלא בין המקח של החיטים ובין המקח של יין באיסור הוא כדמוכח לקמ' [ס"ג ע"א] והכי משמ' לישנא דמתני' ואיזו היא תרבית אלמ' כל מאי דתני באיסור הוי וריבית מיקרי.
מדשביק לריבית דאורית' וקא מפרש ריבית דרבנן דלקח, מכלל דאוריתא נשך ותרבית חדא מילתא היא. פי' שאין ריבית דאורית' אלא בהלואה, אבל על ידי מקח וממכר אינו אלא מדרבנן, והא תרי קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל, ותיסברה מי איכא נשך בלא ריבית וריבית בלא נשך, נשך בלא תרבית היכי דמי דאוזפיה מאה במאה ועשרים, מעיקרא קיימא מאה בדנקא ולבסוף מאה ועשרים בדנקא. פי' חושבנא בעלמ' הוא דנקט, שאין המעה שוה אלא ל"ב פרוטות, דמעה שני פונדיו', ופונדיון שני איסרין, והאיסר שמנה פרוטות כדתנן [קידושין י"ב ע"א] וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, אבל ההיא דאמרי' אסתירא מאה מעי, הוא חשבון מכוון שהאיסתרא היא חצי זוז שהוא שלש מעות של כסף.
אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית, ואי בתר לבסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכ'. פי' אי אזלת בתר ההלואה ולא חיישת לפירעון הרי איכא נשך ותרבית, ואי אזלת בתר פירעון ולא חיישת להלואה ליכא לא נשך ולא תרבית, וכול' האי לסלוקיה מסברתיה ממך נפשך ולאודועיה דהינו נשך והינו תרבית, אבל לפום פסקא דדינא בודאי דבתר מעיקרא אזלינן והויא ריבית קצוצה, שהמלוה סאתים חיטים בשלש, אע"פ שבשעת הפירעון הוזלו חיטים שאינן שוות השלש אלא כשתים אינו משלם לו אלא שתים, וסאה בסאה נמי אע"פ שהוקרו חיטים מן התורה סאה פורע לו דבתר מעיקרא אזלינן דהינו בתר ההלואה ולא בתר פירעון, ואינו אסור אלא מדרבנן. אמ' רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולמה חלקן הכת' לעבור עליו בשני לאוין. פי' בשני שמות לאוין בשם דנשך ובשם דריבית.
<h2>דף סא:</h2>
ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, במדה זו מידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים. פי' בחבל אחד שהחבל נמתח בימות הגשמים ובימות החמה הוא נכווץ, במשקל, שלא יטמין משקלותיו במלח, ובמשורה, שלא ירתיח, שעל ידי הרתיחה עולה הקצף, ונראת מליאה והיא חסירה, והלא דברים קל וחומ' ומה משורה שהיא אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה, קל וחומר להין, וחצי הין, ושלישית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג.
ואי זו היא תרבית, אטו עד השתא לאו ריבית היא, אמ' ר' אבהו עד כאן של תורה מיכן ואילך של דבריהן. פי' מיכן ואילך עד סוף פירקא הוא של דבריהן, וכן אמ' רבה וכן אמ' רב נחמן בר יצחק עד כאן של תורה מיכן ואילך של דבריהן, עד כאן ריבית קצוצה מיכן ואילך אבק ריבית.
א"ר אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, ור' יוחנ' אמ' אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאה בדינין, ולקמ' [ס"ב ע"א] פסיק תלמ' הילכת' כר' אלעזר דאמ' ריבית קצוצה יוצאה בדינין, אמ' רב נחמן בר יצחק מאי טעמיה דר' אלעזר אמ' קרא [ויקרא כ"ה] אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, אהדר ליה דניחי בהדך, ודוקא מן המלוה מוציאין ריבית קצוצה, אבל אם לא הספיק להחזיר עד שמת אין מוציאין מבניו, ולדידיה אזהר רחמ' לבריה לא אזהר רחמ', דתניא הניח להן אביהן מעות של ריבית אע"פ שיודעים שהן של ריבית אין חייבין להחזיר, הניח להן אביהן פרה וטלת וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן.
<h2>דף סב.</h2>
ומי מיחייבי בכבוד אביהן, קרי כאן [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, כדאמ' רב פינחס משמיה דרב פפא כשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה, ואי עשה תשובה מאי בעיא גביה איבעי ליה לאהדורי, לא הספיק להחזיר עד שמת. תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותין שניהן מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, דרש בן פוטירין מוטב שישתו שניהן וימותו ולא יראה אחד מהן במיתתו של חברו, עד שבא ר' עקיב' ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך.
<h2>דף סב:</h2>
תני רב ספרא בריבית דבי ר' חייה יש דברים שהן מותרין ואסורין מפני הערמת ריבית, כיצד, אמ' לו הלויני מנה אמ' לו מנה אין לי חיטים במנה יש לי שאני נותן לך, נתן לו חיטים במנה וחזר ולקחן ממנו בעשרים וארבע סלע מותר ואסור מפני הערמת ריבית.
<h2>דף סג.</h2>
ויין אין לו. וכי אין לו מאי הוי, והתנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, ואסקה רבא דמתני' כדר' אושעיא דתני ר' אושעיא הרי שהיה נושה בחברו מנה, והלך ועמד על גרנו ואמ' לו תן לי מעותיי שאני לוקח בהן חיטים, אמ' לו חיטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי בשער של עכשיו, הגיע זמן יין למכור אמ' לו תן לי חיטיי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין, אמ' לו יין יש לי שאני מוכר לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו, הגיע זמן שמן למכור אמ' לו תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח אני בו שמן, אמ' לו שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי בשער של עכשיו בכולם יש לו מותר אין לו אסור. פי' אם יש לו החיטים והשמן והיין מותר, ואע"פ שאין מעות בידו דכיון דיש לו פירות זכי בהו מהשתא ואע"ג דלא משך וכי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי ריבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליהו במי שפרע, אבל אם אין לו פירות אסור (דמאן) דמאי דתנן אע"פ שאין לזה יש לזה, דוקא כשנותן לו מעות דיכול לקנותם במקום אחר כיון שיצא השער, אבל זה שאין מעות בידו אם זה לא יתן לו מי יתן לו והויא ריבית, ומאי לקח לקח בהלואתו. פי' מאי דתני ברישא לקח ממנו חיטים מדינר זהב לכור דמשמ' שנתן לו דינר זהב לקח בהלואתו הוא, שאם נתן דינר זהב היה מותר אע"פ שאין לו, כדתנן אע"פ שאין לזה יש לזה, ולא הוה תני לה בריבית דרבנן להכי מוקי לה בלקח בהלואתו שכיון שאין מעות בידו ולזה נמי אין פירות אע"פ שיצא השער אסור וכולה מתני' בין מקח היין ובין מקח החיטים הוי לאיסורא.
אמ' רבא ש"מ מדר' אושעיא תלת ש"מ מעמידין מלוה על גבי פירות, ולא אמרי' דלאו באיסרו בא לידו. פי' שהרי לפסוק על החיטי' במנה שהיה נושה בו, וכן על היין בדמי חיטין שהיה נושה בו, וכן על השמן בדמי היין שהיה נושה בו, ואע"ג דלאו באיסרו בא לידו כך היא שווה המלוה כמו האיסר, וש"מ והוא דיש לו. פי' כדתני בפירוש יש לו מותר, אין לו אסור, ואע"ג דתנן אע"פ שאין לזה יש לזה דוקא דנתן לו מעות, אבל השתא דלא יהיב ליה דמים אלא במלוה דאית ליה עליה קא זבין, בענן והוא שיש לו פירות, וש"מ איתה לדר' ינאי דאמ' מה לי הן ומה לי דמיהן, דאיתמר רב אמ' עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פי' מאי דתנן במתני' עד יצא השער פוסקין, אם קנה ממנו כור בדינר זהב וכן השער, וכשבא לגבות שוין שלשים דינרין הפירות יכול לקבל, אבל דמיהן אינו יכול לקבל שאם מקבל ממנו שלשים דינר מיחזי כריבית, ור' ינאי אמ' מה לי הן ומה לי דמיהן, ורשאי לקבל ממנו דמיהן, ומדר' אושעיא סייעינן לר' ינאי דהא השתא אינו מקבל החיטים שקנה אלא בדמי החיטים קונה יין, וכן נמי אינו מקבל היין שקנה אלא בדמי היין קונה שמן, אלמ' אמרי' מה לי הן מה לי דמיהן כר' ינאי, והילכת' כר' ינאי.
אמ' רבא השתא דאמ' ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי', ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו פירות. פי' טעמ' דמתני' דשרי אע"פ שאין לו פירות, שכיון שדמי הפירות בידו כאילו היו פירות בידו דמי ומשום הכי שרי תנא דמתני', ואתא רבא נמי לאשמוענן דכיון דטעמ' דמתני' הכי ש"מ איתה לדר' ינאי דמתני' אתיא כותיה וליתה לדרב.
<h2>דף סג:</h2>
רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאיתחזויי ליה בבי דרי, למאי אי למיקנא כיון דלא משך לא קנה, ואי לקבולי עלי' מי שפרע (ומאן דיהיב) כי לא מיתחזי נמי בבי דרי מקבל מי שפרע, לעולם לקבל עליה מי שפרע ומאן דיהיב זוזי אתרעא לתרי תלתא יהיב, אי מיתחזי ליה סמכא דעתיה, ואי לא אמ' ליה אמינא אשכחת פירי דשפירי מדידי וזבנת, ואי קשיא ואמאי מקבל עליה מי שפרע והא אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואפי' אם קנה ממנו על ידי סודר יכול לחזור בו, תשובה במתני' פוסק לו כשגדלת תבואתו אבל עדין לא נגמרה וישנה לעולם קרינא בה, אי נמי נגמרה אלא שעדין לא קצר, ולא תימ' דוקא כשיש לו תבואה בשדהו אז הוי מכר, אבל אם אין לו תבואה בשדהו לא הוי מכר משום דמה מכר לו דבר שאין לו, אלא אפי' אם אין לו תבואה נמי חייב לקנות וליתן לו, דאימת אמרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון האומ' תבואה זו העתידה ליגדל בשדי אני מוכר לך, התם ודאי לא קנה שלא מכר לו אלא אותה התבואה ואותה עדין לא באה לעולם, אבל אם מכר לו כך וכך כורין תבואה אע"פ שאין לו, כיון שסתם התנה לו חייב לקנות וליתן לו, ואם קנה ממנו בסודר חייב לקנות וליתן לו, ואם קיבל ממנו מעות בלבד חוזר בו ומקבל עליו מי שפרע, אמ' רב אשי השתא דאמרת משום מיסמך דעתו אפי' אשכחיה בשוקא ואמ' ליה סמכא דעתיה.
אמ' רב נחמן כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור, ואמ' רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלן ארבעה ארבעה ואמ' יהיבנא לך חמשא איתנהו שרי ליתנהו אסיר פשיטא, לא צריכא דאית ליה אשראי במתא, מהו דתימ' כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבוא בני או עד (שיבוא) שאמצא מפתח דמי, קמ"ל דכיון דמחסר גוביאנא כמאן דלית ליה דמי. פי' האי איתנהו לא שהיו החלות עשויות בביתו שאם כן היה מוכרן ד' ד', אלא כגון שהיה פסולת הדבש בביתו שממנה היה רוצה להוציא אילו החלות של שעוה שמכר לו, ודמי זה למאי דתנן [ע"ב ע"ב] היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש.
ואמ' רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואישתכח טופיאנא, אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי, ואי לא מתנה בעלמ' הוא דיהיב ליה, היכי דמי בכדי שהדעת טועה, אמ' רב אחא בריה דרב יוסף עישוראיתא וחמישיתא, אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי איניש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי, אמ' ליה דילמ' מיגזל גזליה וקא מבלע ליה בחשבון, דתניא הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא. פי' ועד כאן לא פליג ר' עקיב', ואמ' דצריך להודיע לבעלים אלא שאם יאבד שלא יהא חייב באחריותו, אבל אם לא נאבד נפטר בהשבה זו, ואי איניש מעלמ' דלא שקיל וטרא בהדיה מאי, אמ' ליה דילמ' איניש אחרינא גזליה ואמ' ליה זיל אוזפיה ואבלע ליה בחשבון.
<h2>דף סד.</h2>
אמ' רבא האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי, וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא זרתא, ואמ' ליה יהיבנא לך בני גרמידא גרמידא איתנהו שרי ליתנהו אסירי, פשיטא מהו דתימ' כיון דממילא קא רבו שפיר דמי קמ"ל כיון דליתנהו ההיא שעתא אסיר, איכא דאמרי הכי אמ' רבא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי, וקימ' לן כלישנא בתרא דרבא, והתניא ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כורתו, מצא חברו ואמ' לו מה שעיזיי חולבות מכור לך, מה שרחיליי גוזזות מכור לך, מה שכורתי רודה מכור לך מותר, אבל אם אמ' לו מה שעיזיי חולבות [כך וכך] מכור לך, מה שרחיליי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכורתי רודה כך וכך מכור לך אסור. פי' אע"ג דתני ההולך לחלוב את עיזיו אין פירושו שאמ' לו מה שעיזיי חולבות היום מכור לך, דאם כן מאי שנא ריש' ומאי שנא סיפא אע"פ שאמ' כך וכך מכור לך יהא מותר, שהרי יש לו החלב ורשאי לפסוק עליו אע"פ שלא יצא השער, כדתנן לקמ' [ע"ב ע"ב] היה הוא תחילה לקוצרים כול', אלא ודאי הכין פירושא מה שעיזיי חולבות מהיום ועד כל חודש אחד שאין כל החלב בעולם אלא בכל יום עביד דאתי, וזה יש בין סיפא לרישא ברישא דאמ' מה שעיזיי חולבות עד חודש ימים או עד זמן פל' מכור לך מותר שלא קצב לו כך מידות בדינר, אלא כך אמ' לו בין רב בין מעט מה שעיזיי חולבות עד זמן פל' יהא מכור לך בכך וכך דינרין זה מותר, שקנה ממנו במזל בין רב בין מעט, וזה דומה לאדם שאומר לחברו מה שכרמי עושה יין בזו השנה אני מוכר לך בכך וכך שהוא מותר, כיון שיש לו ענבים בכרמו אלא עדין לא הגיעו ליבצר, ואם תאמר שמא יעשו הרבה יותר מן הדמים שנותן לו ונמצא בא לידי ריבית בעבור שהקדים לו המעות, אין זה ריבית שהרי יש לו ענבים בכרמו ואדם רשאי לזלזל בפירותיו היכא דיש לו, אבל כשפוסק לו כך וכך מידות בדינר זה ודאי הוא אסור, כיון שעדיין לא יצא השער והוא אין לו כל החלב וכל היין שהרי עדין הענבים לא נתבשלו ואין בהן עכשיו היין אלא עתיד לבוא אחר זמן, ואע"ג דממילא קאתי כיון דליתנהו אסיר, התם לאו מיניה קא רבו דאי שקלי ליה להאי אתי אחרינא, הכא מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי ולא אתי אחרינא. ואי קשיא תינח חלב ודבש ודאי לאו מיניה קא רבו, אבל צמר מיניה קא רבי שבכל יום הולך ומתגדל דומיא דקרי, תשובה הצמר מה שהוא עכשיו על גבי הבהמה אינו נוסף עליו לעולם אלא מגוף הבהמה יוצא ומאריכין הנימין, ואותה התוספת אינה נראת עדין לעולם שהרי אם תתלוש הנימא תצא מאותה הגומא נימא אחרת, אם כן מתוך הגומא תצא התוספת, אבל הדילועין אינן כן שמה שהולכין ומאריכין לא מתוך הגפן יוצ' אלא מה שחוץ לגפן הולך ומאריך, שהרי אם תחתוך הדלעת לא תצא ממקומה עוד אחרת, ש"מ אותה הקטנה שנראת חוץ לגבן היא בעצמה מארכת בכל יום, ומפני הגיזה הוצרך לזה הטעם דשקלי ליה להאי ולא אתי אחרינא מה שאין כן בגיזה, אבל בחלב ודבש אין אנו צריכין לזה הטעם.
אמ' אביי שרי ליה לאיניש למימ' לחבריה הא לך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא תקפא ברשותך, ואי יקרא וזילא ברשותי, אמ' ליה רב שרביה לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא, אמ' ליה כיון דקא מקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא, אי קשיא אמאי מתמה על אביי והא מתני' היא [ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, והרי הפוסק על היין בתשרי על מנת ליתן לו בניסן [ע"ג ע"ב] אילו נותן לו חומץ אינו מקבלו אלא למוכר החמיץ אבל היוקר והזול הוא ודאי ללוקח, תשובה התם במתני' לא ייחד לו היין עד ניסן והילכך אם החמיץ למוכר אבל זה שייחד לו החבית מן הדין היה שתחמיץ ללוקח.
<h2>דף סד:</h2>
מתני'. המלוה את חברו לא ידור בחצרו כול'. פי' לא ידור בחצרו חנם אחר שהלוהו, דאי בעת ההלואה אתני בהדי' לדור בחצרו חנם זו היא ריבית קצוצה ולא הוה תני לה בכלל אבק ריבית כדאמרן [ס' ע"ב] דמאי זו היא תרבית ועד סוף פירקא אזיל ומפרש ריבית דרבנן, ודוקא בחנם לא ידור בו, אבל אם רוצה לשכור ממנו בפחות לאחר שהלוהו מותר כיון [דלא] (ד)אתני בהדיה בעת ההלואה, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית לאו ארישא קאי דאם כן בפחות אסור כל שכן חנם, אלא מילתא באנפי נפשה היא והכי קאמ' ולא ישכור ממנו בפחות בעת ההלואה שמתנה עמו שישכיר לו חברו חצרו בפחות, ואם השכיר הוא מדרבנן, דמדאוריתא רשאי להלות לו על דעת שימכור לו מקחו ביותר או שיקנה ממנו בפחות, או שישכיר לו חצרו ביותר, או שישכור ממנו בפחות, כיון שלא הטילו השכר על ההלואה אלא על השכירות ועל המכר, דהא הכי אמרן לעיל [ס"ב ע"ב] יש דברי' שהן מותרין ואסורין משום הערמת ריבית, כיצד אמ' לו הלויני מנה אמ' לו מנה אין לי חטים במנה יש לי כול', דאלמ' אע"ג דאוזפיה אדעתא דהכי כדי שיחזור ויזלזלם אצלו אפי' הכי שרי מדאורית' ואינו אסור אלא מדרבנן.
אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצר חברו צריך להעלות לו שכר, מאי קמ"ל תנינה המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם, אי ממתני' הוה אמינא הני מילי בחצר דקימ' לאגר' וגברא עביד למיגר, אבל בחצר דלא קימ' לאגרא וגבר' דעביד למיגר אימ' לא, קמ"ל דרב נחמן דאפי' בחצר דלא קימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר אסור.
רב יוסף בר חמא הוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא, אמ' ליה רבא בריה מאי טעמא עביד מר הכי, אמ' ליה אנא כרב נחמן סבירא לי דאמ' רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי, אמ' ליה אימור דאמ' רב נחמן כגון דראו עבדיה דמרקד ביכובי, אבל עבדי אחריני מיעבד עבדי, אמ' ליה אנא כי הא סביר' לי דאמ' רב דניאל בר קטינא אמ' רב התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, דניחא ליה דלא ניסתרי עבדי, אמ' ליה הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי, מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כרבית, דאמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, אמ' ליה הדרי בי.
<h2>דף סה.</h2>
אמ' ליה אביי האי מאן דמסיק בחבריה ארבעה זוזי דריביתא, וקא אזלי חיטי ארבעה גריוי בשוקה ויהיב ליה איהו חמשא, כי מפקינ' מיניה ארבעה מפקינ' מיני' ואידך אוזולי אוזיל גביה, רבא אמ' חמשא מפקי' מיני' דבתורת ריביתא אתא לידיה. ואמ' אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגויהו, כי מפקינ' מיניה ארבעה מפקינ' מיניה, ורבא אמ' גלימא מפקינ' מיניה, מאי טעמ' כי היכי דלא לימרו קא מיכסי וקאי גלימא דריביתא. אמ' אביי האי מאן דמסיק ביה תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ואוגר ליה חצר דמיתגרא בעשרה בתריסר, כי מפקינ' מיניה תריסר מפקינ' מיניה, אמ' ליה ר' אחא מדפתי לרבינא ולימ' ליה כי אגרנא הכי דהוה קא מישתרשי לי השתא דלא קא מישתרשי לי כדאגרי כול' עלמ' הוא דאגירנא, אמ' ליה משום דאמ' ליה סברת וקבילת.
מרבין על השכר כול', מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטא זימניה למיגבי לאו אגר נטר לי הוא מישוא הוא דשויא הכי, והאי דקאמ' ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני נינהו בעי מישקל זוזי מהשתא הילכך אגר נטר לי הוא ואסיר. אמ' רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא [ויקרא כ"ה] כשכיר שנה בשנה יהיה עמך, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא (לבסוף) לשנה אחרת.
אמ' רב נחמן טרשא שרי, איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור, אמ' ליה התם קץ ליה הכא [לא] קץ ליה. פירש המור' למכור סחורה בהמתנה ביותר מכדי דמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פל', וקץ ליה פירש אם מעכשיו הרי היא בפחות, דבהדיא פריש ליה ששכר המתנה הוא נוטל, וקשיא לי לפירושיה טובא דהא רב נחמן אמ' לעיל [ס"ג ע"ב] כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור, ואמ' רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלן ד' ד', ואמ' ליה יהיבנא לך חמשה איתנהו שרי ליתנהו אסיר ואע"ג דלא פירש לו אם תתן לי מיד תן לי ארבעה ואם אמתינך תן לי חמשה, דאילו כן אפי' אית ליה נמי, אלא ודאי בסתמא הוי ואסיר הכא נמי אפי' בסתמ' ליתסרי. ויש מפרשים נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפורעו הדמים באייר כשער אייר שהוא ביוקר, ואותביניה ממתני' ואם לגרן בשנים עשר מנה, ופריק התם קץ ליה, כלומ' קצץ ואמ' לו אם תתן לי עכשיו אלף זוז ואם לגרן אלף ומאתים, דהוי ודאי אגר נטר לי, הכא בטרשא לא קץ ליה אלא סתם מכר לו ואמ' לו כמה ששוין בזמן פל' ונתן לי, וזה הפתר' נר' לי, מהשתא לא קשיא דידיה אדידיה דהיכא אמ' רב נחמן כל אגר נטר לי אסור היכא דקצץ לו אותו האגר כגון שמכר לו סחורתו בדמי' יקרים ממה ששוה עכשיו בעבור שממתין לו, אבל כשמוכר לו כשער שילך בעת הפירעון כיון שאינו קצוב אותו השער אע"פ שהסתם מוכיח כי אז תהיה יותר יקרה מותר שפעמים שהיא מזדלזלת.
אמ' רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמ' שיכראי לא פסיד, זוזי לא צריכנ' אנא הוא דקא פסידנא מילתא גבי לוקח. פי' רב פפא היה אומן להטיל שכר והיה בטוח שלא יתקלקל השכר שלו אם יאחרנו למוכרו בניסן שהוא שער היוקר, וגם היה עשיר שלא היה דחוק לזוזים למוכרו בשער של עכשיו, ובלא זה הלוקח נמי היה עתיד לשומרו עד ניסן נמצא שלא נשתכר כלום בהמתנה זו, אבל רב נחמן היה משתכר דילמ' הוה פסיד שיכריה אם היה שומרו עד ניסן, אמ' ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דאזיל בתר דידיה, זיל בתר לוקח דאילו הוו ליה זוזי הוה שקיל כדהשתא השתא דלית ליה שקיל כיוקרא דלקמיה וקא חסר טובא, אלא אמ' רב חמא טרשא דידי ודאי שרי, מאי טעמ' ניחא להו דליקום ברשותי, דכל היכא דאזלי שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא, גם זה פירש המורה מוכר פרגמטיא היה ומוכר להם במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר, וממתין להם והן מילין אותו במקום היוקר, והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה, והלקוחות משתכרים בפרגמטי' שלוקחין שם במעות ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן, וכיון דלא מקבלי עליהו אחריות לא הויא מלוה גביהו עד שהפרגמטיה נמכרת להן ומקבלין המעות ואותן המעות נעשות עליהן מלוה ואין כאן ריבית, וקשיא לי דמכל מקום בעבור ההלואה שמלוה להם המעות בחזרה טורחים לו ומעלים סחורתו למקום היוקר ונמצא רב חמא משתכר בענין זה עבור ההלואה שעושה להם, ואדרבה יותר נראה זה חמור מדרב פפא דרב פפא לא הוה משתכר ורב חמא הוה משתכר, וגם לשו' השיטה אינו מיושב לפי זה הפתר', ויש מפרשין דטרש' דרב חמא כדרב פפא הות אלא שזה הוסיף רב חמא לעשות שהיה מקבל עליו אונס השכר עד שימכרו אותו שלא יהא המכר עכשיו כשער הזול וקבלת המעות כשער היוקר דכיון דברשותיה קאי נמצא שאינו מכור להם, ומאי דקשיא לן בדרב פפא זיל בתר לוקח כול' הכא לא קשיא, דניחא להו ללוקחים שהשכר עומד ברשותי ומכבדים אותם בשבילי ומניחים להו המכס, ונקטי להו שוקא שלא ימכור שום אדם עד שימכרו הם, וזה דבר גדול הוא וריוח ברור וכבוד יותר מכדי שהיו לוקחים בזוזיהם בשער הזול, ופסיק תלמ' והילכת' כרב חמא, והילכת' כר' אלעזר דאמ' ריבית קצוצה יוצאה בדיינין, והילכת' כר' ינאי דאמ' מה לי הן ומה לי דמיהן.
<h2>דף סה:</h2>
מתני'. מכר לו את השדה ונתן לו מקצ' דמים כול'. מי אוכל פירות. פי' בעי תלמ' מיהו שהוא מותר לוכל הפירות ושכנגדו אסור, רב הונא אמ' מוכר אוכל פירות ואסור דקתני אלוקח קאי, ורב ענן אמ' משלשין הפירות ואסור דקתני אתרויהו קאי, ולא פליגי הא דאמ' ליה לכי מייתית קנה, והא דאמ' ליה לכי מייתית קנה מעכשיו, פי' אם אמ' לכשתביא המותר אז תקנה השדה נמצא אינה קנויה לו עד שיביא לו המותר והשדה ברשות מוכר קיימ', ואי אכל לוקח פירי בעוד שיביא נמצא שבשכר המקצת שהקדים לו שהם כמו הלואה אצל המוכר הוא אוכל פירות הילכך הלוקח אסור לוכל הפירות והמוכר מותר, אבל אם אמ' לו לכשתביא לי המותר תהיה השדה קנויה לך מעכשיו שניהן אסורין לוכל הפירות, המוכר אסור דילמ' מייתי ליה המותר ותתקיים המכירה ללוקח לגמרי למפרע ונמצא שאכל המוכר בשכר המותר שהאמין לו, והלוק' נמי אסור לכול הפירות שאם לא יביא לו המותר ולא יתקיים המכר והמקצת שהקדים ונתן לו הם הלואה אצל המוכר ונמצא שבשכרן הוא אוכל את הפירות, הילכך משלשין אותן ביד שליש אם יביא המותר ויתקיים לו המכר למפרע נותנין לו כל הפירות ואם לא יביא שנתקלקל המכר נותנין אותן הכל למוכר.
תני רב ספרא בריבית דר' חייה פעמים ששניהן מותרין, פעמים ששניהן אסורין, פעמים שהלוקח אסור ומוכר מותר, פעמים הלוקח מותר ומוכר אסור. עני רבא בתריה פעמים ששניהן מותרין דאמ' ליה קני כשיעור זוזך. פי' לכי מייתית המותר תקנה השאר, הלוקח אוכל פירות כנגד המקצת שנתן, והמוכר אוכל כנגד המותר, פעמי' ששניהן אסורין דאמ' ליה לכי מייתית קנה מעכשיו, פעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור דאמ' ליה לכי מייתי' קנה, פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור דאמ' ליה ארעא קניא לך מעכשיו זוזיי ליהוו הלואה גבך.
ת"ר מישכן לו בית מישכן לו שדה ואמ' לו לכשתרצה תמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, בשוייהן מותר. פי' ולא דמי למאי דתנן הלוהו על שדהו ואמ' לו אם לא תביא לי מעות מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלי, דהתם אם לא יביא לו מעות הויא מכר גביה בהני מעות ואין כאן הלואה כלל, אבל הכא שהתנה לו שימכור (לא) [לו] באלה הדמים שלא על דעת מכר נתנם לו מעתה כי התם, אלא הכי קאמ' אם תבוא למכור אל תמכור אלא לי בכך וכך דמים, וכי בעי למיזבן ליה לשטר בעי למיעבד ליה, וגם הלואתו אינה תלויה עד שימכור לו, שאפי' אם פרע לו עדין תנאו קיים, הילכך מיחזי דבשכר הלואתו עושה לו תנאי זה למכור לי בפחות מכדי דמיהן, אבל כי אמ' בשוייהו אינו משתכר כלום.
מכר לו בית מכר לו שדה ואמ' לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמ' רבא סיפא נעשה כמאן דאמ' ליה מדעתו. פי' כשאמ' לו המוכר לכשיהיו לי מעות תחזירם לי נמצא שתנאי גמור התנה עמו שיחזיר לו ואין הלוקח יכול לסרב שלא יחזיר לו, ואם כן נמצא שאין זה מכר והמעות הן הלואה ביד מוכר ובשכר ההלואה הוא אוכל הלוקח פירות, אבל כשאמ' לו (המוכר) [הלוקח] לכשיהיו לך מעות אחזיר לך אין זה תניי גמור אלא הבטחה בעלמ' עשה לו להיטיב לבו שלא יהא מיצר מפני שמוכר לו, ולא אמ' לו שיוכל לכופו בדין אלא שיחזיר לו מרצונו ומדעתו, והילכך מכר גמור הוא ומותר הלוקח לוכל פירות שאפי' אם יחזיר לו עכשיו הוא מוכר לו ולא בטל המכר הראשון שלו.
ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות. פי' שפירש לו בפירוש שלא באחריות, דאי בסתמ' הא אמרי' אחריות טעות סופר הוא, חזייה דהוה עציב, אמ' ליה אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי, אמ' אמימר [ס"ו ע"א] פטומי מילי בעלמ' נינהו, ואין זה תנאי גמור שיהא חייב לקיימו, אמ' ליה רב אשי לאמימר והאמ' רבא סיפא דאמ' לה מדעתו, אלמ' אי לא אמ' ליה מדעתו תנאה מעליא הוא, אמ' ליה נעשה כמי שאמ' לו מדעתו איתמר. פי' דמסתמ' כל מילי דקאמ' לוקח פטומי מילי נינהו, והכא נמי מאי דאמ' ליה האי מוכר פטומי מילי בעלמ' נינהו, [פי' דברים של שקר ושל הבאי], דלוקח הוה ליה למימר למוכר ולא מוכר ללוקח, כיון דפירש לו שלא באחריות וכל מה שאומ' לו המוכר אינה אלא הבטחה בעלמ' ולא תנאי.
<h2>דף סו.</h2>
ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו אינגיד ואיתנח. פי' ונתנו לה בסתם בלי תנאי דאם לא מתי לא יהא גט, אמרה ליה דביתהו אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא, אמ' רב זביד פטומי מילי בעלמ' נינהו. פי' ואפי' הבריא ועמד יכולה לינשא לאחר, אמ' ליה רב אחא מדפתי לרבינא ואי לאו פטומי מילי בעלמ' נינהו בדידה קימ' למישדא תנאה בגיטה, אמ' ליה מהו דתימ' איהו גופיה אדעתיה דידה קא גמר ויהיב קמ"ל.
הלוהו על שדהו כול', אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. פי' אם בשעת מתן מעות התנה עמו כך תנאו קיים וקנה הכל, לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, ורב נחמן אמ' אפי' לאחר מתן מעות נמי קנה הכל, הדר אמ' רב נחמן אפי' בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום. איתיביה רבא לרב נחמן הלוהו על שדהו ואמ' לו אם אי אתה נותן לי מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו, אמ' ליה אנא אמינא אסמכתא קנייא ומניומי אמ' אסמכתא לא קניא. פי' אני הייתי רגיל לומר דאסמכתא קניא אבל מניומי אמ' אסמכתא לא קניא והחזירני מדבריי. פי' אסמכתא שבעל השד' אע"פ שהתנה עמו שאם לא יפרענו עד זמן פל' שיהא השדה חלוט לו, לא בכל לב הקנה לו שהוא סומך בלבו שיפרענו, וכיון שהדבר מוטל בידו לבטל המכר לא הקנה לו בכל לב, שהוא סומך בדעתו שיפרענו והילכך אע"פ שהגיע הזמן ולא פרעו לא קנה, ולמניומי קשיא מתני' איבעיתימ' מתני' ר' יוסי היא דאמ' אסמכתא קניא, דתנן בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמ' לו אם לא אתן לך מיכן ועד שלשים יום תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומ' יתן, ר' יהודה אומ' לא יתן, ואי בעי תימ' מתני' דאמ' ליה קנה מעכשיו. פי' כשאמ' לו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים הרי היא שלך זו היא אסמכתא דלא קניא, מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות, שאם לא יביא לו מעות הוי מכר, ואם יביא לא הוי מכר, וכיון שהמכר תלוי באם והאי אם הוי אסמכתא לא הוי מכר, אבל כשאמ' לו שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים, ואם אביא לך יהא בטל המכר חל מיד, ואם יביא המעות רוצה שיתבטל נמצא שאין המכר תלוי באם, אלא ביטול המכר תלוי באם, והילכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר קיים, הוא שהתנאי היה בא לבטל המכר והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר, אבל כשתלה המכר על תנאי אע"פ שנתקיי' התנאי כיון שאותו התנאי היה אסמכתא אין המכר מתקיים בקיום אותו התנאי שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר.
וכיוצא בזה חילקתי בפ' המגרש [גיטין פ"ב ע"א] בתנאין דגט בין כשהתנה אדם לאשתו לעשות, ובין כשהתנה שלא לעשות, שכשהתנה שלא לעשות כגון שלא תשתי יין כל ימי חיי פל', שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייו, שהגט הוא גט מיד והתנאי יבוא לבטל הגט שרינן לה להינשא מיד, ולא אמרי' תמתין כל ימי חיי אותו פל' או אביה, שמא תשתה יין או שמא תלך לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין, אלא מתירין אותה לינשא מיד ולא חיישי' שמא תעבור על תנאה וייבטל הגט, אבל כשהתנה עליו לעשות, כגון הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבה שתי שנים וכיוצא בו, כיון שקיום הגט תלוי בקייום התנאי ואינו גט עד שיתקיים התנאי, אסורה להינשא עד שלא יתקיים התנאי, שאין הגט קיים עד שיתקיים התנאי, וכך הלכה דאסמכתא לא קניא, והכי אמרי' משמ' דרבא כל דאי לא קני.
ואי קשיא כיון דכל דאי לא קני, כל תנאי דעלמ' דאי נינהו והיכי קנו. תשובה האי דאמרי' כל דאי לא קני לא הוי אלא כדתלי ההוא תנאה גבי מקנה, כגון הלוהו על שדהו ואמ' אם לא אפרעך עד זמן פל' יהא השדה שלי קנוי לך, וכן נמי מאי דאמרי' לקמ' אי לא פרענא לך עד יום פלן גבי מהאי חמרא, וכן מאי דתנן בפ' המקבל [ק"ד ע"א] אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא, וכן ההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] אם לא אפרענו מיכן ועד זמן פל' תן לו שטרו, כל אלה ודאי מיקרו אסמכתא, ועליהו הוא דאמרי' כל דאי לא קני, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו אם ירצה, הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין שמקנה לו, ואע"פ שהגיע הזמן ולא עשה לא נתקיים אותו הקניין, שכיון שבעת שהקנהו לא הקנה לו בכל לב אלא סומך בדעתו שיעשה אותו הדבר ויתבטל הקנין לא קני, אבל אם המקנה מתלה התנאי על הקונה שאומ' לו שדי קנויה לך אם תעשה לי כך וכך זהו תנאי גמור ולאו אסמכת', וזה התנאי ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן שמשה שהיה המקנה התלה התנאי על בני גד ובני ראובן שהיו הקונים, ואין לומ' כאן אסמכתא לא קניא, שהרי אין התנאי תלוי על המקנה אלא על הקונה והיאך יכול לומ' המקנה כי לא הקניתי לו בכל לבי מפני שסמכתי בדעתי שלא יקיים הקונה תנאו, אדרבה כיון שהתנאי מסור ביד הקונה לקיימו והוא חפץ לקנות בודאי כי יקיים תנאו ויתקיים קניינו, הילכך אין לומ' שם אסמכתא אלא קניינו קיים אם יקיים תנאו, ואין לומ' כל דאי לא קני אלא כשתלוי התנאי על המקנה כדפרישית, והרחבתי בפתר' זה מפני שראיתי לרבי' האיי זצו"ל בענין זה בשער י"ז של מקח וממכר שחיבר דברים שלא נראו לי כלל.
<h2>דף סו:</h2>
רב בר שבא הוה מסיק זוזי בי רב כהנא, אמ' ליה אי לא פרענא לך ביום פלן גבי מהאי חמרא, ופסק לו כך וכך מידות בדינר ולבסוף אייקר, אי נמי אע"ג דלא אייקר הוה בעי רב בר שבא לסלוקי' בזוזי ורב כהנא לא הוה בעי אלא דליגבי חמרא כדאתני בהדיה, סבר רב פפא למימר כי אמרי' אסמכתא לא קניא הני מילי בארעא דלאו לזבונה קיימא, אבל חמרא כיון דקאי לזבוניה כי זוזי דמי, אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהוש' לרב פפא הכי אמרי' משמיה דרבא כל דאי לא קני, ומצי לסלוקי' בזוזי.
אמ' רב נחמן השתא דאמור רבנ' אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, למימר' דסבר רב נחמן מחילה בטעות [לא] הויא מחילה. פי' דמשו' איסור [ריבית] לא אמ' רב נחמן דהדרי פירי דהא בתורת מכר אכלם וכסבור שהשדה היא מוצמתת בידו, ולא אמ' דהדרי אלא משום דקסבר מחילה בטעות לא הויא מחילה, דכיון דאילו ידע דלא הוי מכר דאסמכתא לא קניא לא הוה שביק ליה דליכול, השתא נמי דשבקיה לא הויא מחילה וכאילו בגזלנות אכלם ומשום הכי הדרי, והא איתמר המוכר פירות דקל לחברו קודם שחנטו, דאי לאחר שחנטו לא יקרא דבר שלא בא לעולם, אמ' רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו, משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. פי' אפילו לרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, כיון שבאו לעולם ושתק נתקיימה המכירה, ורב נחמן אמ' אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמ' רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינ' מיניה, התם זביני הכא הלואה. פי' התם דליכא צד הלואה כלל אלא זביני אמרי' (דזביני) [דמחילה] בטעות הויא מחילה, אבל הכא שהיא הלואה ומיחזי כריבית לא אמרי' דהויא מחילה, וכיון דלא הויא מחילה דינא הוא דליהדר פירי, ואמ' המורה וכריבית קצוצה דמי, ואינו נר' לי שאין הטעם של חזרה בעבור הריבית דאפי' אי הוה ריבית אין כאן ריבית קצוצה אלא אבק ריבית כדבענן למימ' לקמ', אלא טעם הדבר הוא בעבור דלא הויא מחילה ואישתכח דבגזלנות אכלינהו ואע"ג שאינו אלא אבק ריבית אחמור רבנן ואמור דלא הויא מחילה.
<h2>דף סז.</h2>
ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבון לי ארעא מקריבא, אזל זבן לה, אמ' ליה אי הוו לי זוזי מהדרה לה ניהלאי, אמ' ליה את ונולא אחי. פי' כך היה שמה, אמ' רבה בר רב הונא כל את ונולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני, ארעא הדרה פירי מאי כריבית קצוצה הוו ויוצאין בדיינין, או דילמ' אבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין, (אמ' ליה אביי לרבה משכנ') אמ' רבה בר [רב] הונא מיסתברא כאבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין. אמ' ליה אביי לרבה משכנתא מאי משום דלא קץ ליה הוא והכא נמי לא קץ ליה, או דילמ' התם זביני אבל משכנתא הלואה היא, אמ' ליה משום דלא קץ ליה והכא נמי לא קץ ליה. פירש המורה מישכן לו כרם ולא קיצץ [עמו] לוכל פירות לשם ריבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל, וגם אמ' ופליגא דרב נחמן דאמ' לעיל הדרא ארעא והדרי פירי, ואינו נראה לי מה שפירש דלא קץ הוי מפני שלא קצץ עמו לוכל פירות, אלא אפילו קצץ לו נמי לוכל פירות מיקרי אבק ריבית, בעבור שאינה דומה לריבית קצוצה דדילמ' לא הוו פירי ואפי' הוצאתו לא יוציא ממנה, ומה שאמ' עוד ופליג' דרב נחמן אינו נר' לי, דטעמ' דרב נחמן לאו משו' ריבי' הוא שהרי לא הלוהו שיאכל פירות עד שיפרענו, אלא שתהא כל השדה שלו בתורת מכר, וכיון שאין השדה שלו נמצא כי שלא כדין אכלם ומחילה בטעות לא הויא מחילה הכא כדאמרן, הילכך מן דינא הוי דהדרי פירי, אבל הכא לגבי משכנתא הוא התנה עמו שיאכל פירות עד שיפרע לו מעותיו, ולגבי מכר נמי אע"ג דאתני בהדיה דאי הוו לי זוזי מהדרת לי, מכל מקום רוצה היה שיאכל פירות עד שיחזיר לו המעות ואין בהן אלא איסור ריבית, וכיון דאבק ריבית הם לא מפקינן, ולעולם איכא למימ' דלא פליגי.
אמ' רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונה. פי' דקסבר רבינא כיון שפסק לו לוכל פירות אע"פ שאינן ידועין ריבית קצוצה הוו, ואע"ג דמכר לו את השדה כיון שהתנה לו המוכר שכל זמן שיהיו לי מעות תחזירם לי נמצא שאין זה מכר, שאין אנו הולכים אחר הלשון אלא אחר המעשה, וכיון שהתנה לו שיחזיר לו בכל שעה שהוא רוצה אין זה מכר אלא הלואה גמורה, ובעבור שהזכיר לשון מכר אין בכך כלום אלא המעשה עיקר. והכי אמרי' בפ' ג' דמגילה דתנן [כ"ז ע"ב] אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר' מאיר, והוינן בה מידר היכי דייר בה והא הויא לה ריבית. וא"ר יוחנן ר' מאיר בשיטת ר' יהוד' אמר' דאמ' צד אחד בריבית מותר.
אמ' מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי כדמייתי ליה זוזי, פירש המורה באתרא דמסלקי דוקא, דאילו אתרא דלא מסלקי שנהגו לאכול המשכון שנים הקצובות לפי מנהגם, ואילו הוו ליה זוזי לא מסלקי ליה הכל מודים דכל אותם השנים כמכר היא אצלו, ואי נמי אכל שיעור זוזיה לא מסלקינן ליה, ולקמ' [ס"ז ע"ב] נמי בהאי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכיתא פירש ודוקא באתרא דמסלקי, אבל באתרא דלא מסלקי כל ימי הזמן הוי כמכירה אצלו ובלא נכיתא נמי אכיל, והרבה נר' לי זה הפתר' נכון, דאע"ג דלעיל בכל זמן שיהיו לי מעות תחזיר לי אסרנו, וגם באת ונולא אחי עבד רבינא וחשיב ואפיק פירי, אלמ' כי אותו המכר אינו מכר אלא הלואה הוי ואסור, הני מילי כי אתני בהדיה כל זמן שיהיו לי המעות שתחזיר לי, שאפי' מיד אם היו לו מעות היה מחזיר לו נמצא שאין המכר מוצמת בידו אפי' שעה אחת, הילכך אע"פ שהוציא בלשונו לשו' מכר המעשה מוכיח שהיא הלואה ואסיר, אבל באתרא דלא מסלקי עד אותו הזמן אע"ג דלאחר הזמן מחזיר לו ואין זה מכר לצמיתות, כיון שבתוך הזמן אינו יכול לסלקו מכר גמור הוי עד אותו הזמן והפירות שאוכל לאו בתורת הלואה אכיל להו אלא בתורת מכר, ואע"פ שבלשונם הוציאו לשון הלואה שאמ' לו הלויני מעות עד שלש שנים, כיון שהמעשה מוכיח שעד שלש שנים אינו יכול לסלקו מכר הוי גבי דידיה עד שלש שנים ומותר לוכל הפירות בלא נכיתא.
אכל מלוה שיעור זוזי מסלקינ' ליה בלא זוזי, אבל טפי לא מפקינ' מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא, ביתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה, אבל טפי מפקינ' מיניה ומחשבין משטרא לשטרא, אמ' רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינ' מיניה, אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מאי טעמ' כל סלוקי נמי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, מאי טעמ' אבק ריבית הוא ואבק ריבית אינו יוצא בדיינין, איכא דאמרי עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים, והילכתא כרב אשי, עיין בערך ט' בספר המכריע.
<h2>דף סז:</h2>
אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכיתא, ואי צורבא מרבנן הוא אפי' בנכיתא נמי לא ליכול, ואלא במאי ניכול בקיצותא, הניחא למאן דאמ' קיצותא שריא אלא למאן דאמ' קיצותא אסירא מאי איכא למימר, דאיתמר קיצותא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמ' קיצותא שריא וחד אמ' קיצות' אסירא, היכי דמיא קיצותא דאמ' ליה עד חמש שנים אכילנא בלא נכיתא, מיכן ואילך אכילנא שיעור זוזיי ומסתליקנא, איכא דאמרי כל בלא נכיתא אסור, ואלא היכי דמי קיצותא, דכתב ליה עד חמש שנים אכילנא בנכיתא, מיכן ואילך שיימנא לך כולהו פירי שיעור זוזיי ומסתליקנא, מאן דאסר בקמית' שרי בבתריתא, ומאן דאסר בבתריתא (שרי בקימתא) במאי אכיל אכיל במשכנתא דסורא, דכתבי הכי במישלם שניא אילן תיפוק ארעא דא בלא כסף. פי' וכל' האי באתרא דמסלקי, והכי קאמ' ליה אי לא פרעת לי אכילנא לה ה' שנין כול', אבל באתרא דלא מסלקי עד זמן שקצבו ביניהן הא אמרן לעיל דשרי אפי' בלא נכיתא ובלא קיצותא.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרויהו, האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, ושביעית משמטתה. פי' דאין הקרקע קנוי לו ואינה אלא הלואה בעלמ', ואין בעל חוב גובה ממנה מן היתומים דמטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב, אבל מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים למאן דאמ' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה [ב"ב קכ"ד ע"ב], ורב פפא הכי פסק הילכתא ביש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"ב] שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דראוי הויא ולא מוחזק, ושביעית משמטתה כדין כל מלוה בשטר, באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה, והבכור נוטל בה פי שנים, ואין השביעית משמטתה. פי' שגוף הקרקע הוא קנוי לו עד אותם השנים.
אמ' מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה ואפי' מתמרי דאבודיא. פי' כשהביא לו זוזיו מסתלק מעל המשכנתא, ואע"פ שנגמרו התמרים ברשותו ופירש מחצלאות תחת הדקלים וגדר התמרים ונפלו שם, כיון שלא הספיק להוליכם בביתו עד שפרעו הוא מסתלק מעליהם והם לבעל הקרקע, ואי אגבהינו בסנסני קננהו. פי' אם הגביהם מן המחצלאות ושם אותם בסלים כבר קנאם בהגבהה והם שלו ומסתלק מעל הקרקע מיכן ואילך, ולמאן דאמ' כליו של לוקח ברשו' מוכר קנה לוקח אע"ג דלא אגבהינהו בסנסני נמי קננהו שקנו לו מחצלותיו.
פשיטא באתרא דמסלקי ואמ' לא מיסתליקנא עד זמן פל' הא אמ' לא מיסתליקנא. פי' וקנו לו מעותיו שהקרקע נקנה בכסף ועל תנאי זה נתן מעותיו שלא יסתלק, אלא באתרא דלא מסלקי ואמ' מיסתליקנא מאי, רב פפא אמ' לא צריך למיקנא מיניה, ורב שישא בריה דרב אידי אמ' צריך למיקנא מיניה, ופסיק תלמ' והילכתא צריך למיקנא מיניה.
אמ' איזיל ואייתי זוזי לא אכיל. פי' באתרא דמסלקי הוא, וכיון שאמ' לו כי המעות הם מוכנים בידי ואלך ואביאם אל תאכל פירות קרקעי יותר לא אכיל, איטרח ואייתי זוזי מאי, רבינא אמ' אכיל, מר זוטרא בריה דרב מרי אמ' לא אכיל, ופסיק תלמ' והילכת' לא אכיל.
רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכיתא, רבינא אכיל בנכיתא, אמ' מר זוטרא מאי טעמ' דמאן דאכיל מידי דהוה אשדה אחוזה, שדה אחוזה לאו אע"ג דקא הויין פירי טובא אמ' רחמ' פרוק לה בארבעה זוזי הכא נמי לא שנא. פי' המקדיש שדה אחוזה פודה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שמגיע לכל שנה סלע ופונדיון, ואע"פ שהפירות של שנה שוים יותר והוא הדין למשכנתא, ומאן דאסר אמ' לך שדה אחוזה הקדש הוא ורחמ' אוקמיה אפדיון, הכא הלואה ומיתחזי כריבית. פי' התם בשדה אחוזה ליכא הלואה דמשעה שהקדיש שדהו וקנאו ההקדש עד היובל, ודין היה שייפדה פירות כל שנה ושנה בשויין אלא רחמ' אוקמינהו בפידיון זה וגזירת מלך היא, אבל הכא שהיא הלואה מיחזי כריבית שבשכר הלואתו מנכה לו מדמי פירות כל שנה ושנה.
<h2>דף סח.</h2>
אמ' רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסי' סתם משכנתא שתא. פי' באתרא דמסלקי, למאי נפקא מינה דאי אכיל שתא מסתלק ואי לא לא (לא) מיסתלק, ואמ' רב אסי אמרו לי סבי דמתא מחסיה, מאי משכנתא דשכינא גביה, מאי נפק' מני' לדינא דבר מיצרא. פי' שאם בא למוכרה הוא קודם לבר מיצר.
אמ' רבא לית הילכת' לא כטרשי פפונאי ולא כטרשי מחוזנאי, ולא כחכירי נרשאי, טרשי פפונאי טרש' דרב פפא דאמרן לעיל [ס"ה ע"א], טרשי מחוזנאי דזקפי ליה לרוחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא, מי יימר דהוי רוחא. פי' היו קונין פרגמטיא בנ' זוזים ונותנין אותה ללקוחות למחצית שכר, ואומדים שירויחו בה עשרי' זוזים שמגיעין לבעל המעות עשרה זוזים, ועושה לו הלוקח שטר שחייב לו מאה ועשרה זוזים שבוטח שירויח בה עשרים זוזים ודילמ' לא מרווח הכי ונמצא שנותן לו ריבית קצוצה, אמ' ליה מר בר אמימר לרב אשי אבה עביד הכי, וכי אתו לקמי' ואמרו ליה לא הוה רווחא מהימן להו, אמ' ליה תינח היכא דאיתיה לדידיה בחיי, אי שכיב ונפיל שטר' קמי יתמי מאי, הואי כשגגה היוצא מלפני השליט ונח נפשיה דאמימר.
חכירי נרשאי דכתבי הכי מישכן ליה פלניא ארעא לפלניא והדר חכרה מיניה, אימת קנייה דאקנייה ניהליה, והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה מיניה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שפיר דמי, ומסיק תלמ' ולאו מילתא היא. פירש המו' דאפי' שהייה נמי אסיר וריבית גמורה היא שאין ספק כעושה ואוכל ופעמים שמוציא ואינו אוכל, ואינו נר' לי דכיון דבהיתירא נחת ליה ובהיתירא הות גביה בנכיתא מה לי חכריה ליה מה לי חכרה לאחריני, ולא מיתסר [אלא] משום הערמת ריבית דשקיל מיניה ריבית קצוצה בהערמה זו, ודמיא למאי דאמרן לעיל יש דברים שהן מותרין ואסור מפני הערמת ריבית כול'. ונר' לי דאפי' באתרא דלא מסלקי שהיא כמכר אצלו עד השנים הקצובות, אסור להשכיר לו מפני הערמת ריבית דשקיל מיניה ריבית קצוצה.
מתני'. אין מושיבין חנוני כול'. פי' לא יאמר (לחנוני) בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין ארבע סאין בסלע בשוק ואתה מוכרן בחנות בפרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הי לך פירות ושב ומכור אותם תמיד ונחלוק השכר, וטעמ' דמילתא משו' דאמרי' לקמן [ק"ד ע"ב] האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל אונס חצי אחריות עליו הקרן אצלו באונסא וזולא, הילכך בההוא פלגא (הילכך בההוא פלגא) כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו, שהרי שומא אצלו במעות כשער של שוק, ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא אצלו פקדון בשכר המתנת מעות המלוה לפיכך כך אסור אלא אם כן נותן לו שכר עמלו בחצייה.
אין מושיבין תרנגולין למחצה לשום בצים בדמים לבעל התרנגלת להושיבה עליהן לגדל אפרוחין, למחצי' שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר מדמי הבצים, הואיל וזה מקבל עליו באחריות חצי דמי הבצים אם יתקלקלו או ימותו, הוה ליה פלגא מלוה שהרי נישומי' עליו בדמים ומעכשיו דמיהן עליו כמלוה, נמצא זה מגדל את חציו השיני בשכר המתנת מעותיו. וצריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו, מזון שמוציא באפרוחין, אין שמין עגלים וסייחים למחצה, עכשיו שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתים למחצת שכר ולמחצת (שכר) [הפסד] אם ימותו, אבל מקבלים עגלים וסייחי' קטנים בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלוקו ביניהן, לכשיהיו משולשין, עד שליש גידולן שיהא בעגל שליש שור, ובסייח שליש סוס, ומיד יחלוקו, ובחמור מגדלין עד שתהא טוענת משוי, וכך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה, ודוקא למחצית שכר מותר אבל לקצוץ לו אסור, אע"ג דדין תורה גם לקצוץ לו מותר, דכיון דבעל העגלים מקבל עליו האחריות אינם הלואה אצלו אלא פקדון, ובשכר שטורח בהן נוטל חצי שכר, ואם אומ' לבעל העגלים אני אקנה חלקך במזל בכך וכך אם רב ואם מעט, מה בכך כיון שאין כאן הלואה ומה לי אם הוא רוצ' לפסוק לו על אותו הריוח המגיעו, מה לי אדם אחר שלא נתן לו שום דבר בידו אם רוצה לפסוק עמו, כי היכי דאיהו שרי הא נמי שרי ולא הוי ריבית שאין כאן הלואה כלל, והוא הדין נמי בחנוני, אבל מיהו מדרבנן אסיר למיקץ ליה משום דמיחזי כמלוה בריבית ואתי לאיחלופי בהלואה גמורה, וזהו שטרי מחוזנאי דזקפי לרוחא אקרנא שאסרנו, ודוקא משו' דזקפי, אבל אי לא הוו זקפי הוה שרי משום דעבדי כי מתני' שנותן לו שכרו כפועל, ואפי' הכי כי זקפי אסיר משום דמיחזי כריבית, וזהו נמי מעשה דרב חמא נמי דלקמ' [ס"ט ע"ב] דהוה מוגר זוזי בפשיטי, שהיה מקבל עליו האחריות דומיא דשכירות כלים שהאחריות על המשכיר, ומפני שהיה לוקח דבר קצוץ כלו זוזיו, דאע"ג דמן התורה שרי מפני שקיבל עליו האחריות ואין כאן הלואה, מדרבנן אסיר משום דמיחזי כריבית.
<h2>דף סח:</h2>
תנא כפועל בטל, מאי כפועל בטל, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פי' אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות קלה כזו.
ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר. פי' אין קצבה לדבר לכל חנוני אלא הכל לפי שכר פעולתו שבטל ממנה חייב ליתן לו, ר' יהודה אומ' אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו, ר' שמעון בן יוחי אומ' נותן לו שכרו משלם כפי שכר פעולתו ולא כפועל בטל, וסתם מתני' ר' מאיר היא והלכה כותיה.
בני רב עיליש נפק עליהו שטרא דהוה כת' ביה פלגא באגר ובהפסד, אמ' רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לא הוה ספי לאינשי, דילמ' הכי כת' ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד, ואי פלגא בהפסד תילתא באגר. פי' לאו דדיינינן לשטרא הכי דאימת בעי למיקץ בהי תנאה קיימי, אלא רבא דאמ' הכי דינא דהיתירא אתא לאשמועינן דבהכי שרי, אבל מיהו שטרא הכי משמ' פלגא באגר ובהפסד כראוי לפלגא אגר דהינו תרי תילתי, ונר' לי שעל זה היו טוענין שהיו אומ' היתומים אין גובין את הריוח דהוי אבק ריבית, ודן רבא דרב עיליש דהוא גברא רבה לא היה עושה דבר של איסור אלא ודאי הכי הוה תנאה כדפרישי' וחייב(ין) אותם ליתן המעות חצי הריוח שהרויח בהן.
<h2>דף סט.</h2>
אמ' רב מותר שליש בשכרך מותר, ושמואל אמ' אם לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם, אלא אמ' שמואל קוצץ לו דינר. פי' במתני' תנן ומגדלין אותן עד שיהו משולשין שיהא בעגל שליש שור, ובסייח שליש סוס וצריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו, וזה התנה עמו ואמ' לו בשכר עמלך ומזונך תקח מותר השליש שאם יגדלו יותר מן השליש כל אותו המותר יהא שלך ולא אחלוק עמך, ושמואל אמ' שמא לא ימצא בהן יותר מן השליש ונמצא שלא לקח שכר עמלו ומזונו והאי שקיל ריבי', אלא קוצץ לו דינר בשכר עמלו ומזונו, וסבר רב לא קייצינן ליה דינר והאמ' רב ריש עיגלא לפטומא. פי' הראש יהא שלו ולא יחלוק עמו בעל העגל כי אם בגוף העגל, מאי לאו אע"ג דאמ' ליה מותר שליש, לא אי מותר שליש אי ריש עיגלא, אי בעי תימ' כי קאמ' רב מותר שליש מותר כגון דאית ליה בהמה אחריתי לדידיה דאמרי אינשי גבול לתורא גבול לתורי.
ר' אלעזר מהגרוניא זבן בהמה ויהיב ליה לאריסיה מפטם ליה, ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב ליה פלגו רווחא, אמרה ליה איתתיה אי מישתתפת בהדיה יהיב לך נמי באליתא, אישתתף וזבון בהדי הדדי פלגו לאליתא, אמ' ליה תא ניפלגיה לרישא, אמ' ליה השתא כדמעיקרא נמי לא, אמ' ליה עד האידנא זוזי הוו דידי, ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כריבית, השתא שותפי אנן, מאי אמרת טרחת טפי פורתא, אמרי אינשי סתם אריסא למרי ארעא משעבד נפשיה.
תנו רבנן השם בהמה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומ' באתונות שמנה עשר חודש, ובגודרות עשרים וארבעה חודש. פי' הגודרות הן בהמה דקה, כמו גדרות צאן [במדבר ל"ב], ואם רוצה לחזור בו המקבל ולחלוק קודם הזמן הזה אינו יכול דאדעתא דהכי יהבינהו ניהליה, ואם בא לחלוק בתוך זמנו חברו מעכב עליו, לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת. פי' האי אם בא לחלוק אבעל בהמה קאי שדין חזרת המקבל תנא ברישא, וסיפא מיירא בחזרת בעל בהמה שאם בא לחזו' ולחלוק בתוך זה הזמן חברו המקבל מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה של שנה שנייה לטיפולה של שנה ראשונה שטיפול של שנה שנייה הוא קל משל ראשונה והשכר מרובה משל ראשונה.
תניא אידך השם בהמה לחברו עד מתי חייב לטפל בולדות בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום, ר' יוסי אומ' בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה, מאי טיפולה מרובה, תנא מפני ששיניה דקות, מיכן ואילך נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו. פי' נוטל חצי הולדות לעצמו דטורח בהן וכל השבח הוא שלו, וחצי הולדו' שמגיע לחלק בעל הבית טורח בהן ונוטל חצי שבח שבהן מה שישביחו מיכן ואילך.
רב מנשיא בר גידל שקל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו, אתא לקמיה דאביי אמ' ליה מאן פלג לך. פי' חלק רב מנשיא הולדות והפריד חלקו ועסק בחלק חברו כדי ליטול בהן מחצה, אמ' ליה מאן פלג לך למה לא קראתה הבעל בשעת החלוקה שיעמוד על חלקו, שלא תרמה אותו ליקח היפים בחלקך ולהניח לו הרעים וכיון שלא חלקתה בפניו בטלה חלוקתך, וכיון שבטלה החלוקה כל מה שטורח בהן עד עכשיו כאילו טרח בשותפות דמי.
הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פלג בלא דעתא דחבריה, אתא לקמיה דרב פפא אמ' ליה מאי נפקא לך מינה הכי אמ' רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו, לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה, אתא לקמיה דרב פפא אמ' ליה מאן פלג לך, אמ' ליה חזינא דבתר דידי קא אזיל מר, אמ' רב פפא הא ודאי צריך לאודועי דחמרא כול' עלמ' ידעי דאיכא דבסים ואיכ' דלא בסים. עיין מה שכתבתי לעיל בפ' אילו מצ' במעשה דאיסור ורב ספרא.
<h2>דף סט:</h2>
גופה אמ' רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו, והני מילי טאבי וטאבי תקלי ותקלי, אבל תקרי וטאבי לא.
רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא, כלו זוזי דרב חמא הוא סבר מאי שנא ממרא, ולא היא מרה הדרה בעינא זוזי לא הדרי בעינהו, ואם תימצי לומ' הדרי בעיניהו מרא ידיע פחתיה זוזי לא ידיע פחתיהן. פי' הוה מוגר להו כדין שכירות כלים, מה שכירות כלים אחריות אונסין על המשכיר, אף רב חמא הוה מקבל עילויה כל האחריות, ובהא הוה סמיך והוה שרי, דמאי שנא מרא דשרי למשקל מינה אגרא משום דהויא אחריותה אמשכיר ולא הויא הלואה הכא נמי אנא מקבילנא עלי אחריות ואין כאן הלואה, ולא היא מרא הדרה בעינה וידיע פחתה הילכך שרי, אבל זוזי דלא הדרי בעיניהו ולא ידיע פחתיהו, אע"ג דמדאוריתא שרי שאין זו הלואה, מדרבנן אסור דמיחזי כהלואה ולא כשכירו'.
אמ' רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הי לך ארבעה זוזי ואוזפיה לפל' מאה זוזי, מאי טעמ' לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. ואמ' רבא שרי ליה לאיניש למימ' ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואימ' ליה לפל' דלוזפן זוזי, מאי טעמ' שכר אמירה קא שקיל, כי הא דרבא מר ברי' דרב פפא הוה שקיל אגנא דקירא מקיראי. פי' חלות של שעוה, ואמ' ליה לאבוה אוזפינהו זוזי, אמרו ליה רבנן לרב פפא קא אכול מר בריה דמר ריביתא, אמ' להו כל כי האי ריביתא ניכול, לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, אבל האי שכר אמיר' קא שקיל, ודוקא בכי האי גונא שרי, אבל אי אמ' מלוה ללוה לא מוזיפנא לך עד דתיתיב ארבעה זוזי לפל' אסיר, ולא אמרי' הכא לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, דכיון דמדעתיה דמלוה קא יהיב ליה כאילו יהיב ליה למלוה דמי דשליחותי' קא עביד.
מתני'. שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול כול'. פי' שמין פרה וחמור כמה שוין עכשיו ומתעסק בהן וכל השבח יחלקו ביניהן לאמצע, והן עושין ואוכלין ומחלקין הוולדות ביניהן, ומקום שנהגו לחלוק הוולדות מיד חולקין ואינו חייב המקבל להתעסק בהן לגדלם, ומקום שנהגו לגדל ואחר כך לחלוק יגדלו, רשב"ג אומ' שמין עגל עם אמו, כיון שהתרנו לו לשום את אמו מפני שעושה ואוכלת שמין נמי גם העגל עמה, וחולקין השכר ביניהן ואינו נותן לו שכר עמלו ומזונו בעגל כדתני' לעיל, דאיידי דקא טרח בפרה טרח נמי בעגל ולא שקיל מיניה אלא חולקא בשבחא.
ומפרין על שדהו. פי' לשון ריבוי כמו פרו ורבו. ת"ר מפרין על שדהו ואינו חושש משום ריבית, כיצד השכיר שדה לחברו בעשרת כורין לשנה, ואמ' לו תן לי מאתים זוז ואני אפרנסה ואני אעלה לך שנים עשר כורין מותר, אבל אין מפרין לא על חנות ולא על ספינה, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה פעמים שמפרין על חנות לעשות לה צורה, ועל ספינה לעשות לה אסקריא. פי' הני ב' כורין יתיר' לאו בשכר מעותיו חשבינן להו, אלא כאילו השכירה לו ב' כורין יתירים מפני שהשדה מושבחת וכאילו פירנסה הבעל לעצמו, ואחרי כן מצאו זה ואמ' לו החכירה לי בי"ב כורין והסתלק ממנה ואני אשלם לך כל הוצאתך שהוצאת עליה דמי, אבל אין מפרין לא על חנות ולא על ספינה (ולא על חנות), שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללות ממנו לקנות פירו' ולמכור בחנות או פרגמטיא להוליך בספינה ומעלה לו על דמי שכירותה, דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי הלואה בפני עצמה היא ומחזי כריבית, ואם הפרין אין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן, דמדאוריתא אינו אסור אלא המלוה סלע בחמשה דינרין, אבל אם אמ' לו הלויני מנה על מנת שאשכור חצרך ביותר מכדי דמיה, או שאשכיר לך חצרי בפחות מכדי דמיה, או שאקנה מקחך ביותר מכדי דמיו, או שאמכור לך מקחי בפחו' מכדי דמיו כל אילו מן התורה מותרין, כיון שלא הטילו השכר על ההלואה אלא על השכירות ועל המכר, אבל מדרבנן אסורין, ומנה תימרה דמדרבנן מותרין מדאמרי' בריש פירקין [ס"ב ע"ב] יש דברים שהן מותרין ואסורי' משום הערמת ריבית, אמ' לו הלויני מנה, אמ' לו מנה אין לי חיטים במנה יש לי כול', דאלמ' אע"ג דאדעתא דהכי אוזפיה כדי שיחזור ויזלזלם אצלו אפי' הכי מדאוריתא שרי, וכן נמי תנן [ס"ד ע"ב] במתני' ולא ישכור ממנו בפחות, וכולה מתני' עד סוף פירקא איזו היא תרבית דרבנן מפרשת, אלמ' לזלזל לו מקחו או להשכיר לו חצרו בפחות מותר מן התורה, והוא הדין לקנות ממנו ביוקר או להשכיר ממנו ביוקר, הילכך אם השכיר לו חנותו או ספינתו ביוקר בעבור המתנת מעותיו אינו אסור אלא מדרבנן, ומשום הכי שרינן ליה בשדה שמוציא הזוזים על גוף השדה ונראה היתר גמור, אבל אילו היה איסור החנות והספינה מן התורה לא היה מתיר בשדה לכתחילה אלא היה אסור מדרבנן. ואי קשיא הא אמרן לעיל דדוק' כרם ושדה שאין דמיהן קצובין הויא משכנתא דידהו אבק ריבית, אבל חצר שדמיה קצובין הויא ריבית דאוריתא, [תשובה, בודאי חצר בלא נכיתא הויא ריבית דאוריתא] אבל בנכיתא הויא מדרבנן כדפרישית, כיון שהטילו השכר על השכירות של חצר, אבל בלא נכיתא הוי השכר מוטל על ההלואה והויא ריבית קצוצה דאוריתא, ומתני' דתנן לא ידור בחצרו חנם דמשמ' חנם בלא נכיתא אינו אסור אלא מדרבנן הוא, מפני שלא הלוה לו מתחילה על דעת כן שידור בחצרו, אבל אם הלוהו מתחילה על דעת שידור בחצרו חנם הויא ריבית דאוריתא ובנכיתא הויא ריבית דרבנן.
אמ' רב ספינה אגרא ופגרא. פי' מותר להשכירה על מנת שאם תישבר ישלם אותה השוכר, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא (ואי לא פגרא) ואי פגרא לא אגרא, שתיק רב, פי' אגרא לא פגרא דכיון דנוטל שכר אין לתבוע דמי שבירתה, ואי פגרא לא אגרא, דמאחר ששמאה בדמים שאם תישבר ישלם דמיה הויא לה מלוה גביה והוי שכרה ריבית, אמ' רב ששת מאי טעמ' שתיק רב לא שמיעא ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישר', אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים. פי' מקבל עליו למחצית שכר ואם תמות תמות למקבל ויהיה הקרן קיים לבעל הצאן דהוה ליה קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ואסור, והשם פרה מחברו ואמ' לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשי' דינר ואני אעלה לך סלע בחודש מותר לפי שלא עשאה דמים, והלא עשאה דמים, אמ' רב ששת לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. פי' לא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו הפרות בשוק ויעמדו דמיה עד עשרים לא ישלם לו י' דינר' אלא לאחר מיתה אם תמות, אלמ' כל כמה דלא קבול עליה זולא לאו מלוה היא גביה, וגבי ספינה נמי לאו מלוה היא גביה דהא לא קביל עליה זולא.
<h2>דף ע.</h2>
אמ' רב פפא הילכת' ספינה אגרא ופגרא. נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה, ופגרא בעת שבירה. פי' בני כופרא קורא בעלי הספינה בעבור שזופתין אותה בזפת, אגרא בשעת משיכה, היו נפרעין שכר הספינה לאלתר ולא היו ממתינים עד חזרתה, אלא כיון שהיה מושכה השוכר ברשותו מיד היה פורע שכירותה, ולא כדין השכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ופגרא בשעת שביר' ואם היתה נשברת והיו צריכין לשלם דמיה לא היו משלמין כמו ששוה הספינה באותה שעה שמסרה להן אלא כמו שהיתה שווה באותה שעה שנשברה, שהיא שוה פחות מפני שנתיישנה ונתרועעה ויותר היתה חדשה וחזקה קודם לכן.
אמר רב ענן אמ' שמואל מעות של יתומים מותר להלותם בריבית, אמ' ליה רב נחמן משום דיתומים נינהו ספינא להו איסורא, יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקיהו, אמ' ליה אימ' לי גופה דעובדא היכי הוה, אמ' ליה דההוא דודא דבני רב עקביא דוהה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה, שקיל אגריה ושקיל פחתיה, מה נפשך אי אגרא לא פגרא ואי פחתא לא אגרא, אמ' ליה כי האי גונא אפי' בדיקנני שרי למיעבד הכי, דהא מקבל עליה חושכא דנחשא דכמה דמיקלי נחשא בצרי דמיה. אמ' רבה בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת מעות של יתומין מותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד.
ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד, קרוב לזה ולזה ורחוק מזה ומזה זו היא מידת כל אדם, ואי קשיא קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד זהו שוטה, דלא די לו שמלוה מעותיו בחנם אלא שרוצה לקבל עליו הפסד, ויש לומר דיש לך אדם שאינו רוצה לקבל מתנה, ויש בני אדם שרוצי' להלותן מעות כדי שישתכר בהן ויאכל והוא אינו רוצה מפני שירא שמא יפסיד בהן ולא יהא לו מה לשלם, ומתוך כך מצטער בדוחק גדול, ואם ימצא מי שילוה לו על דעת כן שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר זהו חסיד גמור.
אמ' ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדי' להו, אמ' ליה מותבינ' להו בי דינא ויהבינן להו זוזא, אמ' ליה והא כליא קרנא, אמ' ליה מר היכי עביד, אמ' ליה חזינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינ' מיניה ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד, ודוקא דהבא פריכא אבל דבר מסויים לא דילמ' פקדון ניהו גביה ואתי מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, אמ' רב אשי תינח אי מישתכח גברא דאית ליה דהבא [פריכא], ואי לא מישתכח ניכלן זוזי דיתמי, אלא אמ' רב אשי חזינ' גברא דמשפו ניכסיה, ומהימן דשמע דינא דאורית', ולא מקבל עליה שמתא דרבנן, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא.
<h2>דף ע:</h2>
מתני'. אין מקבלין צאן ברזל מישר' כול'. פי' צאן ברזל, מוסר לו צאנו בשויו בכך וכך דמים למחצת שכר, ואם תמות הצאן ישלם לו דמיה כדי שלא יכלה הקרן שהוא קרוב לשכר ורחוק מן הפסד, אבל לגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים מותר, ואע"ג דכת' [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית, אמ' רב נחמן בר יצחק מי כת' אל תקח מאתם נשך, אל תקח מאתו כת' מיש'. פי' וכי כת' גר ותושב להחיותו כת' שאתה מצוה להחיותו.
מרבה הונו בנשך ותרבית לחנן דלים יקבצנו [משלי כ"ח] אמ' רב נחמן כגון שבור מלכא. פי' שלוקח ממון יש' ונותן לגוים שהן דלים מן המצוות. אמ' רב נחמן אמ' לי הונא לא נצרכה אלא אפי' ריבית דגוי. איתביה רבא לרב נחמן ולוין מהן ומלוין אותן בריבית, אמ' רב הונא בר רב חייה לא נצרכא אלא בכדי חייו, רבינא אמ' הכא בתלמיד חכם אסיקינ', בתלמיד חכם טעמ' מאי גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו כיון דתלמיד חכם הוא לא גמר ממעשיו. איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי, עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין.
<h2>דף עא.</h2>
אמ' מר עמי וגוי עמי קודם פשיטא, אמ' רב נחמן אמ' לי הונא לא נצרכ' אלא אפי' לגוי בריבית וליש' בחנם. תניא אמ' ר' יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי בריבית, אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו, והן מביאין עדים ולבלר וקולמוס וכותבין וחותמין שכפר זה באלהי יש'.
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בריבית עליו הכת' אומ' [תהלים ט"ו] כספו לא נתן בנשך וגו', הא למדתה שכל המלוה בריבית מתמוטט.
<h2>דף עא:</h2>
ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב, ערב למאן אי ליש' מי שרי והתנן אילו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים, ואלא ערב לגוי סוף סוף כיון דגוי בתר ערבא אזיל אישתכח דיש' הוא דשקיל ריבית. פי' כיון דגוי בתר ערבא אזיל ולא תבע ליה למלוה כלום דומה כאילו הערב לוה מן הגוי וחזר והלוה ליש', אמר רב שקיבל עליו לדון בדיני יש', ואי קיבל עליו לדון בדיני ישראל ריבית נמי לא נישקול, שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו. פי' וכיון דגוי בתר (מלוה) [לוה] אזיל ברישא נמצא שלא הלוה כי אם ללוה, ואפי' אם תימצי לומר דאי לא משכח ניכסי ללוה אזיל בתר ערבא ופרע ליה ריביתא, והדר ערבא וגבי מישראל לזה מה בכך, מה דפרע לגוי בעבורו שקיל מיניה ואין כאן שום איסור.
מלוה יש' מעותיו של נכרי, ת"ר מלוה יש' מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת יש', כיצד יש' שלוה מעות מן הגוי בריבי' וביקש להחזירם לו, מצאו יש' אחר ואמ' לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל הגוי מותר. פי' אם העמידו יש' שלוה מן הגוי בריבית לזה שרוצה אותם עכשיו אצל הגוי ואמ' לו הגוי תנם לו מותר, ואע"פ שמיד יש' הוא מקבל כיון דבשליחות הגוי נותנן לו מותר וכאילו קיבלם מיד הגוי דומה, וכן גוי שלוה מעות מיש' בריבית וביקש להחזירם לו, מצאו יש' ואמ' לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך (שהוא) שאתה מעלה לו מותר, ואם העמידו אצל יש' אסור. פי' אם העמיד הגוי יש' זה אצל יש' המלוה הראשון, ואמ' אותו יש' לגוי תנם לזה יש' אסור, אע"פ שקיבלם מן הגוי דכיון דבשליחות יש' נתנה לו הגוי כאילו קיבלם מיד יש' דמי, ואמרי' בשלמ' סיפא לחומ', אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי יש' הוא דשקיל מיניה ריביתא. פי' אין שליחות לגוי דכת' גבי תרומה כן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, והילכך בסיפא כיון שהמעות מקבל מיד הגוי אע"פ שבשליחות יש' נתנם לו דין הוא שיהא מותר כיון דאין שליחות לגוי, ואין לומ' בו שלוחו של אדם כמותו, אלא חומרא דרבנן היא, אלא רישא דקתני אם העמידו אצל הגוי מותר, כיון דאין שליחות לגוי אישתכח דיש' הוא דשקיל מיניה ריביתא כיון שמיד יש' קיבלם אע"פ שהגוי עשאו שליח יהא אסור, ואסקה רב פפא כגון שנטל הגוי המעות מיש' ראשון ונתנם ליש' שיני, ודוקא בכי האי גונא שרי אבל לקבלם מיד יש' אסור הוא, וכיון שאין שליחות לגוי אסור לו לראובן לומ' לשמע' הלוה מעותיי לגוי ארבעה בחמשה, דכי גבי שמע' מן הגוי חמשה ויהיב ליה לראובן כיון דאין שליחות לגוי אישתכח דאיהו יהיב ליה ריבית לראובן, אך אם הולך ראובן וגובה הרבית מן הגוי, וראובן שאומ' לגוי הילך מעותי ותלום ליש' ארבעה בחמשה היה מותר מן התורה כיון דאין שליחות לגוי ומדרבנן הוא דאסור כדאמרי' בסיפא.
<h2>דף עב.</h2>
ת"ר יש' שלוה מן הגוי בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הריבית, ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. [וכן גוי שלוה מעות מישר' בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הריבית, ואם משנתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית], (ר' יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה זה הריבית) ר' יוסי אומ' גוי שלוה מיש' בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הריבית, אמ' רבא אמ' רב סחורה אמ' רב הונא הלכה כר' יוסי, וטעמ' דר' יוסי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, ואי קשיא ומשום שלא יאמרו שרינן ליה ליש' למיגבי ריביתא, ויש לומ' כיון שבשעת הלואה היה גוי, אע"פ שבשעת הגבייה נתגייר מדאוריתא שרי, ולא מיתסר אלא מדרבנן ומשום שלא יאמרו שרי.
ת"ר שטר שכת' בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית, במאי קמיפלגי ר' מאיר סבר קנסינ' היתירא משום איסורא, ורבנן סברי לא קנסינ' היתירא משום איסורא, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסו' והמאוחרין כשרים, מוקדמין אמאי פסולין, נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שיני, אמ' ריש לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, ור' יוחנן אמ' אפי' תימ' רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ודוקא ממשעבדי לא גבי אבל מבני חרי גבי כמלוה על פה.
ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לעשר שנין, אכלה תלת שנין אמ' ליה אי מזבנת לה ניהלאי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, קם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה, זביניה ודאי לא הוו זביני, זוזי כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסין משועבדין, או דילמ' כמלוה על פה דמו ואינו גובה מנכסין משועבדין, ופשט רבא דכיון דלא ניתן ליכתב כמלוה על פה דמו.
<h2>דף עב:</h2>
מתני'. אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כול'. פי' אין פוסקין על הפירות לומ' תן לי כך וכך סאין בדינר עד שיצא השער, שאם יוקירו פירות נמצא שבשכר הקדמת המעות זילזל לו, אבל אם יצא השער אע"פ שאין לו עדין פירות יכול לפסוק עמו, שאע"פ שאין לזה יש לזה ולא אהנייה מידי בהקדמת מעותיו, היה הוא תחילה לקוצרים ויש לו גדיש ועדין לא יצא השער פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש, דכיון דיש לו אין כאן ריבית דמעכשיו הוא קנוי לו אע"פ שלא משך, דכי אין לו נמי אבק ריבית הוא מדרבנן וכי יש לו לא גזרו שרשאי אדם לזלזל בשלו, ועל העבט של ענבים, כלי גדול שבוצרין בו את הענבים לפני הדריכה והן מתחממין ומתבשלין להוציא יינם יפה, ושל זתים קרוי מעטן, ועל הבצים של יוצר, פוסק עמו על הקדרות באיזה שער שירצה, ואע"פ שלא יצא השער אם הכניס עפר ועשאו בצים ועושה מהם קדרות, ועל הסיד פוסק עמו משישקענו בכבשן האבנים והעצים לשרוף, ופוסק עמו על הזבל כל ימו' השנה שבכל שעה מצוי הזבל, ר' יוסי אומ' אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהיו לו זבל מקובץ באשפה [וחכמים מתירים], ופוסק עמו בשער הגבוה, אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לו כשער הזול, וזהו שער גבוה שנותנין פירות הרבה בדמין מועטין, ר' יהודה אומ' אע"פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומ' לו כשיראה שער הזול תן לי בזה השער או תן לי מעותיי, שהרי לא משך ויכול הוא לחזור בו, ואפי' מי שפרע ליכא דסתם דעתיה דאיניש דמקדים ויהיב זוזי אתרעא זולא יהיב.
אמ' ר' יוחנן אין פוסקין על שער שבשוק של עיירות משום דלא קביע תרעיהו. ת"ר אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער מחדש לישן. פי' דהאי דאזלי חדשות מארבע משום דלא יבשו עדין כל צרכן הוא, והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן שיהו יבשות כל צרכן, לפיכך אין פוסקין עליהן מארבע עד שיצא השער מארבע לחדש ולישן, היו ללקוטות מארבע ולכל אדם משלש אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר.
אמ' רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער לקוטות, אמ' ליה רבא לרב נחמן מאי שנא לקוטות דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה, בעל הבית נמי יזיף מלקוט, אמ' ליה בעל הבית זילא ליה מילתא למיזף מלקוט, איבעיתימ' מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב.
אמ' רב הונא אין לוין על שער שבשוק. פירוש אין לוין סאה בסאה על סמך שער שבשוק, אמ' ליה רב יוסף בר חמא לרב ששת ואמרי לה רב יוסף בר אבה לרב ששת והא בעו מיניה מרב הונא הני בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת מהו, שרי או אסיר, ואמ' להו הא חיטי בהינו והא חיטי בשילו אי בעו זבני ופרעי. פי' והוה ליה כמו הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח, והוא שלא קבע לו זמן שבכל שעה הוא חייב לפורעו, וכיון דאיכא חיטי בשוקא כאילו הוו ליה בביתיה דמי, אבל אם קבע לו עד זמן פל' הלויני אסור ולא יועיל הנה שער שבשוק, שהרי אינו עתיד לפורעו עכשיו, אמ' ליה מעיקרא אין לוין, אמ' רב הונא כיון דשמעה להא דאמ' רב שמואל בר חייה אמ' ר' אלעזר לוין אמ' איהו נמי לוין.
<h2>דף עג.</h2>
ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום מצא חברו ואמ' לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ברשות מוכר מותר ברשו' לוקח אסור. פי' זה האדם היה תאב לאותה חבי' והיה ירא אם יוליכנה בעיר שמא יקפצו הקונים עליה ויקדמו לקנותה בעבור זה היה מקדים לקנות' בדרך כפי מה ששוה בעיר, אם לא העמידה ברשו' מוכר עד העיר אלא ברשותו אסור דמההיא שעתא הוא דזבנה ומעות לא בעי למיתב ליה אלא בעיר, ובההיא דוכתא דזבנה לא שויא הכי נמצא שבעבור המתנת מעות קונה אותה ביוקר ומיחזי כי אגר נטר לי ומשום הכי אסור.
המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמ' לו תנם לי ואני אתן לך פירות שיש לי במקום פל', אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם אין לו אסור. פי' אם יש לו פירות שם מותר, ואע"ג דאינן מצויין לו ולא דמי להלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח שרי, משום דדמי לחליפין והרי הן קנויין לו בכל מקום שהן, ואם אין לו פירות שם אסור דבשכר המתנתו יתן לו מעות כמקום היוקר.
החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין. פי' מקבלין מעות מבעלי בתים במקום היוקר ופוסקין ליתן להן פירות כפי מה שיקנו במקום הזול, ואע"ג דהוי אגר נט' לי שמפני שהקדים לו מעות זילזל לו שרי, מאי טעמ' ניחא להו דליגלו להו תרעי, אי נמי דניזלו גביהו. פי' נוח הוא לחמרים בדבר זה ואע"פ שאין מרויחין מפני שמתגלים להם השערים ומרגילין עצמן אצל מוכרי התבואה, והיום ומחר יתנו להן בהקפה בלי מעות ויוליכו הפירו' למקום היוקר וירויחו, אי נמי נוח להן שלא ירויחו בפעם הזאת כדי שישמעו מוכרי התבואה שלא הרויחו ובפעם אחרת יזלזלו להם וירויחו, ואי זה אגר נטר לי הוא אסור כל שמזלזל לו כדי להשתכר במעות שהמוכר צריך להם, אבל הנה זה שמזלזל לו אינו עושה מפני צרך המעות אלא כדי להיראות שם תגר וכיון שאין הזילזול הזה מפני צרך המעות מותר.
בסורא אזלי ארבעה ארבעה, בכפרי אזלי שיתא שיתא, יהיב רב זוזי לחמרי ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל מיניהו חמשא חמשא, אמאי כיון דמקבל עליה אונסא דאורחא נישקול שיתא, אדם חשוב שאני. פי' כיון דקביל עליה אחריות הדרך נמצא שאין זה אלא שליח בעלמ' והילכך כל הששה יכול לקבל ופורעו שכר שליחותו דבר מועט.
בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן, אמ' ליה ביקש ר' ישמעאל בר' יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחן ר', ואיכא דאמרי ביקש ר' יוסי לעשות בגרוטאות כן ולא הניחו ר' יוחנן. פי' לאו כי מעשה דרב בעי דכיון דמקבל עילויה אונס' דאורחא שליחא שוייה ובודאי דשרי, אלא על מתניתא בעי דשרי בחמרין אע"ג דלא מקבל עילויה בעל המעות אחריות ותלינן טעמ' משום דמגלו להו תרעי ומשום דמוזלי גביהו, אבל בגרוטאות ושאר מיני סחורות שאין לתלות שם אילו הטעמים אסו' משום דהוי אגר נטר לי שמפני הקדמת מעות זילזל ונתן לו במקום הזול.
פרדיסא רב אסר ושמואל שרי, רב אסר כיון דלקמיה שוי טפי מיחזי כי אגר נטר לי ואסיר, ושמואל שרי כיון דזימנין דהוי ביה תיוהא לא מיחזי כי אגר נטר לי ושפיר דמי, אמר רב שימי בר אשי ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו. פירש המורה לקנות יין הכרם בדמים פחותים כל פירות שנה זו בכך וכך, וקשיא לי בהאי פירושא טובא דהא אמרן בפירקא לעיל [ס"ד ע"א] מה שעיזיי חולבות מכור לך, מה שרחילי גוזזות מכור לך, מה שכורתי רודה מכור לך מותר, אלמ' כיון שקנה כל העתיד ליעשות מותר, דבין רב בין מעט הגיעו, הכא נמי כיון שקנה כל יין הפרדס היגיעו בין רב בין מעט ואמאי אסר רב, ונראה לי דלא קנה היין דעתיד להיעשות אלא קנה הסמדר כפי מה ששוה לימכר בשוק, או ענבים שעדין צריכין לקרקע קנה כפי מה שנמכרין בשוק, על מנת שיניחם בפרדיסו להתבשל כל צרכן ולעשות מהן יין, וזהו החילוק שיש בין זה ובין זה, מאי דאמרן לעיל דהתם קנה פירות העתידים ליגדל ולא קנאם בזול כל כך שהדבר ידוע באומדן הדעת כמה פירות עתידין להיות שם ולפי אומדן הדעת קנה, ואע"פ שמצאם יותר מותר שהרי אם נמצאו פחות מקבל עליו, ולא מפני שהוא דחוק למעות עשה המוכר, אבל הכא לא קנה פירות הפרדס או יין הפרדס העתיד ליעשות שאילו כן לא הוה מוזיל גביה כול' האי, שהיה מוכר לו כפי אומדן דעתו, אלא קנה הבוסר והענבים של פרדס שלא נתבשלו כל צרכן כפי מה שנמכרין עכשיו בשוק, דודאי אוזיל גביה מפני שהיה דחוק למעות, ולפיכך היה אוסר רב שמפני שהקדים לו מעות מכר לו עכשיו פירות הפרדס, והדבר ידוע שעתידים להתגדל ולהתבשל ולשוות יותר הילכך אגר נטר לי הוא ואסיר, ושמואל שרי שפעמים שיפול בו שדפון או ברד ואפי' שוה הסמדר אין לו, ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו, שמותר לקנותן עגלים ולהניחן בעדרו של מוכר עד שיגדלו ולקבלן גדולים, ואע"ג דלקמיהו שוו טפי משום דנפיש פסידיהו, שאם ימותו העגלים הרי נאבד הקרן ולא דמי לפ[רדיסא] דמיתה שכיחא ושדפון לא שכיח, ואפי' שכיח איפשר דלא לישתייר ביה שיעור כדהשתא, וניחא ליה לבעל העגלים למוכרם קטנים אע"ג דלא מיצטריך לזוזי, אבל פרדיסא אי לא הוה מיצטריך לזוזי לא הוה מזבן ליה סמדר וענבים שלא נתבשלו כל צרכן, וקימ' לן הלכה כרב באיסורי.
אמ' להו שמואל להנהו דשבשי שיבשי סייעו והפיכו בארעא כי היכי דניקני לכו גופה דארעא, ואי לא הויא כהלואה ואסיר. פירש המורה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרע ומשלמין להן לגרן תבואה חדשה, סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר מעט, ואי לא הוי כהלואה סאה בסאה, ואינו נראה לי חדא דשבשי שיבשי לשון שריגים משמ', ותו דלקמ' [ע"ד ע"ב] שרינן להלות לאריסין חיטין בחיטים לזרע בלי שום סיוע בקרקע, ותו דהתם הוה ליה לתלמוד' לסדורי להאי מילתא ולאו הכא, ותו דכת' בגמרות פי' דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואי יהבי להו טפי פורתא מיתחזי כריבית. משום הכי נר' לי לפרש דשבשי שיבשי הן פועלין הזומרין את הכרם ומשכירם בעל הכרם לזמור את כרמו בכך וכך, וכיון שהשלימו לזמור דין הוא ליקח שכירותם ופעמים שבעל הכרם מאחר להם שכירותם עד שיוליך כל הזמורות בביתו, ונותן להן מן הזמורות במתנה יותר על שכירותם ומיחזי כהלואה מה שמאמינים לו שכרם ומה שמוותר להם מיחזי כריבית, משום הכי אמ' הפיכו בארעא דמיחזי כמאן דקני לכו ארעא לשכירות ועדין לא נשלם שכירותכם, ומה שיאחר להם לפרוע לא יהא הלואה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומה שיוותר לכם מן הזמורות לא מיחזי כריבית אלא מתנה הוא דיהיב לכו, אבל אי לא תסייעו בארעא מכי השלמתם לזמור כלתה שכירותכם והויא הלואה גביה.
אמ' להו רבא להנהו דנטרי באגי הפיכו בבי דרי כי היכי דתימשיך שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, וההי' שעתא אוזולו הוא דקא מוזיל גביכו. פי' שומרי הקמות היו עד הקציר, ואמ' להם הפיכו בבי דרי שתסייעו את בני הבקעה בדישת התבואה בגרן בהולכה ובהבאה סיוע פורתא, לפי שבשביל שאתם ממתינין ליקח שכרכם עד גמר פירות הגרן הן נותנין לכם מתנה יותר על שכרכם ומיחזי כריבית דאגר נטר לי, לפיכך סייעו אותם כדי שיהא שכר פעולתכם נמשך עד כלות הגרן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנה ואם יוסיפו עליהם אין זה שכר המתנת שכרכם אלא מתנה בעלמ' הוא דיהיב להו.
אמרו ליה רבנן לרבא קאכיל מר ריביתא מכולי עלמ' שקלי ארבעה זוזי ומסלקי להו לאריסי בניסן, ומר נטר להו עד אייר ושקיל שיתא, אמ' להו אתון הוא דקא עבדיתו שלא כדין דסתם ארעא לאריסי מישתעבדא, אתון דמסלקיתו להו בניסן מפסדיתו להו בכמה, אנא נטירנא להו עד אייר וארווחנא להו כמה. פי' כול' עלמ' החוכרים שדותיהן לאריסין שקלי ארבעה כורין בחכירת שדה, ומסלקי ליה לאריסין בניסן, כופין אותן לקצור תבואתו ולהסתלק ממנה בניסן ועדין לא נתמלאת התבואה בקשיה, והן ממהרים מפני שרוצים לעשותה ניר בעבור שנה הבאה, וקודם שייבש ליחלוח הקרקע היא טוב לחרוש ומר נטר להו עד אייר ושקיל שיתא, וקס"ד דמשום המתנת החכירות קא מוספי, ואמ' להו אתון הוא דעבדיתו שלא כדין, שאתם מסלקין אותם בניסן ועדין התבואה לא נתמלאת בקשיה ומפסידין אותם הרבה וארעא לאריסי מישתעבדא עד שתתבשל התבואה הילכך שלא כדין היא כפייתכם, ואנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא להו כמה ושכר ארצי אני נוטל, שלכך אני מפריז על (חברותיה) [חכירתה] ואין זה שכר המתנת הארבעה כורין.
<h2>דף עג:</h2>
אמ' ליה רבא מברניש לרב אשי חזו מר הני רבנן דקא אכלי ריביתא, יהבי זוזי אחמרא בתשרי (ואמרי) [וחמרי] מבחרי לן בטבת, אמ' ליה אינהו נמי אחמרא יהבי אחלא לא קא יהבי, ומעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא וההיא שעתא הוא דמבחר נפשיה, פירש המורה נוטלין יין טוב ואי הוה שקיל מתשרי דילמ' הוה מחמיץ ואשכח דמשום מעות דאקדימו בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל המוכר עליו אחריות, ולא דמי ליש לו דחטין, לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ משעה שלקחהו, וקשיא לי בהאי פירושא, דהא במתני' תרויהו תננהי היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש ועל העבט של ענבים, אלמ' דין היין שרי כדין החטים לפסוק אע"פ שלא יצא השער היכא דיש לו, ואם יצא השער פוסק אע"פ שאין לו, ואדקשיא ליה לרבא על רבנן דעבדי הכי אמאי לא קשיא ליה על מתני' דשרי, ונראה לי דהא קשיא ליה לרבא, דמתני' דשרי לפסוק על הפירות בין יצא השער ואין לו, בין יש לו ולא יצא השער אינו קובע לו זמן ואומ' איני רוצה שתפרעני אלא בזמן פל', אלא משעה שהכין המוכר הפירות יכול ליתנם ללוקח, אבל אם התנה עמו הלוקח לומ' אע"פ שיהיו לך מוכנים איני רוצה שתתנם לי אלא לזמן פל' זה ודאי אסור, כי עד אותו הזמן אם היא תבואה יכולה להירקב, ואם הוא יין יכול להחמיץ או יכולים להיגנב, ונמצאו שבשביל הקדמת מעותיו קיבל עליו המוכר דבר זה, ומתני' לא שרי אלא שיקבלם הלוקח בכל שעה שיתנם לו המוכר, וכל אונס הנולד עליהם יהיה על הלוקח שקיבלם, והני רבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת, בין אם יצא השער ואין לו, בין אם לא יצא השער והיה לו עבט של ענבים, כיון שאינו יכול לפורעם אלא עד טבת הוי ריביתא דאלו הוה יהיב ליה מכי אזמין חבריה והוה מחמיץ הוה מחמיץ להו והשתא מחמיץ למוכר, ובין ביין בין בתבואה אי מתני ליה לוקח בהדי מוכר הכי הוה מיחזי כריבית, ואהדר ליה רב אשי אינהו אחמרא קא יהבי אחלא לא קא יהבי ומעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא וההיא שעתא הוא דמבחר נפשיה. פי' בתבואה ודאי אסור להתנות עמו כן כדקאמרת, מפני שרקבון התבואה אינו הוה מתחילתה אלא לאחר מכן, אבל היין קילקול החומץ מתחילה הוה ביין אלא שאינו ניכר, ואילו היה בקי המכירו היה טועמו מן הגת והיה יודע שזה היין עתיד להחמיץ וזה הקונה יין ממנו ולא חומץ, הילכך מפני שאינו מכירו [לפיכך] מתנה עמו שלא יוכל ליתן לו אלא בטבת, שאז ניכר היין מי הוא חומץ ומי הוא יין ואין זה ריבית, שהדין נותן שיעשה לו מפני שיין קנה ממנו, אבל בתבואה אין לומ' כן, משום הכי אסור להתנות כן בתבואה משום דלא הויא רקובה מעיקרא. ואי קשיא אמאי [תלי רב אשי טעמ'] משום דמעיקרא הוה חלא, והא אמרן לעיל שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי אחביתא אי תקפא תקפא ברשותך, אי יקרא אי זילא ברשותי, דכיון דמקבל עליה יוקר' וזולא קרוב לשכר ולהפסד הוא, אלמ' אע"ג דהוי חלא לאחר מיכן כיון דמקבל עליה זולא שרי, נראה לי דהכא דאיצטריך רב אשי לשנויי הכי משום דפסק עמו בשער הגבוה כי מתני' דלא קביל עליה זולא, ואי קשיא כיון דשרינן הכא אע"ג דלא מקבל עליה זולא משום האי טעמ' דמעיקרא הוי חלא אם כן אמאי אמרי' התם דמקבל עליה זולא, תשובה אין זה המקח דומה לאותו דהתם, [דהתם] קנה ממנו חבית מסומנת ואי לא קביל עליה לא חלא ולא זולא אישתכח דמעות הוו הלואה גביה וכדמעיקרא אגר מעותיו קא שקיל, אבל הכא לא זבין ליה דבר מסומן אלא כך וכך חביות בדינר זהב, אפי' אי הוו כוליה חמרא חלא מיחייב למיזבן מעלמ' ומיתב ליה, הילכך המכר קיים הוא וכיון שהמכר קיים אין כאן הלואה, ואם יתייקר היין היין שלו נתייקר הילכך שרי ולא מיחזי כריבית, ולא מיבעיא אם יצא השער ועדין אין לו שאם החמיץ יינו שחייב לקנות לו מעלמ' וליתן לו שהרי יין סתם קנה ממנו, אלא אפי' אם לא יצא השער ויש לו יין סתם קנה ממנו, ואם החמיץ יינו חייב ליתן לו יין אחר ואע"ג דעל ההוא דאית ליה סמיך, הני מילי לענין ריביתא דלא ליהוי מאי דמוזיל גביה כשכר הקדמת מעותיו, אבל לענין דינא מיחייב למיתב ליה אפי' דעלמא, אבל אם התנה לו שיתן לו יינו בפירוש ולא יין אחר התם ודאי אסור לפסוק עמו בשער הגבוה ולפסוק לו זמן לבוחרו שלא יהא חומץ כדאמרן לגבי חביתא.
אמ' ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבה דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומישתעבדי בהו עיבידא טפי, אמ' ליה איכו השתא שכיבי ולא אמרי לכו הא מילתא, הכי אמ' רב פפא מוהריקהו דהני בסכסא דמלכא מנח, ומלכא אמ' מאן דלא יהיב כרגא מישתעביד למאן דיהיב כרגא, פי' חותם עבדות שלהם בארגז המלך מונח והרי הם עבדים למלך ודינא דמלכא דינא.
רב סעורים אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי ומעיילי להו בגוהלקא דרבא. פי' עגלה למרכבת בני אדם והיו נושאים בה את רבא בכתף ואמ' ליה שפיר קא עבדת, דתניא ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו, ת"ל [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו ובאחיכם, יכול אפי' נוהג כשורה ת"ל איש באחיו לא תרדה בו בפרך.
אמ' רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקאזיל אפרותא דלושפטי. פי' נתן לו זוזים שיקנה לו יין בשעת הבציר שהוא נמכר בזול ופשע ולא קנה לו, חייב לשלם לו יין בזול כפי מה שנמכר במקום פל' שהיה שם יין מרובה ונמכר בזול, אמ' אמימר אמרתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמ' לי כי אמ' רב חמא הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהלי, רב אשי אמ' אפי' ביין סתם נמי לא מאי טעמ' אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. פי' אפי' אם הבטיחו ואמ' אם איני קונה לך אתן לך משלי אין זו אלא אסמ', ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, אמ' ליה התם בידו הכא לא בידו. פי' התם כיון דבידו למיעבד ולא עבד הוה ליה כמזיקו בידים דארעא לזריעה קיימא, אבל הכא אין היין בידו אלא צריך שיקנה לו מאחרים ואינו משועבד לו בכך, אלא מפני שהבטיחו תרצה לחייבו כאילו התנה עמו בכך, ואפי' אם התנה עמו בפי' אסמכתא היא ואין תנאו קיים ואין לו עליו אלא תרעומת שסמך עליו ורימהו, והילכתא כרב אשי.
<h2>דף עד.</h2>
ואמ' רבא הנהו בי תלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן להו מידי זבן לחד מיניהו זבן לכולהו, ולא אמרן אלא דלא צר וחתם איניש איניש לחודיה, אבל צר וחתם איניש איניש לחודיה למאי דזבן זבן ולמאי דלא זבן לא זבן. פי' כגון שהלך השליח לדרכו והביא לאחד מהן, או ששלח לאחד מהן ואינו כאן שיפרש לנו למי קנה, מסתמא אמרי' דזבן לכולהו כיון שביחד נתנו לו, אבל אם נתנו לו כל אחד ואחד לבדו מסתמ' למי שנתן קנה, אבל אם פירש ואמ' כי לזה קניתי, אע"פ שמתחלה פירש וקיבל לקנות לכולן יחד זה קנה לבדו, שהרי חזר בו משליחותם ולא רצה לקנות אלא לאחד והרשות בידו לחזור בכל שעה שירצה אע"פ שקיבל עליו.
אמ' רב פפי משמיה דרבה האי סיטומתא קניא. פי' חותם ורושם שרושמים החנונים על חבית של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחי' אותן באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור בחנות, ורושמין אותן לדעת שכל הרשומות הן מכורות לו. למאי הילכת' קניא, רב חביבא אמ' למיקנא ממש, ורבנן אמרי לקבולי עלי' מי שפרע ואע"פ שלא נתן מעות, ובאתרא דקנו ממש קאני. פי' במקום שנהגו לקנות על ידי סיטומתא קנין גמור כאילו משך קני קנין גמור שהכל כמנהג המדינה.
ופוסק עמו על הגדיש, אמ' רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק, ושמואל אמ' בידי אדם אפי' מאה פוסק, בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק, וקימ' לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. פי' שמואל סבר משום הכי תני גדיש, ועבט, ומעטן ולא קתני קמה וכרם וזיתים באילן דאכתי מיחסרי בידי שמים, אבל אם נגמרו כל צרכן הינו גדיש, ועבט, ומעטן. ומאי דאמר רבא לעיל [ס"ד ע"א] האי מאן דיהיב זוזי לגינאה וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא זרתא, ואמ' ליה יהיבנא לך בני גרמידא גרמידא אע"ג דליתנהו שרי, איכא למימר כרב סבירא ליה, אי נמי אפי' כשמואל סבירא ליה, ועד כאן לא אמ' שמואל דבידי שמים מעכב אלא היכא דמחוסר מלאכה גם בידי אדם שאינם יכולים לתקנה, אבל אם אינה חסירה מלאכה בידי [אדם] אלא בידי שמים בלבד דומיא דקרי, דכיון שגדלו מיד תולשם ואינם חסירים כלום כיון דממילא קא רבו שפיר דמי.
ועל הבצים של יוצר, ת"ר אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שייעשו דברי ר' מאיר, אמ' ר' יוסי במ' דבר' אמ' בעפר לבן אבל בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. פי' ואע"פ שאין לו עפר מוכן שרי ביצא השער דפירו' שאע"פ שאין לו כלל שרי, אבל עפר לבן שאינו מצוי לכל בענן שיש לו דומיא דגדיש ועבט ומעטן, ודוקא אם יש לו ביצים דדמו לגדיש ועבט ומעטן, אבל אם יש לו עפר ולא עשאו בצים כאילו אין לו דמי והינו טעמ' דבענן בצים.
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא, כמאן אי כר' מאיר הא אמ' עד שייעשו, אי כר' יוסי הא אמ' אע"פ שאין לזה יש לזה, לעולם כר' יוסי ובאתרי' דאמימר לא הוה עפרא אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה ואי לא לא סמכא דעתיה.
ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה כול', חכמ' הינו ת"ק, אמ' רבא ימות הגשמים איכא ביניהו. פי' ת"ק סבר כל ימות השנ' ואפי' ימות הגשמים, וחכמ' בתראי לא היו מתירין אלא בימות החמה שהזבל מצוי שכבר נישוף ברגלי אדם ובהמה, אבל בימות הגשמים אינו מצוי כל כך ואינו פוסק עליו אם אין לו.
<h2>דף עד:</h2>
ופוסק עמו כשער הגבו'. ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פי' פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות, ונתן להן המעו' להיות מוכנת ליום פל' ועשאו חמיו שליח לפסוק, לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא אמ' ליה אי פסקת ליה כשער הגבוה שקול כדהשתא, ואי לא פסקת שקול כמעיקרא. פי' שאין הלכה כר' יהודה דאמ' אע"פ שלא פסק עמו יכול לומ' לו תן לי בזה, אמרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק שקיל כדמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קנו, אמ' להו אנא נמי לקבולי מי שפרע קא אמינא, אי פסק כשער הגבוה ומוכר קא הדר ביה מקבל עליה מי שפרע, ואי לא פסק ולוקח קא הדר ביה מקבל לוקח מי שפרע.
אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק לי דשליחא שוייה. פי' של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקללין אותו, וחמיו נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דאמ' ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שלוחו, אמ' ליה בתגרא דזבין ומזבן. פי' לא שליח עשאו אלא הוא פוסק עם חתנו וחתנו פוסק עם חמיו ומשתכר.
מתני'. מלוה אדם את אריסיו חטים בחיטים לזרע אבל לא לוכל שהיה רבן גמל' כולי'. פי' אריס שקיבל ממנו שדהו למחצה או לשליש או לרביע, אסור להלותו חיטים עכשיו לצורך אכילתו על מנת שישלם לו מחלקו לגרן שמא יוקירו חטים ונמצאו באים לידי ריבית, אבל אם רוצה האריס החיטים לזרוע בהן שדהו מותר להלותו כדבענן למימ' טעמ', ורבן גמל' היה מחמיר על עצמו ואם הוקרו חיטים היה נוטל כשער הזול, אבל אין הלכה כן.
ת"ר מלוה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לזרע אבל לא לאכול, במ' דב' אמ' שלא ירד אבל ירד אסור. פי' שלא ירד האריס לעבוד השדה בשום עבודה, מאי שנא תנא דידן דלא קא מפלג בין ירד ללא ירד ומאי שנא תנא ברא דקא מפלג בין ירד ללא, אמ' רבא רב אידי אסברה לי, באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא ובין ירד בין לא ירד כל כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסלקי ליה, וכי קא נחי' לבציר מהכי נחית. פי' מנהגם היה שהאריס היה נותן הזרע של שדה, והילכך בין ירד וחרשה בין לא ירד כל זמן שלא יתן הזרע בשדה בעל השדה יכול לסלקו ונותן לו שכר חרישתו, וכיון שיכול לסלקו עד שיתן הזרע בשדהו, עכשיו כשמלוה לו כור בכור לגרן נראה כאילו מתנה עמו עכשיו שבעל הבית יקח חצי הפירות וכור אחד והאריס יקח חצי הפירות פחות כור, ועל דעת כן ירד מתחילה ואין זו הלואה, אבל באתרא דתנא ברא מרה דארעא יהיב ביזרא אי לא ירד מצי מסלק ליה, וכי קא נחית לבציר מהכי נחית, ואי ירד דלא מצי מסלק ליה אסור. פי' באתר' דתנא ברא בעל השדה נותן הזרע והילכך אין קיום האריסות תלוי אלא בחרישת השדה, ואם לא ירד וחרשה דמצי מסלק ליה, כשמלוה לו ויורד ועובדה לבציר מהכי נחית כדפרישית ואין זו הלואה, אבל אם ירד כבר וחרשה דלא מצי תו מסלק ליה הויא לה הלואה גמורה ואסיר.
<h2>דף עה.</h2>
ת"ר אומ' אדם הלויני כור חיטים וקוצץ לו דמים, ואם לא קצץ לו דמים הוזלו נוטל חיטים, הוקרו נוטל דמיהן.
מתני'. לא יאמ' אדם לחברו הלויני כור חיטים כול'. פי' כשאומ' לו הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דיש לו פירות בביתו, כל היכא דקיימי ברשו' מלוה קיימי, ואם הוקרו למלוה הוקרו ואין זה ריבית, ופשטה דמתני' הכי משמע לא יאמ' לו הלויני עד הגרן או שום זמן קצוץ ואע"פ שיש לו בביתו, דכיון דקצץ לו זמן אינו פורעו אלא עד אותו הזמן ואין לומ' הנהו דבביתיה קיימי ברשותיה דמלוה, אבל אומ' לו הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח מפני שהוא לאלתר, ואע"פ שעיכב ולא נתן לו מיד כיון שיש לו לפורעו כל היכא דקיימי קיימי ברשותיה, ועל האי אמרן לעיל [ע"ב ע"ב] לוין סאה בסאה על שער שבשוק, דאע"ג דאין לו פירות בביתו כיון דשכיחי בשוקא למיזבן ומפרע ליה כמאן דאיתנהו בביתו דמי, ודוקא בשלא קצב לו זמן [אבל אם קצב לו זמן] אסור.
אמ' רב הונא יש לו סאה לוה סאה, סאתים לוה סאתים, ור' יצחק אמ' אפי' יש לו סאה לוה עליה כמה סאין, תני ר' חייה לסייועי לר' יצחק טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו, הא יש לו לוה עליה כמה טיפין. והלל אוסר, אמ' רב נחמן אמ' שמואל זו דברי הלל אבל חכמ' אומ' לוין סתם ופורעין סתם, ולית הילכת' כהלל.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מידה, ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לוין ופורעין ביום טוב, וכדברי הלל אף משום ריבית. פי' בני חבורה שעומדין בבית אחד וכל אחד אוכל מסעודתו, והן מקפידין זה על זה שאין מוחלין על דבר מועט, ומקפידין להלוות זה את זה במדה ובמשקל ובמנין עוברין בשבתות וימים טובים ומשום לוין ופורעין ביום טוב, דתנן בשבת [קמ"ח ע"א] ובלבד שלא יאמר לו הלויני, והתם מפרש טעמ' גזיר' שמא יכתוב.
ואמ' רב יהודה אמ' שמואל תלמ' חכמים מותרין ללות זה מזה בריבית, דידעי דריבית היא אסורה ומתנה הוא דיהבי להדדי, אמ' ליה שמואל לאבות בר איהי הלויני מאה פילפלין במאה ועשרים ואריך. פי' ומותר וראוי כדכת' בעזרא [ד' י"ד] וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. אמ' רב יהודה אמ' רב מותר אדם להלות בניו ובני ביתו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית, ולאו מילתא היא דילמ' אתו למיסרך.
מתני'. אומ' אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך כול'. פי' ניכוש הוא לתלוש עשבים מבין התבוא', ועידור הוא שעודרין תחת הזרעים והאילנות להיות עפרם תוחח שישתו ממי הגשמים, ומותר אדם לומ' לחברו נכש עמי ואנכש עמך ולא חיישי' שמא יום זה קצר ויום זה ארוך ואיכא אגר נטר לי, או שמא מלאכת שדה חברו קשה משדהו, אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך דהיכא דאיכא שינוי מלאכות חיישי' שמא עבודה זו קשה מחברתה והוי אגר נטר לי, כל ימי גריד אחד. פי' גריד יקרא כשהארץ יבשה וכולן הן אחד, אע"פ שיש ימים קצרים וארוכים ושמא זה יחרוש עמו בימים הקצ' וישלם לו בימים הארוכים ולא חששו חכמ' בדבר. אבל לא יאמ' לו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה, שחרישת הרביעה קשה משל גריד שבגריד מפני שהארץ קשה המחרישה הולכת למעלה למעלה וברביעה שנתלחלחה הארץ מעמקת המחרישה, תניא ר' שמע' אומ' מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום שנ' [דברים כ"ג] נשך כל דבר אפי' דיבור אסור.
<h2>דף עה:</h2>
מתני'. ואילו עוברין בלא תעשה המלוה, והלוה, הערב, והעדים כול'. פי' אילו הן עוברין בלאו המלוה והלוה והערב והעדים כל אחד מאילו הוא עובר בלאו האמור בו, ולא פירשה המשנה הלאו של כל אחד ואחד, אבל הסופר אינו עובר בולא כלום שעיקר השטר החתימה היא וסופר לאו מידי קא עביד. וחכמ' אומ' גם הסופר עובר בלאו כמו העדים, ות"ק הוא ר' מאיר דסתם מתני' ר' מאיר. עוברין על בל תתן לו. פי' האי עוברין אמלוין קאי, דאי אכל מאי דתני לעיל וכל חד וחד במאי דשייך ביה הוה ליה למיתני נמי לא תשיך שהוא אזהרה ללוה, אלא ודאי לא קאי אלא אמלוה בלחוד.
אמ' אביי מלוה עובר בכולן. פי' בכל הני דחשיב במתני' דהא נתן לו בנשך בשעת הלואה, ולוקח בעת הפירעון, והוא כנושה לו כשתובעו ודוחקו, ושם עליו נשך בשעת פיסוק התניי, ונותן מכשול לפני לוה להעבירו בלאו דלא תשיך שהו' אזהרה ללוה. לוה עובר משום לא תשיך [דברים כ"ג] ומשום ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים אינן עוברין אלא משו' לא תשימון עליו נשך. פירוש אבל משום ולפני עור לא תתן מכשול לא עברי, דלא עבר בלפני עור לא תתן מכשול אלא הנותן לחברו דבר המחטיאו כגון מלוה דשקיל ריביתא מלוה ומחטיאו, ולוה דיהיב ריביתא למלוה מחטיאו, אבל ערב ועדים אע"פ שנמצאים בועד שלהן לא מיקרי האי ולפני עור לא תתן מכשול.
כי אתא רב דימי אמ' מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו שאסור לעבור לפניו שנ' [שמות כ"ב] לא תהיה לו כנשה. רב אמי ורב אסי דאמרי תרויהו כאילו דנו בשני דינים שנ' [תהלים ס"ו] הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים.
אמ' רב יהודה אמ' רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, וריש לקיש אמ' גורם קללה לעצמו שנ' [תהלים ל"א] תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק.
ת"ר שלשה צועקים ואינן נענין ואילו הן, מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו משולה עליו, קונה אדון לעצמו מאי היא תולה נכסיו ביד גוי, ואיכא דאמרי הכותב נכסיו לבנו בחייו, ואיכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי.
השוכר את האומנין כול'. פי' והטעו זה את זה נפרש לקמ', שכר את החמר ואת הקדר בעל הקרון להביא פריפרין וחלילין עצים משופין ונאין לעשות לו אפיריון, חלילין לכלה, לשמח חתן וכלה, או למת לארון ולקונן, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, מים ששורין בהן את הפשתן כשהוא בגבעולים ואם יעמד יותר מדאי במים מתקלקל, מקום שאין אדם, שאינו מוצא שם פועלין לשכור שוכר עליהן בני אדם ביוקר ועליהן לפרוע או מטען נפרש לקמן.
השוכר את האומנין לעשות מלאכה בקבלנות בכך וכך וחזרו בהן לאחר שעשו מקצת, ידם על התחתונה אם הוקרו פועלין ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאילו על העתיד להיעשות, מעכב השכירות ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתיגמר מלאכתו, ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות ישלים עליהן מה שעשו ויתן להן לפי מה שפסק, שאם עשו חציה יתן להם חצי שכרם ואין יכולין לומ' לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו שכרינו חוץ ממה שיטלו אילו. ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה אם הוקרה יתן להם כנגד מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת הפועלין על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה, כל המשנה ידו על התחתונה כגון נתן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבע לו שחור, אם השבח יתר על ההוצאה אינו נותן לו שכרו משלם אלא דמי יציאת עצים וסממנין, ואם יציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח, וכל החוזר בו ידו על התחתונה נפרש לקמ'.
<h2>דף עו.</h2>
ודיקינ' חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלין אהדדי. פי' אם זה הטעות הוא החזרה שחזרו הוה ליה למיתני וחזרו זה בזה כדתני בסיפא, אלא השתא דקתני והטעו זה את זה על הפועלין קאמ' דאטעו פועלין אהדדי, דאמ' ליה בעל הבית לחד מן הפועלים זיל אגר לי פועלין ואזל איהו ואטעינהו, היכי דאמי, אי דאמ' ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמ' להו בתלתא סבור וקבול, ומאי תרעומת איכא, ואי דאמ' ליה בעל הבית בתלתא ואזל איהו ואמ' להו בארבעה, אי דאמ' להו שכרכם עלי ניתיב להו מדידיה, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, לא צריכא דאמ' להו שכרכם על בעל הבית.
וליחזי פועלין היכי מיתגרי. פי' דאי מיתגרי בארבעה על כרחיה דבעל הבית ניתיב להו ארבעה דקתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו ואע"פ שלא צוהו, והרי הטעה אותן בכך, לא צריכא דאיכא דמיתגרי בארבעה ואיכא דמיתגרי בתלתא, דאמרי ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה טרחינן ומיתגרינן בארבעה, ואיב' תימ' הכא בפועל בעל הבית עסיקי' דאמ' ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה זילא לי מילתא לאיתגורי, ואיבעיתימ' לעולם בפועלין עסיקי' ובתלתא מיתגרי ואלא מאי תרעומת דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועבידנן עיבידתא שפירתא, וליחזי עיבידתיהו, בריפקא, ריפקא נמי מידע ידיע בריפקא ומלי מיא דלא ידיע, ואבעיתימא לעולם דאמ' להו בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמ' להו בתלתא ודקא אמרת סבור וקביל אמרי ליה לית לך אל תמנע טוב מבעליו.
<h2>דף עו:</h2>
ואיבעית אימ' האי תנא חזרו הטעו קרי ליה דתניא [תוספתא פ"ו ה"א] השוכר את הפועלין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן, אין להן זה על זה אלא תרעומת. פי' שחזרו זה בזה שאין לפועלין (על הבית) על בעל הבית אלא תרעומת, במ' דב' אמ' בשלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה לחה נותן להן שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם עושה מלאכה ליושב בטל, במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה. פי' ובמ' דבר' אמ' שאם הפועלין חזרו בהן שאין לבעל הבית עליהן אלא תרעומת אלא שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה הואי פלוגת' דת"ק ור' דוסא, דת"ק סבר שמין להן מה שעשו כיצד קיבל קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשני סלעים ארג חציו והניח חציו שמין להן מה שעשו, היה יפה ששה דינר' נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים, ואם סלע נותן להם סלע, ר' דוסא אומ' שמין להן את מה שעתיד ליעשות יפה ששה דינר' נותן להן שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים, סלע נותן להם סלע, במ' דב' אמ' בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד שוכר עליהן או מטען, כיצד מטען או' להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז, במ' דב' אמ' במקו' שאין שם פועלין לשכור, אבל יש שם פועלין לשכור ואמרו לו צא ושכור מאילו אין לו עליהן אלא תרעומת.
תני תנא קמיה דרב פועלין שהלכו ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרם כפועל בטל, אמ' ליה חביבי אמ' אי אנא הואי לא הוה יהיבנא ליה כלל ואת אמרת כפועל בטל, ואלא קשיא הך, לא קשיא הא דסרה לארעיה מאורתא והא דלא סרה לארעיה מאורתא, כי הא דאמ' רבא האי מאן דאגר אגירי לריפקא ומלאי מיא סרה לארעיה מאורתא פסידא דפועלין, לא סרה לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית. פי' סרה לארעיה מאורתא והות חזיא ובליליא אתא מיטרא ומלאי מיא פסידא דפועלין, לא סרה לארעיה והות מליא מיא מעיקרא פסידא דבעל הבית, דהוה ליה למידק בשעה דאגרינהו אי חזיא ארעיה לריפקא אי לא.
<h2>דף עז.</h2>
ואמ' רבא האי מאן דאגר אגירי לדולא ואתא מיטרא בפלגיה דיומא פסידא דפועלין, אתא נהרא פסידא דבעל הבית. פי' היכא דאתא מיטרא אין כאן פשיעה לבעל הבית, אבל היכא דאתא נהרא ובאו המים דרך חריץ לשדהו, בעל הבית יודע דבר זה שעל ידי הנהר תשתה שדהו ושאר בני העיר אינם יודעים הילכך הוא שידע היה לו להזהר בכך ולהתנות עמהן ולא הפועלין.
ואמ' רבא האי מאן דאגר אגירי לדולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא, אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלין, ואי הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפוע', לאו בני מתא פסידא דבעל הבית, ואי קשיא מאי שנא מכי אתא נהרא דלא שאני לן בין בני מתא ובין לאו בני מתא והכא שני לן, דכי פסיק נהרא לכולהו בני מתא פסיק, אבל כי סליק נהרא לאו לכולהו בני מתא סליק, הילכך אפי' בני מתא לא ידעי דסליק נהרא לחקליה, אבל איהו ידע הילכך הוי פסידא דבעל הבית.
ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעובידתא ושלים עובידתא בפלגיה יומא, אי אית ליה עיבידתא דניחא מינה, אי נמי דכותה עבדי, קשיא מינה לא עבדי, ונותן להן שכרם משלם, ואמאי וניתיב להו כפועל בטל, כי אמ' רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. פי' כתפים נושאי משא.
אמ' מר שמין להם מה שעשו כול', קסברי רבנן יד פועל על העליונה ואפי' חוזר בו דיכול לחזור בו דכת' [ויקרא כ"ה] כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ר' דוסא אומ' שמין להן מה שעתיד להיעשות כול', קסבר יד פועל על התחתונה.
אמר רב הלכה כר' דוסא, ומי אמר רב הכי, והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום, וכי תימ' שני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות, ומי שני ליה והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו אביו או מת אחר או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו, ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו, מני הא אילימ' רבנן מאי איריא שמת לו מת או שאחזתו חמה דאניס כי לא אניס נמי, הא אמרי רבנן יד פועל על העליונה, אלא לאו ר' דוסא היא וש"מ לא שני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות, אמ' רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל. תנן כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה, בשלמ' כל המשנה ידו על התחתונה סתם לן תנא כר' יהודה, אלא כל החוזר בו לאיתויי מאי לאו לאיתויי פועל כר' דוסא, אלא ר' דוסא תרתי קאמ' ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא.
<h2>דף עז:</h2>
תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד, מכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה, רצה אומ' לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותיי, ומהיכן מגבהו מן העידית שבה, ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומ' לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית שבה, רשב"ג אומ' מלמדין אותו שלא יחזור בו, כיצד כותב לו אני פל' בר פל' מכרתי שדה פל' לפל' באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז, והרי אני נושה בו שמנה מאות זוז, טעמ' דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני, והתניא הנותן ערבון לחברו ואמ' לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך, והלה אומ' אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך, נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי, ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא, ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. פי' אם הוא קרקע קונה כנגד ערבונו קנין גמור, ואם הוא מטלטל קונה לקבל עליו מי שפרע, אמ' רשב"ג במ' דב' אמ' בזמן שאמ' לו ערבוני יקון. פי' שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחילת פירעון ואמ' ליה ערבוני יקון, אבל נתנו לו בתורת פירעון שמכר לו שדה באלף זוז ופרע לו מהן שלש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים, לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי והא דלא עייל ונפיק אזוזי. פי' הא דקתני דאי לא זקפן עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק אזוזי, שמחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו וגלי אדעתיה דזוזי אנסוה, וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה.
ואמר רבא האי מאן דמזבן מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני, לא עייל ונפיק אזוזי קני, ואמ' רבא האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי, ולא מצי מלוה למימ' ליה לא מקבלינא להו אלא רצופין, אלא דאית ליה עליה תרעומת דאמ' ליה אפסדתינהו מינאי.
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא, וקא עייל ונפיק עילויה, יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גונא מאי, אמ' ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני, פי' אע"ג דמשך וכי אמ' ליה לך משוך וקנה אדעתא דיהיב ליה זוזי לאלתר קאמ' ליה, אמ' ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרי' משמיה דרבא קני אמ' ליה תיתרגם שמעתתך במוכר שדהו מפני רעתה, פי' דאנן שהדי דבלאו אונסא דזוזי הוה מזבן לה, והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור בו הלוקח.
<h2>דף עח.</h2>
שוכר עליהן או מטען, ועד כמה, אמ' רב נחמן עד כדי שכרן, איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז, אמ' ליה כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו, פי' שיש בידו משלהן כדרך האומנין המקבלין עליהן מלאכה מביאין כלי אומנותן לבית בעל הבית.
מתני'. השוכר את החמור כול', מאי שנא רישא דלא מפליג ומאי שנא סיפא דמפליג, אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אויר. פי' לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה, והואיל ושינה בה יכול לומ' לו לא מתה זו אלא מחמת אויר ההר או אויר הבקעה, ר' יוסי אומ' שמתה מחמת אובצנא, פי' עייפות ויגיעה ממשאה, שאם הוליכה בהרים יכול לומר לו עייפות ההר שעלתה שם הועיל בה ויגעה תחת משאה ומתה, ואם שינה להוליכה בבקעה אע"פ שלא ראינו אותה מזיעה ולא היה חם מאד לומ' הוחמה, יש לומ' אם הלכה בהר היה האויר שולט בה ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה ובבקעה לא שלט בה אויר, רבא אמ' שהכיש' נחש, ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן הא מני ר' מאיר היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן דתנן מגבת פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמ' משום ר' מאיר, ורבן גמל' מיקל, ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומ' משו' ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק אל יקח בו טלת, טלת אל יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבי', והילכת' כרבן גמל' דמיקל.
<h2>דף עח:</h2>
השוכר את החמור והבריקה, מאי הבריקה, הכא תרגימו נהריתא. פי' לבנונית הנולדת בשחור של עין, ר' אבה אמ' אבזקת, פי' תולעת הנולדת ברגליה, או שנישאת באנגריא אמ' לו הרי שלך לפניך, אמ' רב לא שנו אלא באנגריא חוזרת, אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור, ושמואל אמ' בין אנגריא חוזרת ובין אנגריא אינה חוזרת אם כדרך הילוכה ניטלה אומ' לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב להעמיד לו חמור, וקימ' לן הלכה כשמואל בדיני.
<h2>דף עט.</h2>
תניא השוכר את החמור והבריקה או שנשטתה אומ' לו הרי שלך לפניך, ודוקא אם שכרה למשוי, אבל אם שכרה לרכוב עליה ונשתטתה חייב להעמיד לו חמור, אמ' רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי.
איתמר השוכר את החמור ומתה לה בחצי הדרך אמ' רב (אשי) אם יש בדמיה ליקח יקח, לשכור אל ישכור, ושמואל אמר אף לשכור ישכור, במאי קא מיפלגי, רב סבר לא מכלינן קרנא, פי' וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור בשמתה בשדה או בבית הבעלים דמוסיף ולוקח חמור ולא כלי קרנא, אבל למוכרה ולהוציא הדמים לשכור אחרת לא, אי נמי מתני' דאמ' ליה חמור סתם, ופלוגתיהו בחמור זה, ושמואל סבר מכלינן קרנא, וקימ' לן הילכת' כשמואל בדיני.
ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומ' אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן, היכי דמי אילימ' בספינה זו ויין סתם אמאי אם נתן לא יטול נימ' ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא לך חמרא, ואלא ספינה סתם ויין זה אם לא נתן לא יתן נימ' ליה הב לי חמרא דאנא מייתינא לך ספינה, אמ' רב פפא לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה, פי' דכיון דאין אחד מהן יכול לקיים תנאו יד התובע על התחתונה, אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין.
<h2>דף עט:</h2>
ת"ר השוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, היכי דמי אי דמשכח לאוגורה אמאי אית ליה תרעומת, ואי דלא משכח לאוגורה כול' אגריה בעי למיתב ליה, לעולם דקא משכח ואלא מאי תרעומת אית ליה משום רפסותא דספינה, פי' ריעוע הספינה כשפורקין אותה ומטעינין אותה, אי הכי טענה מעליתא היא וממונא אית ליה גביה, לא צריכא דפרקיה לטעוניה בגוה, פי' בחצי הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם, והוא התנה מתחילה לכך ליתן לתוכה כמה שירצה והשכר לפי חשבון הדרך והמשואות, הילכך נותן לו שכר תוספת המשוי של חצי הדרך, ואלא מאי תרעומת משום שינוי דעתא, פי' הייתי סבור ללכת מהר ולחזור מהר, אי נמי (לאשמא) לאשלא כמו אשלי רברבי יתירא, פי' צריך אני לקנות חבלים (ביותר) [ביוקר] כיון שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה אל אמצעית הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גוששת, וצריך חבלים ארוכים ואתה לא הודעתני שאכניס חבלים הראויין לה.
ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליה, שוכר מניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך, מיכן ואילך חמר מעכב עליו, חמר מניח עליה (חיטים) תבן ושעורים ומזונותיו של אותו היום, מיכן ואילך שוכר מעכב עליו, היכי דמי אי דקא משכח למיזבן חמר נמי יעכב, ואי דלא משכח למיזבן שוכר נמי לא יעכב, אמ' רב פפא לא צריכא דשכיח למטרח ומזבן מאונא לאונא. פי' המחנה שילינו בו, חמר דירכיה למיטרח ומיזבן, שוכר לאו דירכיה למיטרח ומזבן.
ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליו איש לא תרכוב עליו אשה, אשה רוכב עליה איש, אשה בין גדולה בין קטנה ואפילו מעוברת ואפי' מיניקה, השתא (מעוברת) מיניקה אמרת אין מעוברת מיבעיא, אמר רב פפא מעוברת והיא מניקה.
<h2>דף פ.</h2>
מתני'. השוכר את הפרה לחרוש בהר כול'. פי' השוכר את הפרה לחרוש וכל כלי המחרישה הם של בעל הפרה, ושני שכירין צריכין לילך אחריה זה אוחז הדרבן לכוין את הפרה לתלמיה, וזה הולך אחרי המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל של מחרישה והוא הנק' קנקן, חייב השוכר מפני שההרים קשים יותר מן הבקעה מפני הסלעים, ודש בקטנית חייב, אם הוזקו רגלי הבהמה בדישה.
והיכא דלא שני מאן משלם. פי' אפי' היכא דשאני נמי חייבין השכירים לשלם הקנקן לשוכר שלא ישבר לעולם אלא בפשיעתן, אלא הכי קא מיבעיא ליה, היכא דשני ודאי אין דין בעל הפרה אלא על השוכר, והשוכר יתבע את פועליו ואינו יכול השוכר לדחות את הבעל הפרה על השכירים, ואם ברחו או שאין להן נכסים יפסיד הקנקן, דאמ' ליה כיון דשנית אתה גרמתה שישבר ואתה תתבע דינך מן השכירי' שהיה להן לדקדק יפה ולא עשו, אבל היכא דלא שינה שאין לבעל הפרה על השוכר כלום ואין דינו אלא על השכירים מי משלם, רב פפא אמ' דנקיט פרשא משלם, הוא הדרבן שמפני שלא הנהיג את הפרה ביושר נשבר הקנקן, רב שישא בריה דרב אידי אמ' דנקיט מנא משלם, ואי ארעא דמחזקא בגנדרי היא תרויהו משלמין, פי' אם היא ארץ מלאה צונמא וטרשים המעכבים את המחרישה גם דנקיט פרשא משלם שבמעט עיוות שלא כיון את הפרה יפה ישבר הקנקן.
א"ר יוחנן המוכר פרה לחברו ואמ' לו פרה נגחנית היא, רבצנית היא, בעטנית היא, היה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי מקח טעות. פי' לפי שסבור הלוקח כמו שאילו אינן בה גם זה מום אחר נמי שסנף וחיבר עמהם אין בה, ואינו אומ' כן אלא כדי להסיר כל תרעומת מעליו ולא סבר וקביל באותו מום אחר שהזכירו לו, מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. פי' שפירש לו אותו המום לבדו ואמ' לו זה המום יש בה ועוד מומין אחרים, אין זה מקח טעות שכיון שפירש לו אותו המום היה לו לבדוק ולחקור אחריו, ואע"פ שמומין אחרים אין בה אינו יכול לומר אני סברתי שכמו שהשאר אין בה גם זה אין בה ולהסיר תרעומת מעליו הוא מתכוין, אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מאי, פי' אם נמצאו בה כל המומין מהו, מי מצי למימר ליה מוכר הא אתניתי בהדך וסברת וקבילת, או דילמ' מצי למימ' לוקח אנא סברית דלאו דוקא קא אמרת דיש בה כל אותן המומין, אלא דרך המוכר לדבר כן ולגנות את מקחו, ואותו הגנאי משמ' כעין שבח שמפני שהדבר משובח והוא בטוח עליו אינו צריך לשבחו אלא מגנהו כלומ', איני מפצירך לקנותו מגונה היא אם תרצה לקנותו קנהו ואם לאו לא, ולעולם אילו הייתי יודע שעל תנאי אמרת דבריך שיש בה המומין הללו לא הייתי לוקחה ומקח טעות הוא, עד שיאמר הלוקח סברנא וקבילנא אע"פ שיש בה כל אותן המומין, אמ' ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות.
מתני'. השוכר את החמור להביא עליה חיטים כול', איתמ' אביי אמר קשה כמשוי תנן, רבא אמר קשה למשוי תנן, אביי אמר קשה כמשוי תנן ניפחא כי תיקלא ואם הוסיף על משאו ג' קבין חייב. פי' ומפרש מתני' הכי להביא עליה חטים והביא עליה שעורים בתוספת של ג' קבין כדתני סיפא חייב, ואע"פ שהשעורים קלים שכך הוא הנפח קשה כמו המשוי, וכמו שאם הוסיף ג' קבין על לתך חיטים חייב, כן נמי אם הוסיף ג' קבין על לתך שעורים חייב, וסיפא פירוש' דרישא היא דג' קבין הוו תוספת אף ללתך שעורים כמו שהן תוספת ללתך חיטים, רבא אמ' קשה למשוי תנן, תיקלא כי תיקלא וניפחא הוי תוספת. פי' ומפרש מתני' הכי להביא עליה חיטים והביא עליה שעורים במשקל החיטים חייב מפני שהנפח של שעורים קשה למשוי שכיון שהשוה משקל השעורים למשקל החיטין הנפח שלהן הוא קשה למשוי, וסיפא דקתני ג' קבין לאו ארישא קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא, כדבענן למימ' והיכא דלא שינה מיירי והוסיף ג' קבין על משאו הוא מפני התוספת, תנן להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין, לא סאה, פי' לאו דוקא דהא מעשים בכל יום ודרי על תרי דחיטי תלתא דשערי, והאי דקאמר סאה לאפוקי מדאביי דאמר ג' קבין ותו לא ואמר ליה סאה ולאו דוקא, אלא עד שישלים משקל השעורים למשקל החיטים והנפח יהא תוספת, והא עלה קתני וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור, הכי קאמר חיטים בחיטים ושעורים בשעורים כמה יוסיף על משאו ויהא חייב, סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל וג' קבין לחמור, ת"ש להביא לתך חיטים והביא שש עשרה שעורים פטור, תירגמא אביי במחיקתא, פי' מחוקות היו ולא טפופות, וזה הוא שינויא דחיקא, כל שכן דקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף פ:</h2>
ת"ר קב לכתף, אדרב לעריבה. פי' אדרב הוא לתך והיא תוספת לעריבה שהיא ספינה קטנה, כור לספינה, שלשת כורין לפורני גדולה, קב לכתף, אם איתה דלא מצי לישדייה, ולמה יתחייב בנזקיו אם נפל תחתיו, אמ' אביי בשחבסו לאלתר, רבא אמ' אפי' תימ' בשלא חבסו לא צריכא לאגרא יתירא, רב אשי אמ' קסבר חולשא הוא דנקיט ליה. פי' ולעולם להתחייב בנזקיו.
מתני'. כל האומנין שומרי שכר הן כול'. פי' כל האומנין המקבלין כלים בבתיהן לעשותן בקצבה הן שומרי שכר וחייבין בגניבה ואבדה, אבל אם אמרו טול את שלך והבא מעות, שגילו בדעתם שאין מעכבין הכלי בעבור שכרם אז הם שומר חנם.
לימ' מתני' דלא כר' מאיר דתניא שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר חנם, ר' יהודה אומר כשומר שכר. פי' דין שומר חנם ושומר שכר כתובים בתורה, ששומר שכר חייב בגניבה ואבדה ושומר חנם פטור ואינו חייב כי אם בפשיעה, והשואל הוא כתוב וחייב אפי' באונסין, וגבי שוכר כת' [שמות כ"ב] אם שכיר הוא בא בשכרו, פי' אם שכיר הוא השור ואינו שאול אינו חייב באונסין, שלא בא לו בחנם כמו השואל אלא בא לו בשכרו ואינו דין שיתחייב באונסיו ולא פירש דינו, ופליגי ביה ר' מאיר ור' יהודה דר' מאיר סבר דינו כשומר חנם כיון שאינו נהנה ממנו אע"פ שבשכרו הוא נהנה, וקס"ד שהאומן בכלי זה דומה לשוכר שהוא נהנה ממנו בשכר טרחו, ומשום הכי הוי עליה שומר שכר ודלא כר' מאיר, ומסיק אפי' תימ' ר' מאיר בההיא הנאה דתפש ליה אאגריה הוי עליה שומר שכר, פי' ומשום האי טעמ' נמי סבר הלוהו על המשכון אפי' מעות הוי שומר שכר, אבל שוכר דלית ביה האי טעמ' הוי שומר חנם, ור' יהודה לית ליה האי טעמ' דר' מאיר אלא שוכר כשומר שכר משום דנהנה ממנו ואע"ג דבשכרו נהנה הוי שומר שכר, והוא הדין האומן כיון דנהנה מן הכלי הוי שומר שכר ואע"ג דבפעולתו נהנה, אבל הלוהו על המשכון מעות כיון דאינו נהנה כלום הוי שומר חנם ואע"ג דקא תפיש ליה אמעותיו, אך אם הלוהו פירות שהוא נהנה, ולמאי דמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' יהודה אומר כשומר חנם יש לומר דר' יהודה תרתי בעי בשוכר פטר דאע"ג דנהנה לא תפיש ליה אמידי, ומלוה מעות על המשכון נמי אע"ג דנקיט ליה אמעותיו לא מיתהני מידי, אבל אומן דמיתהני ותפיש ליה נמי אאגריה הוי שומר שכר ומשום הכי לא פליג ר' יהודה אאומן כי היכי דפליג אשוכר ואמלוה מעות על המשכון, וקימ' לן דשוכר כשומר שכר.
תנן התם אם אמר לו השואל שלח ושילחה ומתה חייב, וכן בשעה שמחזירה. פי' לקמ' בפ' השואל תנן אם אמר לו השואל שלח לי אותה ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד עבדך או ביד שלוחך ושילחה ומתה כדרכה בדרך קודם שתיכנס לרשותו חייב באונסיה, ואם לא אמ' שלח אלא המשאיל שלחה לו, כגון שאמר לו זה השאילני פרתך אמר לו הין ועמד ושלחה לו ומתה בדרך פטור, וכן בשעה שמחזירה, אם מסרה השואל ליד השליח להשיבה לבעל הפרה ולא אמר המשאיל שלח לי ביד פל' ומתה חייב דלא קמה ליה ברשותא דמשאיל.
אמ' רב חסדא לא שנו שהשואל חייב בה עד שתבוא ליד המשאיל אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה, שאמר לו [השאילני] עד זמן פל' והחזירה בתוך הזמן, דהתם אכתי לא כלה זמן שאלה עד דאתא שאלה לבעלים, אבל לאחר ימי שאלתה פטור, ואפי' בביתו של שואל מתה דמשכלו הימים אינו שואל עליה, מותיב רב נחמן בר פפא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם, הא גמרתיו שומר שכר, פי' טעמ' דגלי דעתיה שאינו חפץ בו עוד להיות שומר שכר עליו ואמר לו טול את שלך שומר חנם, לישמעינן גמרתיו וכל שכן טול את שלך, טול את שלך איצטריכא ליה, סד"א שומר חנם נמי לא ליהוי קמ"ל, והילכת' כרב חסדא.
<h2>דף פא.</h2>
איבעיא להו פטור משואל וחייב כשומר שכר או דילמ' שומר שכר לא הוי, אמר אמימר מיסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה ממנה. פי' בשכר שנהנה ממנה בתוך ימי שאילתה בחנם, הוי עליה שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה עד שתגיע ליד הבעלים, תניא כותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן, ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה, ונאנסו, בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר, פי' היה רוצה לשלוח סבלונות לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני ומתרצים בהן אני נותן לך דמיהן, ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שיחזיקו טובה לי שפקדתים בסבלונות אם נאנסו בהליכה חייב, וכגון שקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה והרי הן לקוחין בידו עד שידע שאינם רוצים אותם והכי אמרינן בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ז ע"ב] אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמיה, בחזרה פטור מן האונסין מפני שהוא כנושא שכר ולא כשואל, ומהו נשיאות שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהן בבית חמיו, והינו כותיה דאמימר, דאע"ג דיהיב ליה כפי טובת הנאה שבהן הוי עליהו כשומר שכר לאחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה, וכל שכן גבי שאלה דלא יהיב ליה מידי.
ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה, ואמר ליה קא ממטינ' ליה לדוכתא פלן אי מיזדבן לי מוטב, ואי לא מהדרנא ליה ניהלך, אזל ולא איזדבן, בהדי דקא הדר ואתי איתניס, אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלומיה, איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזיר' פטור, אמר ליה חזרה דהאי הליכה היא, מאי טעמא סברא היא בחזרה אילו אשכח לזבוניה אבבא דספסירא מי לא מזבן ליה.
שמר לי ואשמר לך שומר שכר, ואמאי שמירה בבעלים היא. פי' ואמאי הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבדה, והרי שמירה בבעלים היא שבעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר שאף הוא משמר לו וכת' [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם, ודרשי' לקמ' [צ"ה ע"א] עמו במלאכתו, ואע"ג דבשואל כת' דרשי' ליה נמי אכולהו שומרין לקמ' בפ' השואל [שם], אמר רב פפא באומר לו שמר לי היום ואשמור לך למחר.
ת"ר שמר לי ואשמר לך, השאילני ואשאילך, שמר לי ואשאילך, השאילני ואשמר לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. פי' אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו, שאם השאילו גם הוא משאילו, ואמאי שמירה בבעלים היא, פי' אשמר לי ואשמר לך קאי ששניהן זה במלאכתו של זה וזה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואשאיל לך כליי, או שמר לי ואשאילך, או השאילני ואשמר לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר, אמר רב פפא באומר שמר לי היום ואשמר לך למחר.
הנהו אהלויי דכל יומא הוי אפי להו חד מיניהו. פי' אהלויי מוכרי אהל שמכבס בו הבגדים והוא עשב, ואיכא דאמר אהלות והוא בושם, ההוא יומא אמר ליה לחד מיניהו זיל אפי לן, אמר להו נטירו לי גלימאי, אדהכי פשעו ביה ואיגניב, אתא לקמיה דרב פפא חייבינהו, אמרו ליה רבנן והא פשיעה בבעלים היא, שאף הוא במלאכתן היה, ולקמ' בפ' השואל [צ"ה ע"א] בענן למימר שגם פשיעה בבעלים פטור, ופלוגתא היא התם, איכסיף לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שיכרא הוה שתי, פי' ולא היה במלאכתן שעדין לא התחיל לאפות, ונמצא שבשעה שנעשו הם שומרים לא מסר עצמו להיות מלאכתם עליו, אבל אם נתעסק מיד ואפה, ולאחר שאפה שתי שיכרא ובאותה שעה אבדה טליתו פשיעה בבעלים היא. הואיל וכשנעשו שומרין היה במלאכתן, דאמרינן לקמן [צ"ה ע"ב] היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה.
<h2>דף פא:</h2>
הנהו בי תרי דהוו קא אזלי באורחא חד אריכא וחד גוצא, אריכא רכיב חמרא ומיכסי סדינא, וגוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה, מטו נהרא למיעבר אותביה גוצא לסרבלא אחמרא ושקליה לסדינא, שטפיה מיא לסדיניה, אתו לקמיה דרבא חייביה, אמרו ליה רבנן לרבא ואמאי שאל' בבעלים היא, איכסיף, לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה.
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, ואמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד משום דאיכא מיא זיל באורח' דנרש דליכא מיא, אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, אתא לקמיה דרבה אמ' ליה אין באורחא דנהר פקוד אזל, מיהו ליכא מיא, אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמ' באורחא דנרש אזלי, אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
שמר לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם, אמר רב הונא הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיט, והילכך מספיקא ליכא לחיוביה.
הלוהו על המשכון שומר שכר כול', וקימ' לן הלכה כת"ק דאמ' בין הלוהו פירות ובין הלוהו מעות שומר שכר, מתני' לא כר' אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר' אליעזר, ר' עקיב' אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך, וקימ' לן הלכה כר' עקיבה וסתם מתני' כותיה.
<h2>דף פב.</h2>
לימ' בדלא שוו שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי, דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילויה אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי, לא בדלא שוה שיעור זוזי כול' עלמ' לית להו דשמואל דלית הילכת' כותיה, והכא בדשוי משכון שיעור זוזיה קא מיפלגי וכדר' יצחק, דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנ' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה אם אינו קונה, צדקה מנין, מיכן לבעל חוב שקונה משכון, ותיסברה אימור דאמר ר' יצחק במישכנו שלא בשעת הלואתו דהוה ליה לגוביאנא מישכנו בשעת הלואתו מי אמר, אלא מישכנו שלא בשעת הלואתו דכול' עלמ' אית להו דר' יצחק משום דהילכתא כותיה, והכא במישכנו בשעת הלואתו ובשומר אבדה קא מיפלגי, דאיתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם דמי, ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי, לימ' דרב יוסף תנאי היא, לא דכול' עלמ' אית להו דרב יוסף משום דהילכת' כותיה, והכא במלוה צריך למשכון קא מיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד, ומר סבר לאו מצוה קא עביד, פי' לאו מצוה קא עביד שהוא מחסר כסותו וכלי תשמישיו ואיזו הלואה היא מצוה כשמלוהו בלא משכון, ומר סבר גם עם משכון נמי מצוה קא עביד ולא גרע משומר אבדה, עיין בערך צ"א בספר המכריע.
<h2>דף פב:</h2>
אבה שאול אומר מותר אדם להשכיר משכונו של עני. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבה שאול, ואף אבה שאול לא אמר אלא במר', ופסל, וקרדום, מאי טעמ' הואיל ונפיש אגריהו וזוטר פסידיהו.
<h2>דף פג.</h2>
מתני'. המעביר חבית ממקום למקום כול'. ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע, ר' יהו' אומ' שומר [חנם כו'] א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמ' היא, שאם אי אתה אומ' כן אין לך אדם שיעביר חבית ממקום למקום, שבשביל פרוטה שמקבל שכר יבוא להפסד דמי כל החבית והילכך תיקנו חכמ' שישבע ויפטר, היכי מישתבעי אמר רבה שבועה שלא בכונה שיברתיה, ואתא ר' יהודה למימ' שומר (שכר) [חנם] יישבע, נושא שכר ישלם האי כי דיניה והאי כי דיניה, ואת' ר' אלעזר למימ' אין גמרא כר' מאיר, ומיהו תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע, בשלמ' שומר חנם מישתבע דלא פשע אלא שומר שכר אמאי מישתבע, כי לא פשע נמי שלומי בעי, ואפי' שומר חנם נמי תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מאי איכא למימ', ואפי' במקום מדרון נמי תינח היכא דליכא ראיה היכא דאיכא ראיה ניתי ראיה וניפט', דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת יי תהיה בין שניהם, הא יש רואה יביא ראיה ויפטר, פי' האמינתו תורה בשבועה במקום שאין רואה, אבל במקום רואה אינו נפטר בשבועה אלא או יביא ראיה לדבריו וייפטר או ישלם וקימ' לן הילכת' כת"ק.
ההוא גברא דהוה מעבר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא ותברה בזיזא דמחוזא, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר, אמר ליה רב יוסף בריה כמאן כאיסי בן יהודה, אמר לי' אין כאיסי וסבירא לן כותיה.
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זבין לי ארבע מאה דני חמרא, לסוף אתא ואמר ליה זבינית לך ארבע מאה דני דחמרא ותקיפו להו, אתא לקמיה דרבא אמר ליה ארבע מאה דני דחמרא כי תקפין קלא אית להו למילתא איתי ראיה דכי זבנת להו חמרא הוו ואיפטר, אמר ליה רב יוסף בריה כמאן כאיסי וסבירא לן כותיה.
אתקין רב יוסף באתרא דדרו באגרא משלם פלגא, מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ולא דמי לאונס. פי' מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתיפו ונושא שני כדין בשני ראשיו, ופועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאם באותו מוט ונשבר משלם פלגא, מאי טעמ' נפיש לחד ולא היה יכול לנושאו לבדו, וזוטר לתרי, וכיון דאינו ראוי לשנים דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחת הילכך דמי נמי לאונס, דדרו בדיגלא ישלם כוליה, פי' עץ מפוצל בראשו וקושר משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פיציליו, ומוטל על שתי כתיפיו, וראשו של מטה ארוך, וכשעומד לפוש תוחבו בקרקע, ומשלם כוליה שפשיעה היא זו שהרבה במשא כשני אנשים.
רבה בר בר חנא תבירו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקילנהו לגלימייהו, אתו לקמיה דרב אמ' ליה זיל הב להו גלימיהו, אמר ליה דינא הכא, פי' בדיגלא הוה דמשלם כוליה, אמר ליה למען תלך בדרך טובים, יהב להו גלימיהו, הוו קא בכו ואמרי ליה עניי אנן וטרחינ' כול' יומא ולית לן מידי למיכל, אמ' ליה זיל הב להו אגריהו, אמר ליה דינא הכי אמר ליה וארחות צדיקים תשמור.
<h2>דף פג:</h2>
אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית. פי' כשיוצא למלאכתו אל ישכים אלא יאחר לצאת עד (שתשקע) שתזרח החמה וזהו משל בעל הבית, שאינו חייב להשכים מעלות השחר אלא מאחר עד זריחת החמה, וכשנכנס מן השדה לעיר מאחר משלו, ועומד עד הערב לאחר ששקעה החמה, שנ' [תהלים ק"ד] תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, וליחזי היכי נהוג, בעיר חדשה, איבעיתימ' דאמר להו איתגרו לי כפועל דאוריתא.
<h2>דף פו.</h2>
לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה. פי' לספק להן מיני מתיקה אחר אכילתן. הכל לאיתויי מאי, לאיתויי אתרא דנהיגי מיכרך ריפתא, ומישתא אנפקא, ומיזל לדברא, דאי אמ' להו איזילו והדר מייתינא בתריכו קמ"ל דאמרי ליה הב לן ברישא והדר ניזיל.
<h2>דף פו:</h2>
ומעשה בר' יוחנן בן מתיה כול'. מעשה לסתור, חסורי מיחסרא והכי קתני אם פסק להן מזונות ריבה להן מזונות, ומעשה בר' יוחנן כול'. פי' האי דאמ' כסעודת שלמה בשעתו, משום דהוה מלך הדיוט ומלך.
למימרא דסעודת אברהם עדיפא מסעודת שלמה והא כת' בשלמה [מלכים א' ה'] ויהי לחם שלמה ליום אחד וגו', ותניא אלף נשים היו לשלמה וכל אחת היתה עושה לו בביתה כך, ואילו באברהם כת' ביה [בראשית י"ח] ויקח בן בקר רך וטוב, ואמר רב יהודה אמר רב, בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה, אמרי התם תלתא תורי לתלתא גברי הכא לכל יש' ויהודה דכת' [מלכ' א' ד'] יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים לרוב אוכלין ושותין ושמחים.
<h2>דף פז.</h2>
השוכר את הפועלין כול'. הכל לאיתויי מאי, לאיתויי הא דת"ר השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר' יהושע, וחכמים אומרים משמנין ביניהן. פי' לא כמרובה שבהן ולא כפחות שבהן אלא כבינוני שבהן.
מתני'. ואילו אוכלין מן התורה כול'. פי' אילו (עושין) [אוכלין] מן התורה ממה שהן עושין, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה כשתולשין אותו, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתן ל[מ]עשר, ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה. ואילו שאינם אוכלים העושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה כגון המנכש בבצלים, ובתלוש מן הקרקע לאחר שנגמרה מלאכתו כגון הבודל בתמרי' ובגרוגרות כדמפרש לקמ', ובדבר שאין גידוליו מן הארץ כגון החולב והמגבן, וטעמ' דכולהו נפרש לקמ' מקראי.
<h2>דף פז:</h2>
מנהני מילי דתניא כי תבוא בכרם רעך, נאמר כאן כי תבו' ונאמר להלן לא תבוא עליו השמש מה להלן בפועל הכתו' מדבר אף כאן בפועל הכת' מדבר. פי' כל פועל אוכל מן התורה בין שכיר יום בין קבלן, כגון שקיבל קמה לקצור דכיון דמלא תבוא עליו השמש גמרי' קבלן נמי איתיה בלא תבוא עליו השמש כדאמרי' לקמ' בפ' המקבל.
בכרם רעך ולא של הקדש, ואכלת ולא מוצץ. פי' שמשחית הענבים ומוצץ יינם וזורק את החרצנים, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, שלא יטבלם במלח לוכל עמהן שום לפתן כדי שלא יאכל מהן הרבה, כנפשך כן נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור, פירש המור' ולא אמרי' הואיל ובאגריה אוכל על כרחו של בעל הבית הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבניה אחשביה, הא לא אמרי' גבי פועל משום דהתורה זיכתה לו, וקשי' לי ממאי דאמרי' בפ' המביא כדי יין [ביצה ל"ה ע"א] כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד שבת, ואחד חצר, ואחד תרומה, ואחד מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן, ונראה לי שאם הלוקח קונה לוכל זהו גמר מלאכתו שעת לקיטתו, וכדתנן בפ' שיני דמעשרות [מ"ה] האומר לחברו הא לך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת פטור, ואם צירף חייב, אלמ' משעה שהוא לוקט הוי גמר מלאכה גבי דידי', אבל גבי בעל הבית תנן בפ' קמ' דמעשרות [מ"ה] כלכלה משיחפה, ואם אינו מחפה משימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו, במ' דב' אמ' במוליך לשוק, אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו, אלמ' הלקיטה לבעל הבית לא הויא גמר מלאכה למעשר וללוקח הוי גמר מלאכה, והוה אמינא שהפועל יהא דינו כלוקח משום הכי איצטרי' כנפשך. שבעך ולא אכילה גסה, ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית.
<h2>דף פח:</h2>
אשכחן אדם במחובר ושור בתלוש כדכת' שור בדישו, אדם בתלוש ושור במחובר מנלן, פי' שהיתה שדהו נטועה קישואים או ירק ושם בה השור עם המחרישה כדי לתולשם, ואסיק רבינא לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קרא דכתיב לא תחסום שור בדישו, מיכדי כולהו איתנהו בחסימה דילפינ' שור שור משבת ליכתוב רחמ' לא תדוש בחסימה שור דכת' רחמ' למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.
<h2>דף פט.</h2>
ת"ר דיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע פועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו, יצא החולב והמחבץ והמגבן הואיל ואינן גידולי קרקע אין פועל אוכל בהן. תניא אידך מה דייש מיוחד דבר שנגמרה מלאכתו מן הקרקע פועל אוכל בו אף כל שנגמרה מלאכתו מן הקרקע פועל אוכל בו, יצא המנכש בבצלים ובשומים הואיל ולא נגמרה מלאכתו מן הקרקע אין פועל אוכל בהן, אי קשיא והא דיש תלוש הוא והיכי ילפינן מיניה למחובר, תשובה כל דדמי לדייש ילפינן מיניה דבר שנגמרה מלאכתו מן הקרקע ולא נגמרה למעשר, וממעטינן מיניה דבר שלא נגמרה מלאכתו מן הקרקע, ונגמרה מלאכתו למעשר, ודין אחד יש בין לתלוש בין למחובר שהפועל אוכל בהן, ולמה חלקן התנא מפני שמיעוטו של זה לא ימצא בזה, דמיעוט מחובר הוא קודם שנגמרה מלאכתו מן הקרקע מה שאין כן בתלוש, ומיעוט התלוש הוא דבר שנגמרה מלאכתו למעשר מה שאין כן במחובר.
תניא אידך דייש מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו, אף כל שנגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר, והלש והמקטף והאופה הואיל ונגמר' מלאכתן לחלה אין פועל אוכל בהן.
איבעיא להו מהו שיהבהבו לו באור ויאכל, כגון ענבים ודבר אחר דמי אי לא, ת"ש רשאי בעל הבית להשקות פועלין יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ורשאין הפועלין לוכל פיתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, לאכשורי גברא לא קא מיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן לאכשורי פירא, מאי, ת"ש ובלבד שלא יהבהבו, התם משום ביטול מלאכה, כי קא מיבעיא לי היכא דאשתו ובניו מהבהבין לו מאי, ת"ש ולא יספית במלח ויאכל, מלח ודאי כענבי' ודבר אחר דמי, ואסיקו אביי ורבא דספיתה לא אסיר' אלא משום דקבעה למעשר, אבל למתוקי פירא שרי היכא דליכא קביעות מעשר ומותר להבהב באור ולוכל, אבל רבי' יצחק זצוק"ל כתב ולא איפשיט הילכך לא יהבהבו לו, ואינו נר' לי דבפירוש מוכח פירוקי דאביי ורבא דשרי להבהב.
<h2>דף צ.</h2>
ת"ר (פירות) [פרות] המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום. פי' שורין שעורים במים ומייבשין אותן בתנור, ודשין אותן בפרות להשיר קליפתן והוא חושלא, ואינו עובר משום דנגמרה מלאכתן למעשר משעת דישה, גוי הדש בפרתו של ישרא' אינו עובר משום בל תחסום. פי' אם אמרו לו הבעלים חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי, וישרא' הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום.
בעי מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום דמעלי לה הוא, או דילמ' משום דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא, אמ' ליה רב ששת תניתוה ר' שמע' בן יוחי אומר מביא כרשינין ותולה לה מפני שהכרשינין יפין לה מן הכל, ש"מ משום דמעלי לה הוא ש"מ.
איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה. פי' דוקא ודוש בה, אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא, כדאמרי' לקמ' [ע"ב] דלא תדוש בחסימה אמ' רחמ', אלמ' אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב, ודוקא כשאמ' לגוי חסום פרתי ודוש בה לא מיחייב מלקות, משום דגוי לאו בר שליחות הוא [ע"א ע"ב], ואין לומ' בו שלוחו של אדם כמותו, אבל ראובן בעל הגרן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודוש בה חייב בעל הגרן מלקות דשלוחו של אדם כמותו, ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה, כי אמרי' אין שליח לדבר עבירה היכא דכי עביד שליח מיחייב שליח, התם ודאי לא מיחייב שולחו כדאמרי' בגמ' בפ' שנים אוחז' [י' ע"ב], אבל הכא דכי עביד שליח לא מיחייב דלא אזהר רחמ' אלא לבעל הגרן שלא ימנע גרנו מלהאכילה לבהמה הדשה ולא לפועל, דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו, וכיון דשליח לא מיחייב מיחייב שולחו דשלוחו של אדם כמותו, ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה אז לא מיחייב בעל הגרן, אבל אם חסמה בעל הגרן ואמר לגוי דוש בה חייב בעל הגרן משום דחסמה, שלא יהא אלא מאיליה היא דשה והוא רוצה בדישתה חייב החוסם, שבשני עניינים מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה, ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפינן לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא היה דש בה, והמורה פירש ודוש בה דישה שלך, ואינו נר' לי דאי בגרן דגוי מיירי מה איסור יש כאן, וכי בגרנו של גוי דיברה תורה לא תחסום כי אם בגרנו של ישראל ומה אמירה לגוי שבות שייך בה, ואפי' גבי שבת דאמרי' אמיר' לגוי שבות, אילו אמר ישראל לגוי עשה מלאכתך בשבת מי איכא איסור שבות, כי אם כשאמר לו עשה מלאכתי, והכא נמי כגון שאמר לו חסום פרתי ודוש בה הגרן שלי שנמצא שנהנה ישראל במעשה הגוי, ודומה לסירוס השוורים שהגוי עושה וישראל נהנה.
כי אמרי' אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל לענין (לאו) חסימה דאיסור לאו היא לא, או דילמ' לא שנא, ואי קשיא והא יום טוב וחולו של מועד דאין שם סקילה ואמרי' [מו"ק י"ב ע"א] זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, התם משום דהוקשו כל המועדות לשבת וטעמ' דכולהו משו' איסור סקילה דשבת הוא.
ת"ש גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום. פי' והגרן של ישראל, מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואידי דתנא סיפא עובר תנא רישא אינו עובר, ת"ש דשלחו ליה אבוה דשמואל הני תורי דגנבי להו ארמאי וגנחי להו מאי, פי' מסרסין אותן, שלח להו הערמה איתעבידא בהון ערימו עליהו ויזדבנון, פי' דומיא דשבת דתנן [שבת קכ"ב ע"א] גוי שהדליק את הנר מישתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, הכא נמי אסור ליהנות מהן וכל שכן לומר להן לעשות, סבר רבה למימר יימכרו לשחיטה, אמר ליה אביי דיין שקנסת עליהן מכירה.
<h2>דף צ:</h2>
פשיטא בנו גדול כאחר דמי, בנו קטן מאי רב אתי אסר ורב אשי שרי, מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי. תניא [תוספתא פ"ח ה"ד] רשיי בעל הפרה לסגף ולהרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר לפני הבהמה מעיקרא כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה.
בעא מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ מהו, לא תחסום שור בדישו אמר רחמ' והאי לאו בדישו הוא, או דילמ' לא תדוש בחסימה אמ' רחמ' והא ליכא, אמר ליה מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד [ויקרא י'], בבואכם הוא דאסיר הא מישתא ומיעל שרי, ולהבדיל בין הקודש ובין החול אמר רחמ', אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שם שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תיהוי בה חסימה.
ת"ר החוסם את הפרה, והמזויג בכלאים פטור לא אסרה תורה אלא הדש והמנהיג בלבד. איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור, ר' יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הויא מעשה, וריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הויא מעשה. פי' וכגון דבשעה שחסמה בקול לא היה עושה מעשה בדישה להנהיגה בדרבן על גבי דישה, שאם היה עושה בה מעשה בדישה חייב שהדישה עיקר ולא החסימה, אלא כגון שהיתה הפרה דשה מאיליה וזה חסמה בקול, ואע"ג דאמרן לעיל החוסם פטור הני מילי חוץ לדישה אבל על גבי דישה חייב, והוא הדין נמי אם היתה הפרה חסומה ודש בה בקול דפליגי בה דומיא דהנהיגה בקול שהיתה מזווגת בכלאים וזה הנהיגה בקול, ר' יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הויא מעשה, ואי קשיא היכי דמי לאו שאין בו מעשה לר' יוחנן, אי לאו דלא תותירו תיפוק לי' דניתק לעשה, וכן לא ילין ניתן לעשה, וכל פסולי המוקדשין קיימי בעשה דבאש תשרופו, ולא תראה את שור אחיך או את שיו נופלים והתעלמת [דברים כ"א] קאי בעשה דהקם תקים, ונידחים קאי בהשב תשיב, ולא תקום ולא תטור [ויקרא י"ט], ולא תשנא את אחיך בלבבך קיימי בעשה להעביר שנאה מלבו כדאמרי' בריבית [ס"ב ע"א] דקאי בקום אהדר ולא לקי, וניחא לי כגון לאו דלא ייראה דמכי עבר זמן איסוריה תו לא קאי בעשה (דלא) תשביתו [היא] מיקמי דלימטי זמן איסוריה הוא, דבתר הכי לאו ברשותיה קאי, אי נמי לאו דידעוני דלית ביה מעשה כדמפרש בפ' ארבע מיתות [סנהדרין ס"ה ע"א] ולא ניתק לעשה, וקימ' לן ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף צא.</h2>
ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור, ואמאי והא אין לוקה ומשלם, ומסיק רב פפא משעת משיכה איחייב ליה במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה.
אמר רב פפא הני תרתי מילי בעו מינאי דבי פפא בר אבה ופשטי להו לאיסורא, חדא כהילכתא וחדא דלא כהילכתא, בעו מינאי מהו ללוש את העיסה בחלב, ופשטי להו כהילכתא אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה, כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק התנור. בעו מינאי מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר, ופשטי להו לאיסורא דלא כהילכת' דאמר שמואל במנאפים עד שייראו מנאפים, ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופ'.
אמר רב יהודה מין ומינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת ואפי' משום פריצותא לא חיישי', מאי טעמ' בעיבידתיה טריד, אמר רב אשי הא מילתא בעו מינאי דבי רבנא נחמיה ריש גלותא מהו להכניס מין ומינו ושאינו מינו לדיר, כיון דאיכא מינו בתר מינו גריר, או דילמ' אפי' הכי לא, ופשטי להו לאיסורא משו' פריצותא דעבדי דלא כהילכתא.
<h2>דף צא:</h2>
מתני'. היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, כול', מאי טעמיה דת"ק כי תבוא בכרם רעך אמר רחמ' בכל דעביד, ור' יוסי ביר' יהודה כשור מה שור עושה בידיו וברגליו אף כל עד שיעשה בידיו וברגליו, וקוצר ובוצר בידיו וברגליו עושה שהולך מאומן לאומן ומשורה לשורה, ולהך לישנא דאמרי' מהלך לאו כעושה מעשה דמי כגון ששכרו לבצור ולהוליך ענבים לגת, ולקצור ולהוליך עומרים בשדה לייבשן, אי נמי הבוצר מגפן לגפן ובוצר וכן הקוצר (ו)היליך זה ודאי כעושה מעשה דמי, דדוקא כשהולכין מאומן לאומן יש לומר דלאו כעושה מעשה דמי, אבל מגפן לגפן עושה מעש' יקרא, והילכת' כת"ק. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פועלין עד שלא הילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין, משהילכו שתי ערב בגת אוכלין ושותין יין.
איבעיא להו העושה בגפן זה מהו שיאכל מגפן אחר, ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בענן והא ליכא, או דילמ' ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בענן והאיכא, ת"ש אבל מונע הוא את עצמו עד שמגי' למקום היפות ואוכל, ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר לוזיל וליתי וליכול, התם משום ביטול מלאכה כי קא מיבעיא לי היכא דאיכא אשתו ובניו, ולא איפשיט, וחמור כשתהא פורקת, מהיכא אכלה, אלא אימא עד שתהא פורקת, תנינה להא דת"ר חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם.
<h2>דף צב.</h2>
מתני'. אוכל פועל קישות כול', וחכמ' מתירין, הינו ת"ק, איכא ביניהו אבל מלמדין, לת"ק לית ליה מלמדין. פי' איסור נראה לו שנלמדהו תרבותינו דנראה כמונעו מלוכל ועובר על דברי תורה. א"ר [אסי] אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. וא"ר אסי אפי' לא בצר אלא אשכל אחד אוכלו.
איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, למאי נפק' מינ' דאמר תנו לאשתו ולבניו, אי אמרת משלו הוא אוכל אאגריה טפי ליה רחמ' לכל דבעי יהיב ליה, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמ' לאשתו ובניו לא זכי להו, ואסיק ר' יוחנן [צ"ג ע"א] תנאי היא דתנן קוצץ אדם כול', ותני רב הושעיה קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים, ואידי ואידי בשאין מעלה להן מזונות, ויכול הרב לומ' לעבד עשה עמי ואיני זנך, תנא דמתני' סבר משל שמים הוא אוכל והילכך אינו קוצץ על הקטנים ואפי' בעבדיו, ור' הושעיה סבר משלו הוא אוכל והילכך קוצץ בעבדים אפי' קטנים, והילכתא כסתם מתני'.
<h2>דף צג.</h2>
מתני'. השוכר את הפועלין לעשות עמו בנטע רבעי כול'. פירש המורה מנהג שנהגו הם, ואינו נר' לי, דמאי דתנן מקום שנהגו לזון יזון הוי אפי' לא השכיר פועלין אלא לעדור בשדהו שאין שם שום פירות ומעלה להן מזונות מביתו, והיכי אמרי' דהעושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה אפי' מהילכות מדינה לא אכלי, אם נהגו ליתן מזונות לכל פועל אמאי לא אכלי, ונר' לי' שהלכות מדינה הם דברי סופרים, שהטילו על בני המדינה שיאכילו הפועלין מן הפירות שהן עסוקין בהן, ואע"ג דמדאורית' לא אכלי, אכלי מדרבנן, אבל מזונות שמעלה להן מביתו כל פועלין אוכלין במקום שנהגו ואין לחלק בהן כלל.
אמר רב לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסי' דהוה ליה בשעה שאין גמר מלאכה הילכך מן התורה לא אכיל ואכיל מהילכות מדינה, וכל שכן עושה מעש' במחובר כגון מנכש דאכיל מהילכות מדינה, אבל שומרי גנות וערמות אוכלין מן התורה קסבר משמר כעושה מעשה דמי, והוה ליה תלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר, ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גנות וערמות אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות סופרים, קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי, אמר רב אשי כותיה דשמואל מיסתברא דתנן ואילו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהילכות מדינה, אימ' סיפא אילו שאינן אוכלין, מאי שאינן אוכלין, אילימ' שאינן אוכלין מן התורה אלא מהילכו' מדינה הינו רישא, אלא לאו ש"מ לא שאינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות מדינה ומאי ניהו העושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה, וכל שכן שומרי גנות ופרדסים.
מתני'. ארבעה שומרין הן כול'. תניא שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומ' כשומר שכר ר' יהודה אומ' כשומר חנם, וסתם מתני' ר' מאיר והילכת' כותיה.
ההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא שריג חד מיניהו ונפל למיא, אתא לקמיה דרבה פטריה, אמ' מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי, אמר ליה אביי אלא מעתה עאל בעידנא דעיילי אינשי הכי נמי דפטור, אמר ליה אין, רבה בר רב הונא ורב חסדא לא סבירא להו להא דרבה, דאמר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירות' מעלייתא.
<h2>דף צג:</h2>
תניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס, אין אומ' אילו היה שם היה מציל, פי' דהוה מתרחיש ליה ניסא והוה מתקיים ביה גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואע"ג דעאל בעידנא דעיילי אינשי כיון דשקיל אגרא חייב.
אמר רבה רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב, אחד שומר חנם ואחד שומר שכר אלא שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר, ועד כמה עד כדי דמיהן, והיכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין, דהדר ושקיל דמיהן מבעל הבית, אמר ליה רב פפא לאביי ומאי נפקא לך מינה לכושרא דחיותא אי נמי לטירחא יתירא, פי' להרגל הצאן שרגיל בהן ומכירם ואינו חפץ באחרים.
רב אדה סבילא הוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחיתה חדא מיניהו לחברתה ושדיתה במיא, אתא לקמיה דרב פפא חייביה, אמר (לך) [ליה] איבעי לך לעבורי חדא חדא, אמר ליה ידעת ביה בבר אחתך דמצי מיעבר חדא חדא, אמר ליה כבר צוחו קמאי דקמך [ולא איכא] דאשגח בהו, וכך הילכתא.
איבו אפקיד כיתנא בי רוניא, אזל שבו שמטיה, לסוף הוכר הגנב, אתא לקמיה דרב נחמן חייביה, לימ' פליגא אדרב הונא בר אבין, דשלח רב הונא בר אבין נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין, ואם שומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע, אמר רבא התם גברי דכרמים קא הוו דאי רמא בהו קלא אתו ומצלין ליה, פירוש אנשי מושל העיר היו שם שהיו מצילין אותו אם היה צווח להם ופושע הוי, הילכך חייביה רב נחמן לרוניא שיטרח ויציל מיד שבו ויחזיר לבעליו ולא יפטר בשבועת השומרין.
מתני'. זאב אחד אינו אונס כול'. פי' בשעת משלח' זאבים שהיא מכה מן השמים אף זאב אחד אונס, שמעיז ובא וטורף ואינו ירא מן הרועה, שאם יעמוד הרועה כנגדו לא יברח מלפניו אלא מתגרה בו ומזיקו, שני כלבים אם יש בעדר אפי' שני זאבים אינן אונס שהכלבים יעמדו כנגדן, ידוע הבבלי אומר אם באו שני זאבים משתי רוחות אע"פ שיש בעדר שני כלבים אונס הן שאינן יכולין ליחלק לכאן ולכאן. ליסטים מזויין אונס הוא ואע"פ שהוא אחד. סיגפה ומתה, ציערה ברעב או בחמה ובצנה, לענות נפש [במדבר ל'] תרג' לסגפא נפש.
העלה לראש צוקין ונפלה אין זה אונס, אמרי' עלה בפ' המפקיד [ל"ו ע"ב] טעמ' דנפלה הא מתה הרי זה אונס ופטור ואמאי לימ' ליה אוירא דהר קטלה, אי נמי אובצנא קטלא, העייפות שנתעייפה לעלות, הכא במאי עסיקי' שהעל' למרעה שמן וטוב, אי הכי נפלה נמי היה לו לתוקפה ולא תקפה, אי הכי אימ' רישא עלתה לראש צוקין ומתה הרי זה אונס, איבעי ליה למיתקפה תקפתו ועלתה תקפתו וירדה, וכל זה הוא אליבא דאביי דאמר התם פשע בה ויצאת לאגם ומתה חייב דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא, אבל לרבא דאמר פטור דמלאך המות הוא דאנסה ומה לי הכא מה לי התם, מפרש מתני' כפשטה שעלתה שם מאיליה לרעות שכן דרך העזים לעלות בגדרות ובשיני הסלעים, ואין הרועה יכול לתופשם שהיאך יכול לתפוש כל אחת ואחת, ואם תאמר לא היה לו להוליכם שם, בכל מקום שיוליכם אי איפשר שלא יהיו שם גדרות ומדרגות וגבשושיות, הילכך אם עלתה שם הבהמה מאיליה ונפלה ומתה אונס הוי, אבל אם העלה שם הרועה ונפלה הויא פשיעה שלא היה לו להעלותה, אי נמי כיון שהעלה שם היה לו להיזהר מאד בשמירתה.
הליסטים הרי זה אונס, ואמאי לוקי גברא בהדי גברא, אמר רב יהודה בליסטם מזויין, איבעיא להו ליסטם מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרי' אוקי גברא בהדי גברא או דילמ' לסטם מסר נפשיה טפי, תיקו, אמר ליה אביי לרבה אשכחיה ואמר ליה גנבא סריא בדוכתא פלן יתבינ' וכך כלבי איכא בהדן וכך גברי איכא בהדן וכך זיקתא פסיקא לן. פי' קלעים להלחם בהם, ואזל ואייתי דנפישי מיניהו ושקל מאי, אמר ליה הרי הוליכן למקום גדודי חיות ולסטים.
<h2>דף צד.</h2>
מתני'. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה כול'. פי' מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה אם נגנבה או אבדה וכל שכן אם נאנסה, שחייב לישבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ופטור, ומתנה שיהא פטור משבועה ויהיה נאמן בדיבורו, והשואל להיות פטור מלשלם אפי' האונסין, ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה אם נאנסו ומלשלם בגניבה ואבדה.
ואמרי' מתני' מני ר' יהודה היא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, דתניא האומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים, וקימ' לן דהילכת' כר' יהודה, אימ' סיפא כל המתנה על מה שכת' בתורה תנאו בטל, אתאן לר' מאיר, הא לא קשיא בדבר שאינו של ממון ור' יהודה היא.
תניא אבה חלפתא איש כפר חנניה אמ' משם ר' מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי, מעשה קודם לתנאי אין זה תנאי. פי' כגון האומר לאשה אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט, דאם מתי הוי תנאה ויהא גט הוי מעשה ודמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד [במדבר ל"ב], אבל אם הקדי' מעשה לתנאי שאמ' לא יהא גט אם מתי אין זה תנאי והרי הוא גט מעכשיו, שאין זה חשוב תנאי לבטל את המעשה, והילכת' כותיה כיון דסתם מתני' אתי' כותיה.
תנן מתנין על שומר חנם להיות כשואל, במאי בדברים, אמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמ' אפי' תימ' לא קנו מידו בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, וקימ' לן דשמואל ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן [ערובין מ"ז ע"ב]. וכל שאי איפשר לו לקיימו בסופו כול', אמר ר' טבלא אמר רב זו דברי ר' יהודה בן תימא, אבל חכמים אומר' אע"פ שאי איפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו תנאו קיים, דתניא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע, על מנת שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה בן מאה אמה, על מנת שתפרחי באויר, על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך, נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אינו גט, ר' יהודה בן תימ' אומ' כזה גט, כלל אמר ר' יהודה בן תימ' כל שאי איפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברים ופטור, אמר רב נחמן אמר רב הלכ' כר' יהודה בן תימא דסתם מתני' דיקא כותיה. ואי קשיא היכי אמרן לעיל דקאמ' ר' מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי, מעשה קודם לתנאי אין זה תנאי והא מצינו למידק מדברי ר' מאיר דאע"ג דמעשה קודם לתנאי תנאו קיים, מדקתני הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך שאר כסות ועונה דטעמ' משום דמתנה על מה שכת' בתורה הא לאו הכי הוה קיים, והא הכא הקדים מעשה לתנאי דהרי את מקודשת לי הוי מעשה על מנת שאין לך שאר כסות ועונה הוי תנאה, יש לומ' היכא בענן (מעשה קודם לתנאי) [תנאי קודם למעשה] כי קאמ' אם דומיא דתנאה בני גד ובני ראובן דכת' אם יעברו ואם לא יעברו, אבל על מנת קימ' לן בגיטין [ע"ה ע"ב] דעל מנת לא הוי תנאה. אלא כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי, ולא בענן ביה תנאי קודם למעשה שאין המעשה מופרד מן התנאי שיקדום זה לזה אלא הכל הוא דיבור אחד, אבל באם המעשה מופרד מן התנאי הילכך בעינן שיהא התנאי קודם, וגם רבי' יצחק זצוק"ל פסק בגיטין שכל תנאי בענן תנאי כפול היכא דאמ' לה אם, אבל בעל מנת לא בענן תנאי כפול, ואע"פ שמצאנו שר' מאיר חולק שם אפי' בעל מנת ובעי תנאי כפול בעל מנת שתשמשי את אבה ושתניקי את בני, ופסק תלמ' הלכה כר' מאיר, רבינו יצחק מחלק בין אם לעל מנת, אי נמי יש לומ' דלא שני לן בין אם לעל מנת כדאשכחן בתנאי כפול לר' מאיר דלא שני ליה, ולא קשיא דהכי בעית לתרוצי מתני' כגון שאמ' לה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה יהא קידושין, ואם לאו לא יהו קידושין, אלא שהתנא קיצר את לשונו ולא האריך הדברים מפני שאינו עסוק להשמיענו דין זה, ותדע שכן הוא דהא ר' מאיר בעי תנאי כפול אפי' בעל מנת והיאך לא כפל הנה התנאי, אלא ודאי אין לדקדק מיכן שהתנא קיצר את לשונו כדפרישית, והכי נמי תנן בגיטין הרי זה גיטיך אם מתי אינו גט, מהיום אם מתי הרי זה גט, והא הרי זה גיטיך הוי מעשה, ואם מתי הוי תנאה ונמצא מעשה קודם לתניי, ותו שאינו תנאי כפול ואפי' אם לא אמ' מהיום יהא גט מעכשיו דכל ההוא תנאה אינו כלום וכאילו אמ' לה הרי זה גיטיך סתם דמי, אלא מאי אית לך למימ' התנא קיצר את לשונו, ובכי האי גונא מיירי כגון שהיה תנאי קודם למעשה ותנאי כפול אלא שלא האריך את דבריו מפני שלא רצה להזכיר בכל תנאי ותנאי דין זה כיון ששנאו במקום אחר, וכך הם שנויין כל תנאי גיטין וקידושין בלא תנאי כפול ובלא תנאי קודם למעשה, ובכולהו בענן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה, והכי מתרץ תלמ' בפ' מי שאחזו קורדיקוס בריתא חדא דלא תני בה תנאי כפול ואמ' הכא במאי עסיקי' בדכפליה לתנאיה, ורבנן לא בעו תנאי כפול ולא הין קודם ללאו, דהא לא בעי רבנן הין ולאו כלל, ולא בעו תנאי קודם למעשה כדמוכח בפ' מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ע"ה ע"ב].
השואל את הפרה כול'. פי' שאלה בבעלים דפטר רחמ' כדכת' [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם, בענן שיהא עמו בשעת שאלה ואע"פ שאינן עמו בשעת האונסין, ואם היו עמו בשעת האונסין ולא היה עמו בשעת שאלה אינו פטור, עד שיהיו הבעלים עסוקין במלאכתו בשעת שאלה והכי בענן למילף מקראי [צ"ה ע"ב].
<h2>דף צה.</h2>
איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר חייב וחד אמר פטור, מאן דאמר חייב קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ומאן דאמר פטור קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. פי' מקרא דאם בעליו עמו לא ישלם נדרש לפניו דהינו בשומר שכר דכת' וכי ישאל ו"ו מוסף על עניין ראשון וילמד עליון דהינו שומר שכר משואל דהוא תחתון שיהו חייבין האמורים בו דהינו גניבה ואבדה [ו]פטורין בבעלים, ולא קאי אשומר חנם דכת' לפני פניו, ובפרשת שומר שכר לא כת' אלא כי יתן והויא הפסקה ולא מצי למילף שומר חנם משואל והילכך חיובא דידיה דהינו הפשיעה אינה פטורה בבעלים, ומר סבר מקרא נדרש גם לפני פניו, שאע"פ שאין כת' ו"ו בשומר שכר לערבם מכל מקום נסמכו הפרשיו' זו לזו ומסמך הפרשיות אנו למדין דקאי האי אם בעליו עמו לא ישלם אפי' אשומר חנם, וקימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא לקולא, הילכך גם פשיעה בבעלים פטור.
<h2>דף צה:</h2>
אמר רב המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים משעת שאלה ועד שעת שבירה ומיתה, מותיב רבה שאלה ושאל בעלה עמו, שכרה ושכר בעלה עמה, שאלה ושכר בעלה עמה, שכרה ושאל בעלה עמה אע"פ שהבעלים חורשין על גבה ומתה חייב, ועוד תניא ממשמע שנ' אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שלם ישלם, אלא לומ' לך היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה, היה עמו בשעת שבירה ומיתה צריך להיות עמו בשעת שאלה, ותניא אידך ממשמע שנ' בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם, אלא לומר לך כיון שיצאת מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור, תיובתא דרב המנונא תיובתא. פי' בגמ' דריש מריבויא דקראי דלא בענן שיהו הבעלים בשעת שאלה ובשעת האונסין אלא בחדא מיניהו סגי, ואמרי' נמי שעת שאלה עדיפא דמייתי לה לרשותי'.
<h2>דף צו.</h2>
בעי רמי בר חמא שאלה לרביעה מהו, כדשיילי אינשי בענן ולהכי לא שיילי אינשי, או דילמ' טעמ' משו' הנאה והאי נמי אית ליה הנאה, שאלה ליראות בהמתו מהו. פי' אם תימצי לומ' דרביעה הנאה היא והוי עליה שואל, ליראות בהמתו מהו הנאה בענן והאיכא, או דילמ' ממונא דאתי מיניה בענן והא ליכ', שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו. פי' אם תימצי לומ' דליראות בה הנאה היא אם שמין אותה שיש בה שוה פרוטה, לעשות בה עבודה שאין בה שוה פרוטה מהו, ממונא בענן והא איכא, או דילמ' כל פחות משוה פרוטה ולא כלום הוא, ואם תימצי לומר כל פחות משוה פרוטה ולא כלום הוא, שאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה מהו, זיל בתר שואל ומשאיל והאיכא ממונא, או דילמ' זיל בתר פרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא והילכך אם מתה לא יתחייב עליה, ולא איפשיטא ומספיקא לא מפקי' ממונא משואל, אבל קמיתא איפשיטו כיון דבאם תימצי לומר בעי הך בתריתא, ובששאלה לרביעה חייב וגם ליראות בה חייב אם יש באותו הפסד שוה פרוטה, ובששאלה לפחות משוה פרוטה פטור.
שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם מהו, כולו בעליו בענן וליכא, או דילמ' ההוא פלגא דשאיל מיהת פטור, שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מהו, כולו שואל בענן וליכא, או דילמ' בההוא פלגא דידיה דשייליה מיהת מיפטר, שאל מן האשה ונשאל לו בעלה מהו, האשה ששאלה ונשאל לבעלה מהו, פי' שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו, אשה ששאלה פרה לחרוש בה קרקע מלוג שלה, ונשאל בעל הפרה לבעל למלאכת עצמו, קנין פירות שהבעל אוכל פירות ניכסי מלוג כקנין הגוף דמי והוה ליה בעלה שואל ונשאל כאילו הקרקע והפרה שלו, או לאו כקינין הגוף דמי וכנכרי בעלמ' הוי, ופשיטנא דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, דר' יוחנן סבר כקנין הגוף דמי וריש לקיש סבר לאו כקנין הגוף דמי, וקימ' לן דהלכה כריש לקיש בהאי.
אמר ליה רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והישאל עם פרתי מהו, מי אמרי' בעליו ממש בענן וליכא, או דילמ' שלוחו של אדם כמותו, ופשיט רב אחא דהויא פלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה דתנן האומר לאפיטרופוס כל נדרים שתהא נודרת אשתי מיכן ועד שאבוא ממקום פל' היפר לה, והפר לה יכול יהו מופרין ת"ל [במדבר ל'] אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, אמר רב עיליש לרבא אמר לעבדו צא והישאל עם פרתי מהו, תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו, הני מילי שליח דבר מצות אבל עבד דלאו בר מצות לא כדנפקא לן [ע"א ע"ב] מיכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, או דילמ' אפי' למאן דאמר לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח, אבל עבד ידו כיד רבו דמיא, אמר ליה מיסתברא יד עבד כיד רבו דמיא.
<h2>דף צו:</h2>
בעי רמי בר חמא בעל בניכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, אמר ליה רבא לפום חורפא שבשתא אי שואל הוי שאלה בבעלים היא, אי שוכר הוי שכירה בבעלים היא, כי קמיבעיא ליה לרמי בר חמא דאוגר מינה והדר נסבה, שואל הוי ואתיא שאלה בבעלים ומפקעא שכירות שלא בבעלים, או דילמ' שוכר הוי ושכירות כדקימ' קימ', אמר רבא כי שואל הוי אתיא שאלה בבעלים ומפקעא שכירות שלא בבעלים, שוכר נמי אתיא שכירות בבעלים ומפקעא שכירות שלא בבעלים, אלא כי קא מיבעיא ליה לרמי בר חמא דאגרה איהי פרה מעלמ' והדר נסבה, ואליב' דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דודאי שאלה בבעלים היא, כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים, מאי שואל הוי או שוכר הוי, אמר רבא לא שואל ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי, ואי קשיא יפשוט לו ממתני' דיבמות [ס"ו ע"א] ואילו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה, אלמ' לאו שואל הוי דאי הוה שואל הוה מתחייב באחריותן, יש לומר בודאי היכא דלא תשתמש בהן לא קיימי באחריותיה כי היכי דקיימי נכסי צאן ברזל ואם מתו מתו לה, אבל כי משתמש בם יש לומר שדינו כשואל וחייב באחריותן, ואם תאמר כיון שתיקנו פירקונה תחת פירותיה הרי שוכר הוי, יש לומר כיון שאין הפירקון ידוע כמו הפירות אינו שוכר אלא כשואל דמי, ופשיט רבא דאינו לא שואל ולא שוכר אלא לוקח. פי' (באלו) [כאלו] קנה כל מלאכת פרתה שלא באחריות, אלא אומר לה האחריות תהיה מוטלת עליך ותמכור לי מלאכתה, מדר' יוסי ביר' חנינה דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות.
איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מהו. פי' דאי כחש הבשר מאיליו, אע"ג דקימ' ברשותא דשואל בכל אונסין דידה אומר לו הרי שלך לפניך דלא קנייה טפי מגזלן דאומר לו הרי שלך לפניך, אך אם כחשה מאיליה ומתה שאינה בעין חייב לשלם משלם לו כדמעיקרא דומיא דגזלן, והכא דכחש מחמת מלאכה שהיא בעין סובר לומר דחייב לשלם דגזלן נמי אם הכחישה בידים משלם, ופשיט רבא דלא מיבעיא כחש מחמת מלאכה דפטור, אלא אפי' מתה נמי מחמת מלאכה פטור דאמר ליה לאו לאוקומה בכילתא שאלתה.
ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי שהדי דלא שנית ביה ואיפטר, ואי ליכא שהדי מאי, ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים נרגא מעליא, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי. פי' והא גבי נזקין אמרי' והמת יהיה לו לניזק שהבעלים מיטפלין בנבלה והמזיק משלים לו ניזקו עליה, והילכת' כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תבריה וממלי ליה דמי מאניה.
<h2>דף צז.</h2>
ההוא גברא דשאל דולא מחבריה ואיתבזע, אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה זיל אייתי שהדי דלא שניית ביה ואיפטר, ומדלא קא אמרו ליה כמאן כאיסי, ומדלא מפרש בהני עובדי דדוכתא דחזו אינשי הוה כדמפרש לעיל [פ"ג ע"א], ש"מ דאע"ג דלא הוה בדוכתא דחזו אינשי דנו הכי, דאי מיתי שהדי שואל דמתה מחמת מלאכה ולא שינה בה פטור, אבל אם אין לו עדים אינו נאמן בשבועה, וזהו טעם הדבר שמשעה שמתה הוחזק השואל לשלם ואינו יכול להוציא עצמו מחזקת תשלומין אלא בעדים, ואינו נאמן בזה בשבועתו כדין שומר שכר שנשבע במיתה ושומר חנם בגניבה, מפני שאילו אם נגנבה או מתה פטורין ולא הוחזקו לשלם, אבל השואל אפי' במיתה הוחזק לשלם ואינו נפטר אלא בעדים, ומפני זה לא נכתבה שבועה בשואל כמו שנכתבה בשומר חנם ובשומר שכר, והכי נמי תנן במתני' [צ"ג ע"א] השואל משלם את הכל ול' שנה נשבע ומשלם כמו ששנה בנושא שכר והשוכר ש"מ דלא שיכא בשואל שבועה כלל, ורמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת [ב"ק ק"ז ע"א], דמשמע שגם השואל שייך בשבועה לאו דוקא ארבעה אלא מפני שלא רצה להזכיר את כולן כללם ביחד ומיהו לא דיבר אלא באותן שחייבה תורה שבועה ולא בשואל.
אמר רבא האי מאן דבעי דנישאול מידי מחבריה וניפטר נימ' ליה אשקיין מיא, דהויא שאלה בבעלים, ואי פקח הוא נימ' ליה משוך ברישא והדר אשקייך. אמר רבא מקרי דרדקי, שתלא, ואומנא וטבחא וספר מתא כולהו בעידן עיבידתיהו כשאלה בבעלים דמו, אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר איקפד, אמר להו לאפקועי ממונאי קא בעיתו, אתון הוא דשאיליתו לי דאילו אנא מצינא דאשתמיט לכו ממסכתא למסכתא ואתון לא מציתו לאישתמוטי לי, ולא היא איהו שאיל להו ביומי דכלה ואינהו שאלי ליה בשאר ימות השנה.
<h2>דף צז:</h2>
מתני'. השואל את הפרה שאלה חצי יום כול', שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, לימ' תיהוי תיובתיה דרב נחמן, דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, וקימ' לן [כתובות י"ג ע"א] דהלכה כרב נחמן. פי' אליבא דרבנן פליגי דקסברי מספיקא לא מפקינן ממונא ואמרי רב הונא ורב יהודה עד כאן לא אמרי רבנ' אלא בבריא ובריא או שמא ושמא, אבל בריא ושמא בריא עדיף ומפקינ' מיניה ממונא, אבל מיהו במידי דהוה ליה למידע ולא ידע כגון מנה לי בידך, אבל אם אמ' לו שורך הזיקני והוא אומר איני יודע פטור שלא היה יכול לדעת אם הזיקו ואם לאו, ורב נחמן ור' יוחנן דפטרי אליבא דרבנן דאמרי מספיקא לא מפקינ' ממונא, אבל אליבא דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין היכא דהוי בריא ושמא יהיב ליה כוליה, אבל מיהו היכא דהוי שור שחוט לפניך דרגלים לדבר, כגון במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דאיבעי ליה למידע, ובשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה [ב"ק ל"ו ע"א], ובשור שהיה רודף אחר שור חברו והוזק [שם ל"ה ע"א], זה אומר שורך הזיקו וזה אומר איני יודע, אבל אם אין עדים שהיה רודפו וזה אומר שורך הזיקני וזה אומר איני יודע פטור, ואי קשיא ומאי שנא ממאי דתנן בפ' הגוזל ומאכיל [שם קי"ח ע"א] האומר לחברו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם, ואמרי' התם היכא דקא תבע ליה חבריה חייב לשלם מן דינא, והיכא דלא תבע ליה חבריה חייב בבא לצאת ידי שמים, והכא נמי נימא כיון דקא מודה ליה דחדא דשאלה הות גביה ואינו יודע איזו מתה דמיא לההיא, ואמאי מקשי' מינה לרב נחמן דהתם מודה רב נחמן דחייב, תשובה הכא נמי אע"ג דמודה בחדא דשאלה הא אמר דחדא נמי דשכורה הוות גביה, וחבריה דקא תבע ליה נמי מודה בהאי מילתא, אם כן כשאמ' איני יודע אם מתה אותה של שאלה או אותה של שכירות לא דמיא אלא לסיפא דההיא, דקתני איני יודע אם גזלתיך אם הלויתיני אם הפקדת אצלי אם לא הפקדתה פטור מלשלם, ומוקמה רב נחמן אע"ג דקא תבע ליה חבריה, ובודאי אילו היתה פרה אחת דשכירות וקאמ' ליה איני יודע מה נעשה בה אי מתה ואני פטור מלשלם או נגנבה ואני חייב הות דמיא לההיא רישא, אבל השתא דידע דמתה אבל לא ידע מי הות אי שאולה או שכורה לא דמיא אלא לסיפא דההיא, ומהדר הכא במאי עסיקינן בשיש עסק שבועה ביניהן, היכי דמי עסק שבועה כדרבא [צ"ח ע"א] דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים דינר והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ומשכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת רישא בתרתי דאמ' ליה שתי פרות נתתי לך פלגיה דיומא בשאלה ופלגיה דיומא בשכירות, אי נמי חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומיתו תרויהו בעידן שאלה, ואמ' ליה שואל אין חדא בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכירות מתה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, סיפא בתלת דאמ' ליה שלש פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות ומיתו הנך תרתי דשאלה, ואמר ליה שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקימא דשכירות היא, או דשכירות מתה והך דקיימ' דשאלה היא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואי קשיא אפי' בחדא ותרתי משכחת עסק שבועה ביניהן על ידי גילגול, דכי אמ' ליה משאיל שאולה מתה והלה אומ' שמא שכורה חייב להישבע שבועת השומרין שמתה כדרכה בלא פשיעתו, ונתגלגל עליו ששכורה מתה כדבענן למימ' לקמ', ומתוך שאינו יכול לישבע משום דאמ' איני יודע ישלם, תשובה אין זה הדין נוהג אלא כדמיחייב שבועה באנפי נפשה בלי גילגול, אבל הגילגול לא אלים כול' האי לחיוביה כי אמ' איני יודע ולא מיקרי בכי האי גונא מחוייב שבועה, וכיון דאוקי רב נחמן מתני' בתרתי ובתלת כולהו בבי דמתני' אית ליה לאוקומי בתרתי ובתלת, והכין פירוש' השוכר אומ' שכורה מתה, ביום שהיתה שכור' מתה, בשעת שהיתה שכורה מתה והלה אומ' איני יודע פטור, ואע"ג דיש כאן כפירה במקצת והודאה במקצת דהא אודי ליה שוכר בחדא דשאלה שמתה וכפר באידך, ואמ' שכורה הות והוה ליה מחוייב שבועה דאוריתא כדין כל מודה במקצת וכופר במקצת הכא פטור, דאי הוה טעין ליה משאיל טענת ודאי דשתי השאולות מתו והוא אומ' אחת היתה דשאלה והאחרת היתה דשכירות הוה משבעינן ליה, אבל השתא דטעין ליה איני יודע לא משבעינן ליה בטענת שמא כדתנן בשבועות [מ"ה ע"א] ואילו נשבעין שלא בטענה השותפין, והאריסין, והאפיטרופין והאשה הנושאה והנותנת בתוך הבית, ובן הבית, ואמרי' בגמ' [שם מ"ח ע"ב] שלא בטענת ודאי אלא בטענת שמא, וטעמ' משום דמורו היתירא כדמפרש התם, אבל מידי אחרינא אין נשבעין בטענת שמא. זה אומ' שאולה וזה אומ' שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה, דאמ' ליה שלש פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות (ומיהו) [ומתו] הנך תרתי דשאלה, ואמ' ליה האיך אין חדא דשאלה מתה ואידך לא הות אלא דשכירות, הוה ליה כופר במקצת ומודה במקצת הילכך ישבע, זה אומ' איני יודע וזה אומ' איני יודע יחלוקו, פי' בחדא מודה דשאולה מתה ואידך איני יודע ומן הדין דמיחייב לשלומי דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, אבל כיון דלא טעין ליה טענת בריא לא הוה מיחייב שבועה כדפרישית, השתא נמי דאמ' איני יודע לא מיחייב לשלומי אלא חולקין כסומכוס, ורב הונא מוקי לה כפשטה בחדא ותרתי, המשאיל אומ' שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומ' איני יודע חייב, פי' אע"ג דאין עסק שבוע' ביניהן דבריא ושמא בריא עדיף, השוכר אומ' שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומ' איני יודע פטור. זה אומ' שאולה וזה אומ' שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה כדמוקמינן לה בגמ' [צ"ח ע"ב] על ידי גילגול דאמ' ליה אישתבע לי איזי מיהת דמתה כדרכה ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה מישתבע נמי דשכורה מתה, ומצעיתא אע"ג דיש שם שבועת השומרין פטור, ולא מגלגלינן עליה משום דלא טעין ליה טענת בריא אלא טענת שמא, וכמו שאין משביעין בטענת שמא אע"פ שהוא מודה במקצת וכופר במקצת כך אין מגלגלין בטענת שמא, חוץ ממה ששנינו בשבועות [מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען, נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, וטעמ' דידהו משום (דבטענת) [דכטענת] בריא שוונהו רבנן.
<h2>דף צח:</h2>
זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה, ואמאי מה שטענו לא הודה לו. פי' לפשטה דמתני' מקשה דמשמ' בחדא ותרתי, דאי לרב נחמן דאוקמה בתרתי ותלת ליכא לאקשויי מידי, אמר עולא על ידי גילגול דאמ' ליה אישתבע לי דמתה כדרכה ומיגו דמישתבע דמתה כדרכה מישתבע נמי דשכורה. זה אומ' איני יודע וזה אומ' איני יודע יחלוקו, מני סומכוס היא דאמ' ממון המוטל בספק חולקין ואי קשיא כיון דמיתוקמא מתני' כסומכוס אמאי אידחיק רב נחמן לאוקומי רישא בתרתי ותלתי לימ' הא מני סומכוס היא דאמ' מספיקא מפקינ' ממונא ואנא דאמרי לרבנן דמספיקא לא מפקי ממונא, אלא שלא רצה להעמיד גם רישא כסומכוס אע"ג דסיפא הויא סומכוס.
מתני'. השואל את הפרה ושילחה לו ביד בנו, או ביד עבדו, ביד שלוחו, או ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור, ואם אמ' לו השואל שלחה לי ביד עבדך, ביד בנך, ביד שלוחך, או ביד בני, או ביד עבדי, או ביד שלוחי, או שאמ' לו המשאיל (שלחה) הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמ' לו השואל שלח ושילחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה. פי' האי שלוחו דהכא עיין בפ' הגוזל קמ' [ב"ק ק"ד ע"א] דפליגי ביה רבה ורב חסדא גבי שליח שעשאו בעדים אי הוה שליח אי לא, ומתמה ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמיא וכאילו הוליכה לו המשאיל בעצמו דומה שעדיין לא יצאה מרשותו, אמ' שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה.
<h2>דף צט.</h2>
אמ' רבא השואל קורדום מחברו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו, למאי אילימ' לאונסין מאי שנא פרה דמשעת משיכה מיחייב, אלא לחזרה ביקע בו לא מצי משאיל הדר ביה, לא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה, ופליגא דר' אמי דא"ר אמי המשאיל קורדום של הקדש הוא מעל וחברו לא מעל, ומותר לבקע בו לכתחילה, ואי לאו דקני ליה אמאי מעל ואמאי מותר לבקע בו לכתחלה ליהדריה ולא ליקניה ולא לימעיל. ופליגא דר' אלעזר דאמ' ר' אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין, פי' כמו שהלוקח אע"פ שנתן מעות לא קנה עד שימשוך, כך השוכר פרתו של חברו אע"פ שנתן לו דמי שכירותה לא קנאה עד שימשוך, ויכולין הבעלים לחזור בהן, אלמ' ארבע שומרין במשיכה הם קונין, תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין, וכשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות קרקע נקנת בכסף בשטר ובחזקה, וכך הלכה וליתה לדרבא.
<h2>דף צט:</h2>
אמ' רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמשה, ובשאר יומי מיזדבנא בארבעה, אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חבית' דחמרא, ובשאר יומי מהדרי ליה חמשה, ולא אמרן אלא דלא הוה ליה חמרא לזביני אבל הוה ליה חמרא לזבוני לא, ומנכה ליה אגר טירחיה ודמי ברזניתיה. פי' מנכה לו החנוני שכר טורחו שהוא צריך לטרוח ולמכור בפרוטה פרוטה ועכשיו יושב ובטל, וגם דמי הברזות שהיה צריך לעשות בחבית להוציא היין משם ולמוכרו מעט מעט, ומפני שהיו חביותיהם של חרש צריך מעשה אומן לתקן נקב הברזא, ומשמ' שבין שיברוה ביום השוק, בין שיברוה קודם יום השוק משלמין לו חמשה כפי מה שתשוה ביום השוק, ואי קשיא ממאי דאמ' רבא [מ"ג ע"א] האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, תברה או שתייה משלם ארבעה, איתבר ממילא משלם זוזא, ואע"ג דאיתבר בשעה דשויא ארבעה אינו משלם אלא זוזא כדשויא מעיקרא, וכל שכן השתא דבשעה שנשברה לא היתה שוה חמשה שלא ישלם לו חמשה כפי מה שעתי' לשוות אלא ארבעה כפי מה ששוותה בשעת שבירה, ומפני שאיחר ולא פרעו עד שעבר יום השוק רוצה ליקח ממנו ריבית כיון שאינו דין שיפרענו אלא בשעת שבירה. תשובה התם בחבית לא הוה מיבריר לן דעתידה לשוות ארבעה משום הכי משלם זוזא, שאחרי כן הוקרה ועמדה על ארבעה, אבל הכא כיון שהדבר ידוע שביום השוק עתידה לשוות חמשה, וזה רוצה להמתינה ביום השוק כאילו מעיקרא שויא חמשה דומה הילכך משלם לו חמשה.
<h2>דף ק.</h2>
מתני'. המחליף פרה בחמור וילדה כול'. פי' האי דנקט מחליף בפרה וחמור, ומוכר בשפחה, משו' דמטלטלין לא מיקנו במעות אלא במשיכה, והיכא דעבד משיכה תו ליכא לאיסתפוקי היכן ילדה, משום הכי נקט מחליף דקנה בלא משיכה, ולגבי שפחה דנקנת בכסף בלא משיכה נקט מוכר.
הלוקח אומ' גדול לקחתי והלה אומ' איני יודע זכה בגדול, אי קשיא נקשה מינה לרב נחמן דאמ' מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע פטור, תשובה הא אוקימנא רישא דמתני' סומכוס ואליבא דסומכוס לא אמ' רב נחמן דהא סומכוס מספיקא מפיק ממונא כדפרישית לעיל.
ואמאי יחלוקו ניחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה, אמר רב חייה בר אבין אמר שמואל בפרה עומדת באגם, שפחה נמי דקימ' בסימטא, ולוקמה אחזקה דמרה קמא וליהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה, ואסיקנא הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמ' סברי המוציא מחברו עליו הראיה ומוקמינן לה אחזקה דמרה קמא.
זה אומ' גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שקטן מכר, ואמאי מה שטענו לא הודה לו ועוד הילך הוא ואמ' רב ששת הילך פטור, ועוד אין נשבעין על העבדי', ואסיק רב הושעיה כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעמריה, והכסות והעמרים זוקקין לישבע בעבדים ובקרקעות, כסות מה שטענו לא הודה לו אמר רב פפא בדליפי, פי' מחוברים היו ביריעה וזה אומר עבד גדול מכרתה לי עם כסות גדולה שתחתוך לי מן היריעה וזה אומ' לא מכרתי לך אלא עבד קטן וכסות קטנה מיריעה זו.
<h2>דף ק:</h2>
מתני'. המוכר זיתיו לעצים כול'. היכי דמי אי דאמ' ליה קוץ לאלתר אפי' פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע, ואי דאמ' ליה כל אימת דבעית קוץ אפי' רביעית לסאה נמי לבעל הזיתים, לא צריכא דאמ' ליה סתמ', פחות מרביעית לא קפדי אינשי רביעית קפדי אינשי, אמר ריש לקיש רביעית שאמרו חוץ מן ההוצאה.
<h2>דף קא.</h2>
שטף הנהר זיתיו כול', אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל קרקע. פי' שנעקרו בגושיהן (ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל קרקע) עם הקרקע שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן [ערלה פ"א מ"ג] אילן שנעקר והסלע עמו אם יכולין לחיות פטור ואם לאו חייב, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, דאמ' ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא לה כולה השתא נמי לית לך, וטעמ' דמילתא דאי אמ' זיתיי אני נוטל אין שומעין לו כדתניא לקמ', אבל נותן לו דמי זיתיו כמה היו שוין לימכר בשוק, ואם בעל הקרקע טוען ואמ' איני חפץ באילו הזיתים עקור אותם ולך שאני חפץ בזרעים או בנטיעות אחרות הדין עמו, ולימ' ליה אי אנת נטעת בתוך שלש לא הוית אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדיי בתוך שלש, לאחר שלש נמי פלוג לי בהדך, משום דאמ' ליה אי אנא זרענא הוו קטיני והוה זרענא תותיהו סילקא וירקא. תנא אם אמ' הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו, מאי טעמ' א"ר יוחנן משו' יישוב ארץ ישראל.
איתמר היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. פי' אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח, ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע וכאן בשדה שאינה עשויה ליטע, ואי קשיא אמרן לעיל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע, לא יהא אלא יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, יש לומר דהכא נמי איבעי לאיסתלוקי בעל הזיתים ולמיזל הכי נמי דשקיל כנוטע שדה חברו שלא ברשו' ומסתלק, אלא משום דהוו אילנות זקנים דעבדי פירי טוען ואומר לא בעינא איסתלוקי כמה דמסתלק ההוא דנטע נטיעות ולא מיקרבא הנייתן, אלא בעינא חולקא בפירי משום הכי תנן דיחלוקו, ואתא ריש לקיש לפרושי מתני' דלא תנן יחלוקו בפירות ולא מסתלק בשבחא אלא בתוך שלש, דאפי' אי הוה נטעניהו בעל הקרקע לא הוה מצי אכיל תוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע ואין לו לבעל הזיתים אלא ליטול כדין נוטע שדה חברו שלא ברשות ומסתלק, ואין הטעם משום דאמרי' דאי אמ' זיתיי אני נוטל אין שומעין לו, דאפי' למאן דאמ' בחוצ' לארץ שומעין לו כל כמה דלא שקלינהו כל הפירות הם של בעל הקרקע ואין לו לבעל הזיתים אלא או ליטול זיתיו או ליטול שבחו כדין נוטע שדה חברו שלא ברשות ומסתלק.
איתמר היורד לתוך חרבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, ואמ' עיציי ואבניי אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו, רב ששת אמר אין שומעין לו, מאי הוי עלה א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו, מאי טעמ' משום יישוב ארץ ישראל, אי נמי משום כחשא דארעא, מאי ביניהו איכא ביניהו חוצה לארץ והכי הילכתא.
<h2>דף קא:</h2>
מתני'. המשכיר בית לחברו בימ' הגשמים כול', מאי שנא בימ' הגשמ' דאין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר, בימ' החמ' נמי כי אגר איניש ביתא לכולהו ימות החמה אגר, פי' דקס"ד לימות החמה ולימ' הגש' קאמ', ומשום הכי דמאן דאמ' לימות הגשמים כל ימות הגשמ' משמ', והם הכי נמי מאן דאמ' לימ' החמ' כל ימו' החמ' משמ', ואלא בימ' הגשמים הינו טעמ' דלא שכיח ביתא למיגר. פי' לא שאמ' לימות הגשמ' אלא סתם השכיר כמה אתן לך בכל חודש, ובחודש הראשון יכול להוציאו, הילכך בימ' החמ' שהבתים נמצאים יכול להוציאו אחר שלשים יום, אבל בימ' הגשמ' שאין הבתים נמצאים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, אימ' סיפא ובכרכים אחד ימ' החמ' ואחד ימות הגשמים שנים עשר חודש, ואילו מלו ימי שכירותו בימ' הגשמים מפיק ליה ואמאי והא לא משכח ביתא למיגר, אמר רב יהודה להודיעו קתני, והכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם אינו יכול להוציאו בימ' הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא, פי' לא קצב עמו כמה זמן ידור בתוכו, שאם קצב עמו אין צריך הודעה אחרת אלא עד זמן שקצב ידור בו ואחר כן יכול להוציאו, והכא מיירי כגון שאמ' לו תשכיר לי ביתך בכל חודש בסלע ולא פירש לו כמה זמן ידור בו, בימ' הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ואע"פ שמודיעו, דבענן שיודיענו שלשים יום בימות החמה שהבתי' מצויין, ובימות החמה מודיעו שלשים יום מעיקרא ומוציאו, אבל בימ' הגשמים צריך להודיעו שלשים יום קודם שיכנסו ימות הגשמים דהינו מחצי אלול ל' יום קודם החג, ובכרכים דלא שכיחי בתים צריך להודיעו שנים עשר חודש מתחלה בין בא להוציאו בימ' החמה בין בא להוציאו בימ' הגשמ', ובחנות שדרך החנוני להקיף ובני אדם רגילין אצלו צריך להודיעו שנים עשר חודש תחילה בין בכרכי' בין בעיירות. תניא נמי הכי כשאמרו שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חודש לא אמרו אלא להודיעו, וכשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו, ואם לא הודיעו אינו רשאי לצאת מביתו אלא דר בו ומעלה לו שכרו, שוכר אמאי מודע ליה דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא. אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימ' הגשמ' מהני שלשים יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, דבענן ל' שלימים קודם ימות הגש' דהינו מחצי אלול.
אמר רב הונא אם בא לרבות מרבה בדמים, אמר ליה רב נחמן האי נקטיה לכובסיה עד דלישבוקיה הוא. פי' כאדם התופש בציו של חברו ומכריחו שיתן לו טליתו, לא צריכ' דאייקור בתי, פי' אם נתייקרו כל בתי העיר גם הוא מייקר לו ביתו ולא ידור בו כאשר השכירו בזול מתחילה, שאפי' אם היה מודיעו מתחלה לא היה מוצא כי אם ביוקר.
פשיטא נפל ליה ביתא, אמר ליה לא עדיפת מינאי, פי' אם נפל ביתו של משכיר שהיה דר בו וכבר השכיר בית זה לשוכר יכול להוציאו אע"פ שלא הודיעו מקודם לכן, שהוא אומר לא על דעת כן השכרתי לך שתהיה עודף עלי שאתה תדור בו ואני אחזר למצוא בית שאדור בו אלא מוציאו ודר בביתו, זבניה, אורתיה, יהביה מתנה מצי אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה, כלליה לבריה חזינן אי הוה איפשר ליה לאודועי' איבעי ליה לאודועיה, וכיון דלא אודעיה לא מצי מפיק ליה, ואי לא אמר ליה לא עדיפת מיני'.
ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותיביה, אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי אמרה ליה לא, אזל קידשה ויהבה ליה דוכתא ועייליה, אזל לביתיה כתב גיטא ושדר לה, אזלא איהי ואגרא אגירי מיניה וביה ואפיקתי' ואותיבתיה בשבילא דמתא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימ' לאגרא, אלא אפי' חצר דקימ' לאגרא, דאמרה ליה לכול' עלמ' ניחא לי לאוגורי ולדידך לא ניחא לי דדמיית עלי כאריא ארבא.
מתני'. המשכיר בית לחברו משכיר חייב בדלת כול'. פי' נגר הוא יתד שמשימין אחר הדלת בחור האסקופה. ת"ר המשכיר בית לחברו משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה, ושוכר חייב לעשו' לו סולם, לעשות לו מעקה, ולעשות לו מרזב, ולהטיח את גגו.
בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי, מזוזה והאמ' רב משרשיה מזוזה חובת הדר היא, אלא מקום מזוזה על מי, אמר להו רב ששת תניתוה אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו והאי נמי לאו מעשה אומן הוא דאיפשר בגובתא דקניא, פי' יתקע קנה בצד הפתח ויכניס המזוזה לתוכו.
<h2>דף קב.</h2>
ת"ר המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ובגוי נוטלה בידו ויוצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ואת בניו, מעשה לסתור, אמר רב ששת ארישא.
והזבל לבעל הבית. במאי עסיקי' אילימ' בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי לשוכר אמאי של בעל הבית, ואלא בחצר דלא אגיר' ליה לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמ', ומאי דתני במתני' אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד אע"ג דקימ' בחצר המשכיר, אלא שהוא רשאי לאפות ולבשל שם, וכיון שהוא רשיי לאפות ולבשל שם אי אתו מעלמ' ואפו ובשלו שם האפר שלו, ולא אמרי' כיון שלא השכיר לו בחצר יהא של משכיר.
מסייע ליה לר' יוסי ביר' חנינה דא"ר יוסי ביר' חנינה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, והוא דהויא חצר המשתמרת, מיתיבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירה והקולט מן האויר הרי הוא שלו, ושברפת ושבחצר לבעל הבית, ואם איתה להא דר' יוסי ביר' חנינה קולט מאויר אמאי הוא שלו אויר חצרו הוא. פי' דמשמ' שנתן כלי בחצר וקיבל הגללים בכלי ומנעם שלא ינוחו בחצרו, אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה. פי' שלא ראה הזבל אפי' אויר החצר, רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, והא מיב' בעי לה רבא, דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו, אפקריה ואמר כל דבעי ליזכי ביה, אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי אי לא, התם לא מפסיק ולא מידי הכא מפסיק כלי.
ושברפת ושבחצר הרי אילו של בעל הבית, תרתי. פי' אמאי תנא רפת השתא מה שבחצר הוא של משכיר כדאמרן, כל שכן מה שברפת שבחצר, אמר אביי הכי קאמר שברפת שבחצר לבעל הבית. פי' ואע"פ שהשכיר לו חצרו והזבל שבחצר של שוכר שברפת אינו שלו, אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה.
<h2>דף קב:</h2>
מתני'. המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה כול'. מעשה לסתור, חסורי מיחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בשנים עשר זהובי' בשנה מדינר זהב לחודש יחלוקו, ומעשה בצפרי כול', פי' דמספקא להו אי תפוש לשון ראשון אי תפוש לשון אחרון, אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר, קסבר רב תפוש לשון אחרון, דאמר רב הונא אמר רב אסתירא מאה מעי מאה מעי, מאה מעי אסתירא אסתירא, פי' האומר לחברו בכמה אתה נותן חפץ זה ואמר לו באסתירא מאה מעי, או במאה אסתירא, נותן לו כלשון האחרון, והאסתירא היא סלע מדינה דהויא פלגו זוזא דינרי ומגעת מאה פרוטות חסר ארבע, דשש מעה כסף דינר, והמעה שני פונדיונין, ופונדיון שני איסרין, ושמנה פרוטות באיסר האיטלקי, כדתנן [קדושין ב' ע"א] וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, הרי ל"ב פרוטות למעה צ"ו פרוטות לחצי דינר שהוא האסתירא. ושמואל אמר התם בבא באמצע החודש עסיקי', אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר, בסוף החודש כולו לשוכר דכיון דמספקא לן איזה לשון נתפוש אוקי ממונא בחזקת מריה, וכן באסתירא מאה מעי, וקימ' לן הילכת' כשמואל בדיני, ושמואל לא אמרי' תפיש לשון אחרון והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, התם טעמ' מאי משום דתפיש הכא נמי הא תפיש, ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, מאי קמ"ל תפוש לשון אחרון הינו דרב, אע"ג דאפיך מיפך, וקימ' לן בקרקע כרב נחמן, ובמטלטלי כגון אסתירא מאה מעי כשמואל דאמר מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה.
בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, אימת אי בתוך זמנו תנינה, אי לאחר זמנו תנינה, דתנן כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, אחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיאמרו לו שלא נתן, מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, ובמסכת בכורות [מ"ט ע"א] תנינן לה גבי בכור אדם דכת' ביה [במדבר י"ח] מבן חודש תפדה, הילכך בתוך ל' יום מסתמא לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו, מת לאחר ל' יום סתמיה פדוי הוא דפדאו האב מממונו, עד שיאמרו השכנים ידוע לנו שלא פדאו אביו שהוא ציוה בשעת מותו, וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהבינא אלא לכהן אחר, ולהכי תני עד שיאמרו לו, ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו, לא צריכא ביומא דמישלם זימניה, והוא אומר פרעתיך בבקר מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה אי לא, אמר להו ר' ינאי תניתו' השכיר בזמנו נשבע ונוטל, שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עילויה משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה, פי' השכיר אם (כיון) [ביום] שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין האמור בשבועו' [מ"ד ע"ב] שתיקנו לו חכמ', ושקלוה לשבועה מבעל הבית ושדויה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, ולא הימנוה בשבועה דכסבור שנתן לזה כשנתן לחבריו, אבל בעלמ' אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהיטילו חכמ' על מי שאינו מודה במקצת.
<h2>דף קג.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטרא, ואמר ליה נקיטת הא חמש שנין מהימן, פי' כתב לו משכיר לשוכר שטר שהשכרתיה לו עשר שנים ולא נכתב בשטר זמן, ולאחר זמן בא לפני בית דין ואמר כבר דרתה בה חמש שנים, וזה אומר לא דרתי בה אלא שלש, מהימן בעל הבית דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר ספק הבא עליה, אמר רב אחא מדפתי לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא, ואמר ליה פרעית לך פלגא הכי נמי דמהימן, אמר ליה הכי השתא התם שטרא לגוביאנא קאי אם איתה דפרעיה איבעי ליה למיכתב אגביה, אי נמי מיכתב עליה תברא, אבל הכא אמר ליה האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזיק עלי הוא.
אמר רב נחמן שואל בטובו לעולם, אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקנו מיניה, אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה. פי' כל זמן שהוא טוב רשאי להשתמש בו ואע"פ שפוגמין ומשברין עד דמהדר ליה קתיה, וכל זו השאלה החזקה אינה אלא בקנין, אבל בלא קנין לא השאיל לו להשתמש בו תשמיש חזק כזה, וטעם אילו השאלות כך הוא מפני שהן חזקות ותשמישן גדול צריך קנין.
אמר רבא האי מאן דאמר ליה אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא רפיק ביה ההוא פרדיסא, פרדיסא רפק ביה פרדיסא דבעי, פרדיסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתיה.
אמר רב פפא האי מאן דאמר ליה לחברי' אושלן האי גרגותא נפל לא בני לה, פי' באר מים שמשקין ממנו השדות, ואם אמר ראובן לשמע' השאילני זה הבאר שלך שאשקה ממנו השדות שלי ונפל אין השואל רשאי לבנותו, דמסתמ' לא השאילו ולא קנאו אלא כל זמן שהוא קיים ולא שיחזור השואל ויבננו אם נפל, שהוא פירש לו האי גרגותא דמשמ' כל זמן שהוא קיים, אבל אם אמר גרגותא סתם נפל באני ליה, ואם אמר לו השאילני בי גרגותא זה משמ' מקום שאעשה בו באר להשקות שדותיי כארי ואזיל כמה גרגותא בארעיה עד דמתרמי ליה וצריך למיקנא מיניה.
מתני'. המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית כול', היכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה, ואי דאמר ליה בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים, קטן אמאי לא יעשנו גדול, כי אתא רבין אמר ריש לקיש דאמר ליה בית כזה אני משכיר לך וקאי אגודא דנהרא מהו דתימ' מאי כזה דקאי אגודה דנהרא קמ"ל דכזה לכל מילי קאמר, והילכך מעכב עליו ואומר אי איפשי לדור בבית גדול או בהרבה חדרים.
המקבל שדה כול', פי' המקבל שדה מחברו או באריסות למחצה לשליש ולרביע, או (באריסות) [בחכירות] בכך וכך כורין בשנה, אבל סיפא לא מיירא אלא באריסות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה.
<h2>דף קג:</h2>
תנא מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, לעקור אינו רשאי לקצור, ושניהן מעכבין זה על זה, לקצור אינו רשאי לעקור האי אמר בעינא דתיזדבל ארעאי והאי אמר לא מצינא דאיטרח, לעקור אינו רשאי לקצור, האי אמר בעינא דתינקר ארעאי והאי אמר בעינא תיבנא. לחרוש אחריו יחרוש. פי' כדי להפוך שרשי עשבים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתיזרע. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזל איהו ונכיש מהו דתימ' אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי.
הכל כמנהג המדינה, הכל לאיתויי מאי לאיתויי הא דת"ר מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע משכירין מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין, להשכיר משכירין, פשיט', לא צריכא דאע"ג דכול' עלמ' יהבי בתילתא ואזל איהו יהיב בריבעא, מהו דתימ' מצי אמר ליה האי דבצרי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכ' דכול' עלמ' מקבלי בריבעא ואזל איהו וקיבלה בתילתא, מהו דתימ' מצי אמר ליה האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי.
אמר רב יוסף בוכרא, וטפתא, וארכבתא, וקני דחיזרא דבעל הבית, חיזרא גופיה דאריסא, פי' סביב השדה עושין חריץ ונותנין העפר על המיצר סביבותיו להגביהו, ולאחר זמן כשנידש חוזר ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית, ראשון קרוי בוכרא, שיני טפתא לשו' ריבוי דמטפי ליה, והשלישית קרי ארכבתא, וקני דחיזרא, קנים הנועצים בארץ לארוג שם קוצים סביבות השדה כל זה מוטל על בעל השדה לעשות לתקן שמירה בשדהו, אבל חיזרא גופיה דאריסא, על האריס להביא קוצים ולארוג שם, כללא דמילתא כל עיקר כלמי דבעל הבית נטירותא יתירא דאריסא, פי' כל עיקר השמירה היא על בעל הבית והשימור היתר מוטל על האריס שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח בשמירתה.
ואמר רב יוסף מרא, וזבילא, דולא, וזרנוקא דבעל הבית, אריסא עביד בי יאורי, פי' מרא קורדום לחפור בו וזבילא הוא הרחת שמשליכין את העפר בה, ודולא הוא כמין עץ ארוך שדולין בו מן הבאר לגת ואחר שימלא הגת פותק המים על פני הגנה, וזרנוקא הוא חמת של עור שדולין בו כל אלה מוטלים על בעל הקרקע, ועל האריס מוטל לתקן היאורים חריצין הממשיכין המים בכל השדה מערוגה לערוגה.
כשם שחולקין ביין כול'. קנים מאי עיבידתיהו אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקין שמעמידין תחת הגפנים, ושניהן מספקין אותם מתחלה והילכך שניהן חולקין בהן, ולא מצי אמר ליה הניחם שיעמדו שם לשנה הבאה.
מתני'. המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין כול', פי' בית השלחין שדה יבשה שאין די לה להסתפק במי גשמים, ומשקין אותה ממעין שלה, או בית האילן ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח, ואם יבש המעין או נקצץ האילן אינו מנכה לו מחכירו אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין בשנה, משום דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי ליה בחכירותיה, אבל כשאמר לו השכר לי בית השלחין זו או שדה האילן זו גלי אדעתיה דבשביל המעין והאילן טפי ליה בחכירותיה. היכי דמי אילימ' דיבש נהרא רבה מכת מדינה היא, אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאיפשר לאיתויי מנהרא רבא בדולא.
<h2>דף קד.</h2>
אמר רב פפא הני תרתי מתני' קמיתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא, מיכן ואילך דאיתה בקבלנותא ליתה בחכרנותא ודאיתה בחכרנותא ליתה בקבלנותא.
ואם אמר לו השכר לי בית השלחין זו כול', ואמאי ולימ' ליה שמא בעלמ' אמרי לך מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי בית כור, כרם אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי כרם, פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי פרדס, אלמ' מצי אמר ליה שמא בעלמ' אמרי לך, הכא נמי אמר ליה שמא בעלמ' זביני, אמר שמואל לא קשיא הא דאמר ליה מחכיר לחוכר, והא דאמר ליה חוכר למחכיר, אי אמר ליה מחכיר לחוכר שמא, ואי אמר ליה חוכר למחכיר קפידא, רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בגוה עסיקי' בית השלחין למה לי, הכי קאמר ליה בית השלחין כדקימ' השתא.
<h2>דף קד:</h2>
מתני'. המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הבירה כול'. תניא אמר ר' יוסי מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה, פי' מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שכל מה שכת' בכתובתה ודין נדוניא דהנעלת עמה מבית אביה כול', נפרעת ממנו כשנתאלמנה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע מכל הכת' בשטר מלוה כמו כן גובה הבעל מאבי הבת מלוה, שאם כתב לו חמיו בגדים בכתובה ולא נתנם לו ועשה לו עליהם שטר חוב שיתנם לו גובה ממנו מלוה הכל שנישומו בשטר הכתובה, ומקום שנהגו לכפול מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפלים בכתובת' וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא החצי, גובה החתן מחמיו מחצה.
מרימר מגבא שבחא, פי' כל מה שכתב אבי הכלה בכתובה ולא פרע לו וזקפן עליו במלוה היה מגבה לחתן מחמיו, אמר ליה רבינא למרימר והתניא לכפול גובה מחצה, לא קשיא הא דקנו מיניה והא דלא קנו מיניה. רבינא משבח וכתיב לבנתיה, אמרו ליה רבנן ניקני מיניה דמר, אמר ליה אי מיקנא לא מכפל ואי מיכפל לא מיקנא.
ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי, שלחה רב אחאי בריה דרב איקא לקמיה דרב אסי ארבע מאה דאינון תמני מאה, או ארבע מאה דאינון מאתן, אמר רב אשי חזינן אי אמר לה הבו לה ארבע מאה מאה דאינון תמני מאה, ואי אמר כתובו לה ארבע מאה דאינון מאתי, איכא דאמרי אמר רב אשי חזינן אי אמר לכתובתה ארבע מאה דאינון תמני מאה, ואי אמר בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתי, ולא היא לא שנא לכתובתה ולא שנא בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתי עד אמר להו הבו לה סתמא.
ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה, אמר ליה אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אובר תילתא, אמרי נהרדעי בעי למיתב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא, התם לא קאמ' מילתא יתירא הכא כיון דאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמ' הוא. מהכא מוכחי מאי דאמרן בפ' איזהו נשך [ע"ג ע"ב] דמאי טעמ' לא הויא אסמכתא משום דבידו, לא הוי פירושיה דכיון דבידו לעובדה ולא עבדה אלא ביירה גמר השתא ואקנייה בכל לב, כדאמרן בדאשכחיה ושתי חמרא גבי הלוהו על שדהו [ס"ו ע"ב], דאמר זה טעמו של דבר אע"ג דאמר מילתא יתירא נמי, דהא התם מילתא יתירא קאמר שאם הלוהו מנה ושוה מאתים קנה כל השדה, אלא ודאי פירושא דבידו הכי הוא כיון דבידו לעובדה ולזורעה הוי כמזיק בידים, הילכך כי אמר מילתא יתירא הויא אסמכתא ולא קנייה ואינו חייב ליתן לו אלא כשיעור נזקו, ואי קשיא מאי שנא מאשכחיה ושתי ביה שיכרא, תשובה התם השדה ביד המלוה ומכי גמר השתא ואקנייה בכל לב אע"ג דבשעת תנאה לא קנה השתא מיהת קנה, אבל הכא אע"ג דגמר בליביה למיתב ליה מאי דאתני בהדיה מצי למיהדר ביה, דהא לא תפיש מיניה מידיה מרי חקלא, הילכך מה שלא נשתעבד לו בשעת התנאי לא נתחייב לו גם עכשיו.
ההוא גברא דקביל ארעא לשושמי, פי' ודשושמי דמיהן יקרים ומכחישין את הקרקע יותר מן החיטים, סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא, אמר ליה רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה.
ההוא גברא דקביל ארעא לשושמי זרעה חיטי עבד חיטי טפי מן שושמי, סבר רבינא למימר יהיב ליה שבחא דביני ביני, אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא הוא אשבח ארעא לא אשבח.
אמרי נהרדעאי האי עיסקא פלגו מלוה ופלגו פקדון, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, פי' הנותן מעות או פרגמטיא לחברו למחצית שכר פלגא הויא מלוה שהרי השכר וההפסד הוא למקבל, ופלגא הויא פקדון שהרי השכר וההפסד הוא לבעל המעות, ואם רוצה לחזור בו ולומר תן לי מעותיי בפלגא שהן כמו פקדון יכול לחזור בו ולומר תן לי מעותיי בפלגא שהן כמו פקדון יכול לחזור בו, אבל בפלגא שהן כמו מלוה אינו יכול לחזור בו עד זמן שקצבן ביניהן, אמרי נהרדעאי השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי למישתי ביה שיכרא שתי, פי' כמו שבעל המעות חוזר בו בחצי, גם זה נמי בחצי שהיא כמו מלוה אצלו ועושה בה צרכיו, רבא אמר להכי קרו לה עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבי לך ולאו למישתי ביה שיכרא. אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו, רבא אמר להכי קרו לה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו, ומהכא מוכח שאם מכר אדם לחברו מטלטלין בהקפה ומת מטלטלין הן אצל היתומים, שהרי בידו למוכרם ולהוציאם ולעשות מהם רצונו ולא עליהן סמך, הילכך אם מכרום מכורין הן.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה, תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלווה, פי' כיון דעיסקא הויא פלגי מלוה ופלגי פקדון, אי לא שקיל המקבל טפי מפלגא באגר מישתכח דמשו' ההוא פלגא דהוי מלוה גביה קא טרח באידך פלגא דפקדון דבעל המעות, ושקיל תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד, או פלגא באגר ותילתא בהפסד כדאמרן באיזהו נשך [ס"ח ע"ב], והילכך אי יהיב ליה חד עיסקא ופלגיה לתרי שטריה הוי פסידא דמלוה, דאי מרוח בפלגא ומפסיד בפלגא לא מערב ריוחא דהאי למלויי פסידא דאידך, אלא פליג ריוחא דהאי לחוד ופסידא דהאי בלחוד ומפסיד מלוה, ואי הוה חד שטרא לא הוה פליג ריוחא בלחוד אלא הוה ממלא ביה פסידא דהאיך, ואי יהיב ליה תרי עיסקי ועבדי מיניהו חד שטרא הוי פסידא דלוה, דאי מרווח בהאי ומפסיד בהאי לא מצי לפלוגי ריוחא דהאי בלחוד ופסידא דהאי בלחוד אלא ממלא בהאי ריוחא פסידא דאידך.
ואמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד, וטרח ומלייה ולא אודעיה, לא מצי למימר ליה דרי מהאיך פסידא בהדאי, דאמר ליה להכי טרחת ומליתיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי, פי' כגון שקיבל לזמן פל' והשלים הזמן ואחרי כן טרח ומלייה, או שקיבל ללכת עד מקום פל' ואחרי כן טרח במקום אחר, אבל כל מה שמרויח בתוך הזמן אם יפסיד פעם אחת ופעם אחרת ישתכר תחלה משלים מן הקרן ואחרי כן יחלקו השכר.
ואמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח, ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג, ואמר ליה אידך נירווח טפי, דינא הוא דמעכב עילויה, פי' כגון שקיבלו מבעל הבית עד זמן פל', ובתוך הזמן זימן להם הבורא שכר ואומר האחד נחלוק זה השכר שהרוחנו ואי איפשי לטרוח יותר, דינא הוא דמעכב עליה חבריה ויטרח עמו עד תשלום הזמן, ואי אמר ליה הב לי פלגי ריוחא, פי' איני רוצה להסתלק קודם הזמן, אלא זה שהרווחנו תן לי חלקי ועוד נטרח ונרויח יותר, מצי אמר ליה רווחא לקרנא מישתעבד, פי' שמא נפסיד פעם אחרת ונשלים אותו בזה השכר, ואי אמר ליה הב לי פלגו ריוחא ופלגו קרנא פי' שאתעסק בו עד הזמן ואי איפשי עוד להיות שותף עמך, מצי אמר ליה עיסקא להדדי מישתעבד, פי' שמא אני אפסיד בחלקי ואתה תרויח ושנינו נשתעבדנו לעמוד ביחד עד הזמן שאם נפסיד נמלא אותו ממה שהרוחנו, ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך, מצי אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף.
מתני'. המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש כול'. ואי אמר ליה לבתר הכי כריבנא לה, אמר ליה ביזרא דנפל נפל.
מתני'. המקבל שדה מחברו ולא עשת כול'. ת"ר המקבל שדה מחברו ולא עשת, אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה, שכך כותב לו אנא איקום ואוביר ואזרע ואבצור ואעמר ואידוש ואיזרי ואוקים כריא קמך ותיתי את ותיטול פלגא ואנא בעמלאי והנפקות ידיי פלגא, וכמה כדי להעמיד בה כרי, אמר ר' יוסי בר' חנינ' כדי שתעמיד בו הרחת, איבעיא להו מהאי גיסא או מהאי גיסא, אמר ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוסי ביר' חנינה כל שאין כונס שלו רואה פני החמה. איתמר ר' לוי אמר שלש סאין, דבי ר' ינאי אמרי סאתים, אמר ריש לקיש סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה.
<h2>דף קה:</h2>
אמרי דבי ר' ינאי לתפלה ולתפילין ארבעה קבין. לתפלה מאי היא, דתניא הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפילה, פחות מארבעת קבין מפשילו לאחריו ומתפלל, ארבעת קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל, לתפילין מאי היא. דתניא הנושא משוי על ראשו ותפילין על ראשו אם היו תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר, באיזה משוי אמרו במשוי של ארבעת קבין. תני ר' חייה המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, אבל קושרם על זרועו במקום תפילין, משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא.
אמר ר' יהודה וכי מה קצבה כדי כול', וכמה כדי ניפלה ר' [אמי] אמ' ר' יוחנן ארבע סאין לכור, ור' אמי אמר דידיה שמנת סאין לכור, אמר ליה ההוא סבא לחמא בריה דרבה בר אבוה אסברה לך בשני דר' יוחנן הות שמינא ארעא, בשני דר' אמי כחשה ארעא, פי' ניפלה, דרך הזורע לקמץ הזרע בחופנו ואינו קופץ ידו אלא מחלחלה ומפזר על השדה והנופל מתחת ידו כנגד רגלו קורא ניפלה של שדה.
מתני'. המקבל שדה מחברו ואכלה חגב כול'. היכי דמי מכת מדינה, אמר רב יהודה כגון דאישתדוף רובא דבגא, עולא אמר כגון שנשדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה. אמר ליה זירעה חיטי ואזל זירעה שערי ואשתדיף רובא דבאגא אישתדוף נמי הני שערי מאי, אמר ליה אי זרעתה חיטי נמי הוה מישתדפן, או דילמ' אמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מיקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, מיסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מיקיים בי ותגזר אומר ויקם לך. נשתדפו כל שדותיו של מחכיר ולא אישתדוף רובא דבאגא מאי, כיון דלא אישתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה, או דילמ' כיון דאישתדוף כולה ארעתיה אמר ליה משום לתך הוא, מיסתברא דאמר ליה אי משום לתאי הוא הוה מישתייר לי פורתא כדכת' [ירמיה מ"ב] כי נשארנו מעט מהרבה, נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואישתדוף רובא דבאגא מאי, כיון דאשתדוף רובא דבאגא מנכה ליה, או דילמא כיון דאשתדיף כולהי ארעתיה אמר ליה משום לתך הוא, מיסתברא דאמר ליה משום לתך הוא, ואמאי הכא נמי לימ' ליה אי משום ליתאי הוא הוה מישתייר לי פורתא כדכת' [שם] כי נשארנו מעט מהרבה, משום דאמר ליה מחכיר אי הוית חזית לאישתיורי לך הוה מישתייר לך מדנפשך.
<h2>דף קו.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצימחה ואכלה חגב, אבל לא זרעה כלל חייב, דאמר ליה אי זרעתה הוה מיקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו [תהלים ל"ז]. מותיב רב ששת רועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומר' אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואמאי נימ' ליה אי הוית התם הוה מיקיים בי גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך [שמואל א' י"ז], משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה מיתרחיש לך ניסא כר' חנינה בן דוסא דאתיין עיזי דיבי בקרניהו, ולימ' ליה לניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא, קשיא.
<h2>דף קו:</h2>
תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה, ותניא אידך שלישי' זורעה רביעית אינו זורעה, לא קשיא הא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה, הא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה. אמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצימחה ואכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה מטיא ליה כל הכי זרע לה ואזיל, ועד כמה אמר רב פפא עד דאתי אריסי מדברא, וקימא כימה ארישיהו, פי' והן ימי אדר, ואוקימנא בדקיבלה מיניה באפלי אבל בחרפי כל חדש כסליו.
ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות כול', ההוא גברא דקביל ארעא בזוזי למיעבד בה תומי אגודא דנהר מלכא סבא, אסתכר נהר מלכא סבא, אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל נכי ליה, אמרו ליה לרבא והתנן ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו, אמר להו לית דחש לה להא דר' (שמע') יהודה.
מתני'. המקבל שדה מחברו בעשרת כורין כול', ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא עבדה אספסתא, וחרשה ועבדה שערי לקיין הנהו שערי, שלחה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא כי האי גונא מאי, כי לקת נותן לו מתוכה דמי אי לא, אמר ליה מי דמי התם לא עבדה ארעא שליחותיה, הכא עבדה ארעא שליחותיה.
ההוא גברא דקביל פרדיסא מחברי' בעשרה דני חמרא, תקף ההוא חמרא, סבר רב כהנא למימר הינו מתני' לקת נותן לו מתוכה, אמר ליה רב אשי התם לא עבדה ארעא שליחותיה הכא עבדה ארעא שליחותיה, ומודה רב אשי בעינבי דקרום ושדה שלקת בעמריה, דכי לקת נותן לו מתוכה דמי, פי' ענבים שהתליעו בגת קודם דריכתן, ושדה שלקת בעמריה בעוד העמרים שטוחין על השדה להתייבש.
מתני'. המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים כול', מאי טעמ' דרשב"ג, אמר אביי כדמר, דאמר מר האי מאן דבעי דתיתביר ארעיה ליזרעה שתא חיטי ושתא שערי, שתא שתי ושתא ערב, ולא אמרן אלא דלא כרב ותנא, אבל כרב ותנא לית לן בה.
<h2>דף קז.</h2>
אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן רבין אחי הני תחלי דכיתנא אין בהן משו' גזל, ודקיימי אגבולין יש בהן משום גזל, ואם הוקשו לזרע אפילו דכיתנא יש בהן משום גזל, מאי טעמ' מאי דאפסיד אפסודי'.
אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן רבין אחי הני דילי (ו)דילך ודילך דילי, נהוג בני מיצרא אילן הנוטה לכאן (ו)לכאן, והנוטה לכאן (ו)לכאן. איתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן (ו)לכאן, והנוטה לכאן לכאן, ושמואל אמר חולקין, וקימ' לן הלכה כשמואל בדיני, פי' בשהאילן נטוע בשדה ראובן והנופות שלו הן נוטין לתוך שדה שמע' הפירות שגדילין באותן הנופות של ראובן הם, דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו ואין לשמע' בהן כלום, וגם אינו יכול לומ' לו סלק את נופיך מעל השדה שלי, אך אם מזיקין אותו קוצץ מהן כפי נזקו כדתנן בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ז ע"ב] אילן הנוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה, (החרות) [החרוב] והשקמה כנגד המשקולת, בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת. מוכיח משם שכל הנופות הנוטין לשדה חברו של בעל האילן הן, אבל בני מיצרא נהגו, אילן הנוטה לכאן ולכאן לא ילקט הפירות בעל האילן אלא בעל השדה שהנופות נוטין שם, וכן הנוטה לכאן לכאן והכל כמנהג המדינה שהמנהג מבטל הלכה, ומשו' הכי אמר ליה רב יהודה לרבין הני דילי שהן נטועין בתוך שלי והנופות נוטין לתוך שלך שלך הן, וכן שלך הם שלי ולא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו אלא כפי מנהג המקום, ורב ושמואל לענין דינא פליגי ותרויהו סבירא להו דדינא הוי למימ' שדי נופו בתר עיקרו כדמשמע מההיא מתני' דלא יחפור, אבל עכשיו שכל השורש עומד על המיצר שהוא בשותפות עם שניהן סבירא ליה לרב שכל הנופות הנוטין לשדה ראובן שיהיו של ראובן, והנופות הנוטין לשדה שמע' שיהיו לשמע', ולא אמרי' בהו שדי נופו בתר עיקרו ויחלוקו, שכיון שעיקרו עומד על המיצר כאילו היה עומד בתוך שלו דמי והילכך בתר נופו אזלינ', דודאי כשעומד כל השורש בשדה ראובן והנופות נוטין לתוך שדה שמע' לא מצינן למיזל בתר נופו אלא אמרי' שדי נופו בתר עיקרן, אבל כשהשורש עומד על המיצר חשבינן ליה כאילו היה המיצר חלוק ואמרי' שרשי נופות הללו שהן נוטין לתוך שדה ראובן בחלקו הן נטועין והילכך הכל הן שלו, ושמואל סבירא ליה כיון דכל אילן הנוטה אמרי' שדי נופו בתר עיקרו הכא נמי אמרי' הכי וכיון דעיקרו של אילן עומד על המיצר שהוא בשותפות גם הנופות הנוטין מיכן ומיכן בתר עיקרו שדינן להו ויחלוקו.
מיתיבי אילן העומד על המיצר חולקין תירגמה שמואל אליבא דרב בממלא את כל המיצר, פי' שלא היו הנופות נוטין לחוץ אלא היו כולן נוטין על רוחב המיצר ולא יותר, אי הכי מאי למימרא, לא צריכ' דתלי טוניה לחד גיסא, מהו דתימ' אמ' ליה פלוג הכי קמ"ל, דאמר ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי. א"ר אבה אמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמתה.
<h2>דף קז:</h2>
אמר ליה רב יהודה לרב אדה משיחאה לא תזלזל במשחתא, דכל פורתא ופורתא חזיא לכורכמא רישקא. אמר ליה רב יהודה לרב אדא משיחאה ארבע אמות דאניגרא זלזל בהו, דנהרא לא תימשחינהו כלל, רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה ארבע אמות דאניגרא דאניגרא, דנהרא דכול' עלמ', ופי' כשתחלוק שדה במדה בין שני אחים או שותפין ואחד נפל חלקו סמוך לאניגרא או לנהרא, אותם ארבע אמות של אניגרא זלזל בהן שלא תתן למי שכנגדו אמות כנגדן אלא תזלזלם ואל תתן חלק כנגדן אלא שלש או שתים הכל לפי מה שנראה לעין ששווין, ואותם ארבע אמות הסמוכות לנהר אל תמדדם כלל אלא תן לו מדתו מאותן ד' ואילך, שאותן ד' אמות הסמוכות לנהר הן של כל בני הנהר, שהן רשאין כל אחד ואחד להלך בהן ולתקן מכשול הנהר ואינן ראויין לזריעה, שאם יזרע בהן יתקלקל הזרעים מרוב דריסת רגל אדם, אבל ארבע אמות דאניגרא הן של בני אניגרא לפי שהן מועט, ונהי שכל אותם השכנים לאותה ניגרא רשאין להלך בהן (שיהו) [והם] מועילין לזריעה שאינן רבים הדורסין עליהן כי אם בני שדות השותין מאותו היאור, אבל מיהו אינן שוין אלה כשאר השדה שאינן נדרס הילכך זלזל בהו ותאמוד אותם כאשר תראה המקום.
מכריז ר' אמי מלא כתפי נגרי בתרי עברי נהרא קוצו. פי' כל אילנות הגדילין סמוך לנהר יחתכו אותם וירחיבו הדרך על שפת הנהר, כשיעור שיוכלו להלך שם מושכי הספינה בחבלים וברוחב כתיפם של מושכים יקוצו משני צידי הנהר, שפעמים שספינה זו צריכה לילך לצד צפון וזו לצד דרום ויפגש זו בזו וזו נמשכת לצד זה של נהר וזו לצד זה וימשכו אותם בחבלים. ר' נתן בר הושעיה קץ שיתסרי אמתא אתו עליה בני משוניתא רפטה, פי' בני אותו היער שהיה שמו משוניתא, הוא סבר כרשות הרבים ולא היא, משום אמתוחי אשלא כמלא כתפי נגרי סגי, רב הונא הוה ליה אבא, פי' יער אגודא דנהרא, אמרו ליה ניקוץ מר, אמר להו ניקצו עילאי ותתאי והדר איקוץ אנא, והיכי עביד הכי והכת' [צפניה ב'] התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים, אבא דבי פרזק רופילא הוה, אמ' אי קייץ קייצנא ואי לא קייץ אמאי איקץ, אי ממתחי להו אשלא מסתגי להו ואי לא לא מסתגי להו, פי' רופילא שר פרסי ופרזק היה שמו, והיה היער כולו סמוך לנהר ולא היו יכולין למשוך הספינות בחבלים באותו הקצה והיו צריכות לילך לצד השיני של נהר.
<h2>דף קח.</h2>
אמר רב יהודה הכל לגלי גפא ואפי' מיתמי, אבל רבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא, פי' לבנות חומה ולהעמיד שערי העיר, לכריא דפתיא אפי' מרבנן, פי' לחפור בור למלאות ממנו מים לשתות והכלי שדולין בו יקרא פתיא, ואי קא נפקי באוכלוזא רבנן לאו בני מיפקי באוכלוזא נינהו שאין זה כבודן לעשות בגופן.
אמר רב יהודה לכריא דנהרא תתאי מסייעי לעילאי עילאי לא מסייעי לתתאי וחילופה במיא דמיטרא, תניא נמי הכי חמש גנות המסתפקות מים ממעיין אחד ונתקלקל המעין, כולן מתקנות עם העליונה נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה, וכן חמש חצרות המקלחות מים לביב ונתקלקל הביב כולן מתקנות עם התחתונה, נמצאת העליונה מתקנת עם כולן, ומתקנת לעצמה.
אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי ביני שותפי חציפא הווי סלוקי לא מסלקינ' ליה, ורב נחמן אמ' מסלקינ' ליה, פי' קנה קרקע ביניהן, ואי משום דינא דבר מיצרא לא מסלקינן ליה, פי' אם אינן לא אחים ולא שותפין וקנה קרקע סמוך למיצר שלו ובר מיצר אומ' זה הקרקע שהוא סמוך לי אני רוצה לקנותו אין מסלקין אותו, ונהרדעא אמרי אפי' משום דינא דבר מיצרא מסלקין אותו משום שנ' [דברים ו'] ועשית הישר והטוב בעיני יי אלהיך. כתב רבי' ת"ם זצוק"ל שאין דין מצרנות אלא בשדות ולא בבתים, שכל ההלכה אינה מיירא אלא בשדות ומשום טעמ' דמחרישה, דווקא בשדה דשכיח למיזבן אמרי' ללוקח ועשית (הטוב והישר) [הישר והטוב], אבל בבתי דלא שכיחי למיזבן ולא עביד איניש דזבין דירתיה לא אמרינן בהו ועשית הישר והטוב, ואם איתה דבכל אילו אית בהו משום דינא דבר מיצרא כי אפסיק משוניתא וריכבא דדיקלי תיפוק ליה משום משוניתא וריכבא דדיקלי גופיהו, אלא ודאי אין דין בר מיצר נוהג אלא בשדה בלחוד, ואינו נרא' לי דהשתא בשכנות שדה קפדי אינשי ואמרי' בהו ועשית הישר והטוב כל שכן בשכנות בתים דאמרי' טוב שכן קרוב מאח רחוק, ואי משום דלא שכיח ליה ללוקח ביתא למיזבן אין זו טענה, דהא בארעא דחד ובתי דחד אמרי' דמארי ארעא מצי לעכב אמארי ביתא, ואם איתה לימ' ליה (ל)לוקח לא שכיח לי ביתא למיזבן, אלא אפי' הכי מסלקינ' ליה ולא חיישינן להאי טענה, ומאי דאסתייע ממשוניתא וריכבא דדיקלי לא הויא סייעתא, דודאי שדה ובית דחשיבי תשמישן אית בהו דינא דבר מיצרא, אבל משוניתא וריכבא דדיקלי דלא חשיבי תשמישיהו ובשעה אחת אדם מלקט פירותיהן אינן חשובין לדינא (ל)דבר מיצרא.
אמ' ליה לבר מיצר איזבון ואמ' ליה זיל זבון צריך למיקנא מיניה אי לא, רב נחמן אמר לא צריך למיקנא מיניה, נהרדעאי אמרי צריך למיקני, והילכת' צריך למיקני מיניה, והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה איקר וזל ברשות' דבר מיצרא, פי' משעה שקנאה זה הלוקח עמדה ברש' בר מיצרא ואם קנאה במאה ועכשיו שווה מאתים אינו נותן לו אלא מאה כפי שקנאה, או אם היתה שוה מאתים ועכשיו שוה מאה לא יתן לו אלא מאתים כפי שקנאה זה או.0...
זבן במאה ושויא מאתי חזינן אי לכול' עלמ' מוזיל ומזבן יהיב ליה מאה ואי לא יהיב ליה מאתי'. זבן במאתי' ושויא מאה סבור מינה מצי אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות, ומיכן מוכיח שאף ביטול מקח אין להן כדכתבית בערך ו' בספר המכריע.
זבן גריוא דארעא בי מיצעי ניכסיה חזינן אי עידית היא אי זיבורית היא זביניה זביני, ואי לא איערומי מיערם, מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא, אמר אמימר ואי כת' בה אחריות אית בה דינא דבר מיצרא, פי' דאמרי' בערמה עשה שאין כותבין אחריות על מתנה, ומכר הוא זה ולא מתנה. מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דבר מיצרא, פי' מכר כל נכסיו לאחד בכל מקום שהן זו למזרח וזו למערב ויצאו מצרני אחת מהן ועירערו לית בהו משום דינא דבר מיצרא, שלא תיקנו חכמ' לומר ללוקח הסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המיצר שתהיה רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקין דינא דבר מצרא כדבענן למימ' לקמן.
<h2>דף קח:</h2>
לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מיצרא. זבן מגוי וזבן לגוי לית בה משום דינא דבר מיצרא, זבן מגוי אמר ליה אריא אברחי ממיצרך, זבין לגוי גוי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא, אלא שמותי ודאי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה, משכנתא לית בה משום דינא דבר מיצרא דאמר רב אסי אמרו לי סבי דמתא מחסיה מאי משכנתא דשכינא גביה, למאי נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. למכור ברחוק ולגאול בקרוב, ברע ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מיצרא, וכל שכן אם החליפו, לכרגא ולמזוני ולקבורה לית בה משום דינא דבר מיצרא (וכל שכן אם החליפו), דאמרי נהרדעאי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא, לאשה וליתמי ולשותפי לית ביה משום דינא דבר מיצרא, פי' דאשה ויתמי לאו בני אהדורי ומיזבן נינהו, ושותפי נמי דהרי היא כשלו והוא קודם לכל אדם.
שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין, פי' כגון שיש לו שדה סמוכה לעיר, ולאחד סמוכה לביתו ולאחד סמוכה לשדהו, לא אמרי' דפלגי לה תרויהו כדאמרי' לקמן באתו בהדי הדדי, אלא שכיני העיר קודמין. וכן אם היתה לו שדה למכור ושני בעלי שדות סמוכין לו והאחד שכינו בעיר והאחד תלמ' חכם ולא היה שכינו בעיר, תלמ' חכם קודם מפני שחייבין בכבודו להקדימו, אבל אם היה האחד שכן והאחד לא היה שכן היה קודם השכן, וכן אם הם שני בעלי מיצרא האחד קרובו והאחד תלמ' חכם תלמ' חכם קודם, וכן אם היה אחד מהן שכינו ואחד מהן קרובו השכן קודם, איבעיא להו שכן וקרוב מאי, ת"ש טוב שכן קרוב מאח [רחוק].
זוזי טבין וזוזי תקילי לית בהו משום דינא דבר מיצרא. פי' בעל המיצר שבא לערר על המקח מביא מעות שמשקלן עודף על של לוקח, אבל של לוקח מעותיו יפין וחריפין בהוצאה יותר משל בעל המיצר, אי נמי איפכא לית בה משום דינא דבר מיצרא דמצי למימ' מוכר בהני ניחא לי טפי מהני.
הני צירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מיצרא, פי' הלוקח ובעל המיצר ששלחו שניהן מעות למוכר, של לוקח היו מותרין ושל בעל המיצר היו צרורין, והמוכר ירא להתירן שמא יאמר לו יותר היו לית בה משו' דינא דבר מיצרא, שהמוכר אומ' אי איפשי להמתין עד שיבוא. אמ' איזול אטרח ומייתינא זוזי לא נטרינן ליה, אמ' איזיל ואייתי חזינן אי איניש דאמיד הוא דאזיל ומייתי זוזי נטרינן ליה, ואי לא לא נטרינן ליה. ארעא דחד ובתי דחד מרא ארעא מעכב אמרי בתי, ומרי בתי לא מעכב אמרי ארעא, מרי [ארעא] דחד ודיקלי דחד מארי ארעא מעכב אמרי דיקלי מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא, אי קשיא מאי שנא ממשכנתא דאמרינ' לית בה משום דינא דבר מיצרא, והכא נמי הא מישתעבדין ארעא לביתה (ודיקלא) [וארעא] לדיקלא, תשובה בודאי הקרקע שהבית בנוי עליו בעל הבית קודם, והכא לא מיירי אלא בקרקע סמוך לבתי ולדקלא, ודקלא נמי אע"ג דדיקלי דחי, מארי ארעא מצי למיזרע תותיהו סילקא הילכך לא משעבדא ליה גופה דארעא כי היכי דמשעבדא ליה גבי משכנתא, אבל אי הות משעבדא ליה כולה ארעא עד דמתקיימי דיקלי הכי נמי דאית ביה דינא דבר מיצרא, ארעא לזרעא וארעא לבתי יישוב עדיף ולית ביה דינא דבר מיצרא, אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא, חזינן אם יכול להכניס בה אפי' תלם אחד אית בה משום דינא דבר מיצרא, ואי לא לית בה משום דינא דבר מיצרא, הני ארבעה בני מיצרני דקדים חד מיניהו וזבן זביני' זביני, אתו בהדדי פלגי לה בקרנזול, פי' בארבעה אלכסונית שיהא כל אחד נוטל בה על פני כולה סמוך לו כזה.
<h2>דף קט.</h2>
מתני'. המקבל שדה מחברו לשנים מועטות כול', פי' המקבל שדה מחברו פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן, שזרע פשתן מכחיש את הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים, והא לא מיתוקמא אלא בחכירות, דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו, ואין לו בקורות שקמה, עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות בנין והן חוזרין וגדולין ופחות משבע שנים אין נעשות קורות, הילכך אם קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, אבל אם קיבלה לשבע שנים שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה וקורות שבה. אמ' אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו, ורבא אמ' אפי' בשבח שקמה אין לו, וקימ' לן כרבא.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי, כי קא מסתלק אמ' הבו לי שבחא, אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא אלא מעתה דיקלא ואלים בעי מר שבחיה, אמ' ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית אנא אדעתא דהכי נחיתנא, פי' לכל אשר יצמח בה, כמאן כאביי דאמ' בשבח שקמה יש לו, אמר ליה אפי' תימ' כרבא התם לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא, אמר ליה מאי פסידך, ידא דאספסתא שקול ידא דאספסתא וזיל, אמר ליה אנא כורכמא רישקא בעאי, אמר ליה גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת שקיל כורכמא רישקך וזיל אין לך אלא דמי עצים בלבד.
רב ביבי בר אביי קביל ארעא לאספסתא וגדרה משונתא, הגביה גבוליה סביב, קדחא בה זרדתא, אילן של עזרדין, כי קא מסתלק אמר הבו לי שבחא, אמר ליה משום דאתו ממולאי אמרי מילי ממוליאתא, אפי' רב פפא לא קאמר אלא דאית ליה פסידא הכא מאי פסידא אית ליה.
ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מיסתליקנא, אפסיד, רב יהודא אמר מסלקינ' ליה בלא שבחא, ורב כהנא אמר יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה, ומודה רב כהנא דאי אמר מיסתלקנא בלא שבחא דמסלקינ' ליה בלא שבחא, רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא, התם מאי דאפסיד משלם, הכא נמי מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה.
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה, אתא לקמי' דרבא אמ' ליה חזי מר מאי עבד לי, אמר ליה שפיר עבד לך, והא לא אתרי בי, לא צריך לאתרויי רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דדרדקי, שתלא, ואומ' טבחא, ואומנא, וספר מתא כולהו כמותרין ועומדין דמו, כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד דמי.
<h2>דף קט:</h2>
ההוא שתלא דאמר הבו לי שבחאי דבעינא למיסק בארעא דיש', אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר הבו ליה שבחיה, פי' אע"ג דמסתלק בלא זימניה משום דבעי למיסק בארעא דישראל יהבינן ליה, אמר ליה רבא הוא אשבח ארעא לא אשבח, אמר ליה אנא פלגא דשבחא קאמינא, אמר ליה עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא השתא בעי למיתב מנתא לאריסא, פי' עד עכשיו היה טורח השתל ולוקח החצי שלו ובעל הבית היה מגיע לו החצי משלם, עכשיו שזה מסתלק צריך בעל הבית ליתן אותם לאריס לשומרם ולעובדם, ודרך האריס ליטול שליש, נמצא שלא יגיע לו לבעל הבית מחצה משלם, אמר ליה ריבעא דשבחא קאמינא, סבר רב אשי למימר ריבעה דהיא דנקא, דאמר רב מניומי בריה דרב נחמן באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא (פלג) תילתא, האי שתלא דבעי לאיסתלוקי יהבינן ליה שבחיה ומסלקינ' ליה כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית, אי אמרת בשלמ' ריבעא דהוא דנקא שפיר, אלא אי אמרת ריבעא ממש הא קא מפסיד בעל הבית פלגו דנקא, פי' אם היו שש נטיעות היה אוכל השתל הפירות של שלש ובעל הבית הפירות של שלש, עכשיו כשמסתלק צריך בעל הבית למנות אריס עליהון והאריס אוכל שליש דהינו השתים, נשארו לבעל הבית ארבע אם יקח מהם השלש שהיו מגיעין מתחלה לחלקו לא ישאר לשתל אלא אחת שהוא ריבעא בחלקו של בעל, לאחר שנטל האריס חלקו והוא שתות מכל הנטיעות דהינו אחת, נמצא דשקיל שתלא אחת והאריס שתים, ובעל הבית שלש, שאם אתה אומ' ריבעא ממש בכל הנטיעות הן אחת וחצי, והאריס יטול שתים לא ישארו לבעל הבית כי אם שתים וחצי ומפסיד נטיעה דהיא פלגו דנקא, אמר ליה רב אחא ברי' דרב יוסף לרב אשי ונימ' ליה שקול את מנתא דידך והב לי מנתא דידי, ומאי דבעינא עבידנא ביה, פי' למה אתה צריך להוריד האריס בכל שש הנטיעות ויקח מהם שתים אל תוריד האריס אלא בשלש שלך והשלש שלי אמכרם לאדם אחר אם לא תרצה אתה לקנותם, והשלש שלך תן אותם לאריס ויקח מהם אחת ואתה השתים, נמצא שלא הפסדתה אלא אותה האחת אני חייב לשלם לך שיגיעו לך שלש שלימות, אם כן קח אתה ארבע נטיעות וחצי ואני אקח אחת וחצי ומן הארבע וחצי שלך יקח האריס שלש דהינו אחת וחצי וישארו לך שלש שלימות, נמצא עכשיו שלקח השתל אחת וחצי שהם רביע בכל שש הנטיעות ולא כמה שאמר רביע בחלק בעל הבית, אלא רביע בכל שש שיבוא שליש בחלק בע[ל הבית]. אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי, פי' הודה לי' שיפה הקשה לו, וכך הדין נותן כדבריו ואמר לו בבדיחותא אם אתה חכם בוא תקשי לי כך בשחיטת קדשים שאינך בקי לסתור דבריי שם כאשר סתרתה הנה.
ואמר רב מניומי בריה דרב נחמן קופא סבא פלגא, שטפה נהרא ריבעא, פי' אם הזקין הגפן ושוב אינו עושה פירות ועוקרין אותו לעצים, נוטל השתל החצי כדין הזמורות והקנים, ואם עלה הנהר ושטפה הוה ליה כשתלא דמסתלק בלא זימניה ואין לו בה אלא הרביע.
ההוא גברא דמישכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין, קש לחמש שנין, אביי אמר פירא הוי, רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, פי' הכי מסקינן דדוקא היכא דקש בזימניה פליג אביי ואמר דפירא הוי וכל העצים שלו, דכיון דבזמניה קש דעתיה עילויה, אבל אם הזקין בלא זמנו, או אם יבש דאין דעתו עילויה מודה לרבא דילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, ורבא אמר אע"ג דקש בזימניה לאו אדעתא דהכי נחית שיאכל גוף הגפנים כי אם פירותיהן, הילכך יימכר זה הפרדס עם גפניו זקנים וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות עד שישלים עשר שנים, או יזרע הפרדס הזה ומן הגפנים יקנה קרקע אחר ויזרע גם הוא עד שישלים זמנו ויאכל הפירות עד זמנו. ואי קשיא ואמאי בקופא אמרן דשקיל פלגא ולא פליג עליה רבא למימ' דאע"ג דבזימניה הזקין ילקח בו קרקע, ובשטפה נהר נמי דהוא בלא זימניה אמרן דשקיל ריבעא ולא פליג אביי ורבא לומ' דילקח בו קרקע שהרי בלא זימניה גם אביי מודה דילקח בו קרקע, יש לומר שאין זה הדין דומה (לאותו) [לשתלא] ששם קיבל השדה לזורעו ויש לו לחלוק עמו בין בזרעים בין באילנות הצומחים בו כדאמרן לעיל, וגוף השדה היא של בעלים והכל הם פירות שחולקין בין שניהן, הילכך האילן שהזקין בזמנו לוקח מחצה ושלא בזמנו נוטל רביע כדין שתלא דמסתלק בלא זימניה וגוף השדה הוא לבעליו ומודה ביה רבא, אבל הכא דמישכן האי פרדיסא לוכל פירותיו עד עשר שנים פליג רבא ואמר דאע"ג דקש בזימניה אינו רשאי [לאכול] גוף הגפנים כי אם פירותיהן, הילכך ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן עד הזמן, ואביי אמר בודאי כשהזקין בלא זימניה דלא אסיק אדעתיה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל כשהזקין בזמנו דדעתיה עילויה פירא הוו והכל שלו, ולעיל בפ' השוכר את האומנין [ע"ט ע"א] אמרן השוכר חמור לחברו ומתה בחצי הדרך אם יש בדמיה ליקח יקח, כדאמרינ' הכא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, והיכא דקש בזימניה פליג אביי משום דדעתיה עילויה ואמר הכל שלו, והיכא דאין בדמיה ליקח כי אם לשכור פליגי רב ושמואל דרב אמר לא מכלינן קרנא, אלא הנבלה היא לבעלים והוא נותן לו שכרו של חצי הדרך, ושמואל אמר מכלינן קרנא ושוכר בדמיה להשלים לו תנאו לילך עד מקום שהשכירו ולא אמרי' יהא הכל פירא כדאמ' אביי הכא, משום דלא דמו, חדא שהוא עתיד לילך עד אותו הדרך והיאך יקח הנבלה בחנם ולא פרעו עדין מכל שכירות הדרך, כזה שפרעו מכל פירות עשר שנים, הילכך דין הוא שיאכל כל העצים משום דהוו פירא.
<h2>דף קי.</h2>
ההוא שטרא דהוה כת' ביה שנין סתמא, מלוה אומ' שלש, ולוה אומר שתים, וקדם המלוה ואכל את הפירות מי נאמן, רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, ורב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין, והילכ' כותיה דרב כהנא, והא קימ' לן הילכת' כותיה דרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה קימא, פי' לעיל בפ' השואל [ק"ב ע"ב] גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, שאפי' בא בסוף החודש אומ' כולו למשכיר, התם לאו מילתא דעבידא לאיגלויי היא, הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן, פי' ומשום האי טעמ' אמ' רב כהנא פירות בחזקת אוכליהן, ורב יהודה איצטר' למיתב טעמ' קרקע בחזקת בעליה, אבל אי הות מילתא דלא מיבררא אע"ג דלא הוה קרקע אלא מטלטל כגון שכת' בו סילעין סתם מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים ומתו שהדי דשטרא או שהלכו למדינת הים לוה נאמן כדאמרי' בפי' קמ' [ד' ע"ב] דקא מסייע ליה שטרא, ואע"ג דקדים מלוה ותפש שלא כדין תפש, אבל הכא משום דהיא מילתא דעבידא לאיגלויי וקא תפיש מלוה הוה אמר רב כהנא פירות בחזקת אוכליהן, ורב יהודה סבר אותה החזקה אינה כלום ולא דמיא לחזקה דמטלטלין דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל בההוא שטרא דכת' ביה סילעין סתם אי הויא מילתא דעבידא לאיגלויי וקדם מלוה ותפש מטלטלין מודה רב יהודה דלא מפקינ' מיניה, ולא היא דכל מילתא דהות באנפי שהדי מילתא דעביד' לאיגלויי חשבינן לה דקלא אית לה, ושהדי דשטרא מודעי לכול' עלמ' ואינהו נמי מודה בכמה אנפי אחריניי, הילכך אי קדם מלוה ותפש גם רב יהודה מודה דלא מפקינ' מיניה דעד כאן לא פליג עליה דרב כהנא אלא בטענת קרקע משום דבחזקת בעליה עומדת, אבל בטענת מטלטלין מודה דלא מפקינן מיניה, ומאי דאמרן בפירקין קמ' [ד' ע"ב] שני התם דקא מסייע ליה שטרא דוקא קודם שתפש המלוה דלא ליהוי לוה כמודה במקצת הטענה, אבל בתר דקדם ותפש מלוה כיון דהיא מילתא דעבידא לאיגלויי לא מפקינ' מיניה, ובמילתא דלא עבידא לאיגלויי אע"ג דאינה טענת קרקע אלא טענת מטלטלין, אם קדם ותפש שלא כדין מפקינ' מיניה כגון ראובן שאמ' לשמע' חפץ זה אני מוכר לך באסתירא מאה מעי ומשכו, שאינו חייב לו אלא אסתירא הפחות שבלשונות, אם קדם ותפש מיניה מאה מעי מפקי' מיניה דשלא כדין תפש, ומודה בזה רב כהנא דכל טעמו אינו אלא משו' מילתא דעבידא לאיגלויי, וכל היכא דלא עבידא לאיגלויי לא שני ליה בין קרקע למטלטלין דמפקינן מיניה. ואי קשיא וליהמניה למלוה על ידי מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי והוה מהימן, תשובה הכא הכי משמ' וקדם שעירער עליו ולא הספיק לתובעו בדין ולמונעו ולסלקו מן השדה עד שקדם המלוה ואכל את הפירות ומשום הכי לא מצינן למיטען לקוחה היא בידי שלא אכלה שלש שנים בשופי.
מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, אמר ליה הבא שטרך אמר ליה אירכס לי, אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי, אמר ליה רב חמא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה, מאי טעמא האי שטרא כיון דלגוביאנא קאי מיזהר זהיר ביה, והאי דקאמר אירכס ליה מיכבש הוא דכבשיה, סבר אוכלה שני תרי יתירתא, פי' דשטר זביני שהשדה היא שלו בודאי התם מייאש ולא נטר ליה טפי מתלת שנין, דלא מסיק אדעתיה שיערער עליו בחמס, אבל האי דארעא לאו דידיה היא ולא יהבה ליה אלא לפירי מיזדהר ביה ולא מייאש, כדי שיוכיח כמה שנים יאכלנה, והאי דאמר אירכס לי איערומי מיערם, וכך הלכה, ורב אשי נמי הכי סבירא ליה מדשתק ולא אהדר ליה מידי.
אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתבי בהו הכי במישלם שניא אילן תיפוק ארעא דא בלא כסף, היכא דכבשיה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן, אמר ליה תקינו ליה רבנן דיהיב טסקא וכרי כריא, פי' טסקא מס הקרקע של מלך, וכרי כריא, שחופר ומתקן החריץ שסביבות השדה, ארעא דלית לה לא טסקא ולא כריא מאי, אמר ליה מיבעי ליה למחויי ואי לא מחא איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
אריס אומר למחצה ירדתי, ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו, מי נאמן, רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה, סבור מינה ולא פליג [הא] באתרא דשקיל אריסא פלגא, והא באתרא דשקיל אריסא תילתא, אמר להו רב מרי בריה דבת שמואל הכי אמר אביי אפי' באתרא דשקיל אריס פלגא פליג רב יהודה מיגו דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הוא, וקימ' לן הלכה כשמואל כרב נחמן בדיני.
יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, סבר רב חגא למימר על בעל חוב להביא ראיה, טעמ' מאי ארעא בחזקת יתמי קימ' ובעל חוב לייתי ראיה ולישקיל, אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה, מאי [טעמא] ארעא כיון דלגוביאנא קימ' כמאן דגביא דמי הילכך יתומים ניתי ראיה ונשקלו, פי' בעל כרחין לא מיתוקמא אלא כדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אפי' אביהן השביח למה ליה למישקל שבחא, אלא ודאי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפי' הכי אי מיברר לן דיתומים אשבוח לא שקיל שבחא, ואילו בלוקח אמרי' דאי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח אע"פ שהשביח לוקח, משום דלוקח אפסדיה לבעל חוב ועבד שלא כדין דזבניה לשיעבודיה, דאי לאו לוקח דזבניה הוה משבח ליה לוה והוה אתי בעל חוב וקא טריף ליה מיניה, השתא נמי טריף ליה מלוקח, אבל יורש ממילא אתא לידיה ולא מצי בעל חוב למיטען עליה מידי הילכך לא שקיל מיניה שבחא.
ואי קשיא הכא אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה אלמ' ניכסי לאו בחזקת יתמי קיימי, ובפ' אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א] אמרי' בעי ר' יוחנן יתומים שאמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה, ניכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה או דילמ' ניכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה, ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה, ויש לומר דבר דפשט ליה לוי ממתניתיה סברה והדר איהו למימ' הכא נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולאו בחזקת יתמי, אי נמי יש לומ' דאע"ג דהא פשיטא לי' ההיא מיבעיא ליה, משום דטעמ' דהכא כדמפרש, ארעא כיון דלגוביאנא קימ' כמאן דגביא דמי והילכך כולה ארעא קימ' בחזקת בעל חוב, אבל התם דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו ניכסי בחזקת האלמנה, שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו ניכסי בחזקת יתמי קיימי, ואין כח באלמנה להוציאן מידן בעבור מזונותיה כמו שיש הנה כח בבעל חוב להוציא כל השדה מיד היתומים, אלא היתומים מחזיקין הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק ר' יוחנן למיבעי אם יש לאלמנה עליהן חזקה כנגד מזונותיה. אייתי יתמי ראיה דאינהו אשבוח, סבר רב חנינה למימ' כי מסלקינ' להו בארעא מסלקינן להו, ולא היא בדמי מסלקינן להו, כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמין ואילו הן בכור לפשוט, ובעל חוב ליתומים, ובעל חוב ללקוחות, אמר ליה רבינא לרב אשי ובעל חוב ללקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, וכי תימ' כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאינו מגיע לכתפים, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתיפים, אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא.
גרסי' בשלהי פרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] אם תימצי לומר דאי קני קנה והוריש קנה ומכר משתעבד, לוה ולוה וחזר וקנה מהו, לקמ' מישתעבד או לבתרא מישתעבד, אמר רב נחמן הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה, רב הונא אמר יחלוקו, וכן תני רבה בר אבוה יחלוקו, אמר רב הונא מהדורא קמ' דרב אשי אמר לן ראשון קנה ומהדורא בתרא אמר לן ראשון יחלוקו, והילכת' יחלוקו, מיתיבי לשבח קרקעות כיצד, הרי שמכר שדה לחברו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה [גובה] את הקרן מנכסין משועבדין, ואת השבח מנכסין בני חורין, ואם איתה חצי שבח מיבעי ליה, מאי גובה נמי דקתני חצי שבח, למדנו מיכן שאין בעל חוב גובה מן הלוקח אלא חצי שבח והחצי מעכב הלוקח לעצמו, ושמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח, יש לומר דחצי שבח קאמר כדמתרצינן לה לבריתא ויש לומר דכוליה שבחא קאמר וסבירא ליה כשלחו מתם וכמהדו' קמ' דרב אשי, ודוקא בעל חוב גובה חצי שבח מן הלוקח, אבל האשה בכתובתה אינה גובה כלל דתנן [בכורות נ"א ע"ב] בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, לא בראוי כבמוחזק, ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם, ומקשה בגמ' על מאי דתני ולא האשה בכתובתה, והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומהדר א"ר אבה מקולי כתובה שנו כאן, אלמא קילא כתובה מבעל חוב ולא גביא שבחא.
<h2>דף קי:</h2>
הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר, אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב, לימ' אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי, פי' בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] הויא פלוגתא דרמי בר חמא ורבא ורב יוסף ואביי. ואי קשיא אמאי מקשה מלוקח דהויא פלוגתא ליקשי מיתומים דאליבא דכול' עלמ' אי אית להו זוזי מסלקי ליה לבעל חוב, ואמאי מסלק להו בעל חוב בזוזי, לימרו ליה אי הוו לן זוזי הוינן מסלקינ' לך מכולה ארעא השתא הב לן גריוא שיעור שבחא, תשובה אין דין היתומים והלקוחות שוה, דלקוחות מוקמינן דלא מסיק אלא שיעור ארעא, אבל יתומים לא מיתוקמא אלא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא לא מצי טריף ליה כדאמרן, וכיון דלא טריף שבחא מיתמי אלא כדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לא מצי מסלק ליה בזוזי, שאם היה השדה שוה מנה כשמת אביהן והיתומים השביחוהו ושוה מאה וחמשים וחובו הוא כנגד הכל אינן יכולין לומר קח מנה כשיעור שוויו של שדה במיתת אבינו והסתלק משום דמצי אמר להו בעל חוב שוה לי האי שדה כשיעור כל חובי, ובודאי בעל חוב ללוקח דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מצי לסלוקיה במנה דהוי שיעור ארעא ואין לו לבעל חוב לתבוע יותר, אבל הנה שחובו יותר מדמי השדה אינו יכול לסלקו בזוזי דשיעור ארעא משום דאמר לדידי שוה לי האי ארעא שיעור כל זוזיי והילכך השבח דמהדר ליה מצי לסלוקי' בזוזי ולא מהדר ליה גריוא דארעא.
דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזה, נר' לי דוקא לוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי משום דזביניה לא הוו זביני כלל כדפריש המורה [כתובות צ"ה ע"א] באותן שלש שדות דקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לגמרי, ואע"ג דעדין לא הגיעה אשה לגבות כתובתה שהיא יושבת תחת בעלה, משום דאמרה לא מצינא דאיטרח להדורי בתר בני חרי ולא בעינא דתיזבון שדה המיוחד לכתובתי, והאי נמי דשוייה ניהליה אפותיקי, ואמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו הרי ייחדה לחובו ולא מצי מזבן לה, אבל יתומים מצו לסלוקי' בזוזי דיורש כרעא דאבוה הוא וכי היכי דאי הוה אבוהון קיים מצי לסלוקי' בזוזי אע"ג דייחדה לחובו הם הכי נמי היורש, אבל לוקח דזבנה שלא כדין לא מצי לסלוקיה.
מתני'. המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינר כול', פי' שכיר יום זמן גבייתו הוא כל הלילה, ואם האיר עליו היום עובר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכי' לילה גובה כל היום, ואם חשיכה לו עובר משום ולא תבוא עליו השמש.
ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הליל' ת"ל [ויקרא י"ט] לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום ת"ל [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, ואיפוך אנא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, פי' כדאמרן באיזהו נשך [ס"ה ע"א] כשכיר שנה בשנה, שכירות של שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת, אלמ' לא מישתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה, וכי כת' לא תבוא על כרחיך בשכיר לילה תוקמי' שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירותו, וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא מישתעבד ליה עד הבקר.
ת"ר ממשמע שנ' לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר הוא, ומה ת"ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד, מיכן ואילך מאי, אמר רב עובר משם בל תשהא, אמר רב יוסף מאי קראה [משלי ג'] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
איתמר האומר לחברו צא ושכור לי פועלין שניהן אינן עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעילתו אצלו, ולא והתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית.
<h2>דף קיא.</h2>
יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה זיל אוגר לי פועלין ואימ' להו שכרכם על בעל הבית, פי' ואפי' הכי בעל הבית פטור ואע"ג דאיהו אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין, וקימ' לן בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, וטעמ' דמילתא דכי חזו פועלין לבעל הבית כדמוגר להו סמכא דעתיהו דפרע ביומיה, אבל כי לא חזו ליה לא סמכא דעתיהו דאע"ג דאמר להו שכרכם על בעל הבית וסמכי עילויה נהי דסמכי עילוי' דליפרעינהו, אבל לאלתר לא סמכא דעתיהו ומשום הכי אינו עובר, מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי.
אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין, מאי טעמ' מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי להו, אבל משום בל תשהא עברי.
שכיר שעות כול', אמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, ושמואל אמר אפי' שכיר שעות דלילה גוב' כל הלילה וכל היום, פי' רב סבר כל היכא דמצינן לקיומי לקראי מקיימינן להו, הילכך שכיר שעות דיום כיון שיש לו שהות לפרוע כל היום עובר בלא תבוא, ושכיר שעות דלילה כיון שיש לו שהות לפרוע כל הלילה עובר בבל תלין, ושמואל סבר לא מפקינ' קראי מפשטיהו, לא תבוא דקאי על ההוא יומא דהינו על שכיר לילה מוקמי' ליה נמי על שכיר שעות דיום, אבל לא תלין לא קאי אלא על שכיר יום דהוי מיומא וליומחרא, הילכך לא מצינן לאוקומי על שכיר שעות דלילה דהוי ליומא חדא הילכך שכיר שעות דלילה לא עבר אלא בלא תבוא, וקימ' לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי.
ת"ר הכובש שכר שכיר עובר על חמשה שמות, משום בל תגזול, משום בל תעשוק, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, הני דאיכא ביממא ליכא בליליא, והני דאיכא בליליא ליכא ביממא, אמר רב חסדא שם שכירות אחת היא. איזהו עשק ואיזהו גזל, ואסיק רבא זהו עושק וזהו גזל ולמה חלקן הכת' לעבור עליו בשני לאוין.
מתני'. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה כול', פי' גר תושב הוא שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אבל הוא אוכל נבלות וטרפות, ואין בו משום לא תלין דכת' ביה רעך, ולא תעשק את רעך, ולא תגזול, ולא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר ודרשי' רעך ולא גר תושב, אבל גבי לא תבוא כת' מאחיך ומגרך אשר בארצך בשעריך, ותניא מאחיך פרט לאחרים, מגרך זה גר צדק, בשעריך זה גר אוכל נבלות, מנין לרבות בהמה וכלים ת"ל אשר בארצך כל שבארצך.
<h2>דף קיב.</h2>
תניא ואליו הוא נושא את נפשו מיכן אמרו כל הכובש שכר מעלה עליו הכת' כאילו נוטל נשמתו ממנו שנ' [משלי0א'] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.
ת"ר לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר, יכול אע"פ שלא תבעו ת"ל אתך לדעתך, יכול אע"פ שאין לו ת"ל אתך והוא שיש אתך, יכול אפי' (שלא) המחהו אצל החנוני או אצל השולחני ת"ל אתך ולא שהמחהו אצל החנוני ואצל השולחני.
המחהו אצל החנוני כול', איבעיא להו חוזר או אינו חוזר, רב ששת אמר אינו חוזר, ורבה אמר חוזר, אמר רבה מנא אמינא לה מדקתני אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר, והילכתא כרבה דדיקא מתני' כותיה. פי' שאינו פירעון גמור שלא יוכל לחזור עליו ולא הועיל לו אלא שאינו עובר עליו, פי' אע"ג דאמרי' [גיטין י"ג ע"ב] מנה לי בידך תנהו לפ' במעמד שלשתן קנה, הני מילי דלא מצי נותן למיהדר ביה, אבל הכא דנותן לא הדר אלא מקבל הוא דהדר ביה ואמר לא בעינא למיסמך עליה פליגי, דרב ששת אמר אינו חוזר דאדעתא דהכי קביל עילויה דתו לא ליהדר עליה, ואע"ג דלא בעי חנוני למיפרעיה דינא דפועל גבי חנוני הוא ולאו גבי בעל הבית, דמכי קביל עליה פטריה, ולא דמי האי דינא למאי דתנן בשבועות [מ"ה ע"א] וחנוני על פינקסו כיצד כול', עד הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין, דהתם לא המחה הפועלין אצל החנוני משום הכי אע"ג דחנוני נשבע שפרעם נשבעין הן שלא פרעם ונפרעין מבעל הבית, אבל הכא דהמחהו אצל החנוני אע"ג דברי לן שלא פרעו ותקיף ליה לא מצי הדר על בעל הבית דסבר וקביל, ורבה אמר חוזר דאדעתא דהכי קביל פועל עילויה אי פרע ליה ולא פטריה בעל הבית לגמרי, ואי מיבריר לן דחנוני תקיף ליה ולא בעי למיפרעיה הדר על בעל הבית, אבל ודאי אי טעין החנוני דפרעיה דינא הוא דלישתבע חנוני ומפסיד פועל, ולא דמי לההיא דשבועות דהתם לא קביל פועל עילויה ומצי למיטען לא מהימן לי בשבועה, אבל הכא כיון דקביל עילויה בעל כרחיה נאמן לו בשבועה. עיין בפ' כל הנשבעין [שם מ"ו ע"א].
בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר משום בל תלין או אינו עובר, אומן קונה בשבח כלי והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא, אמר להו רב ששת עובר, והתניא אינו עובר, התם בשהמחהו אצל החנוני או אצל השולחני. תניא דמסייעא ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו אפי' עד עשרה ימים אינו עובר, נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר. אי קשיא היכי אמרי' הכא דאי אומן קונה בשבח כלי הויא הלואה, והא אמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ט ע"א] לימ' כתנאי עשה לי שיריי[ם] וטבעות ואיקדש אני לך כיון שעשה מקודשת דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אינה מקודשת כול' עד מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קאמיפלגי דר' מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי, אלמ' אם אומן קונה בשבח כלי הויא מקודשת, ואי אמרי' דהלואה היא הוה ליה מקדש במלוה, תשובה הכא אמרי' דהויא הלואה שכשהוא מחזיר לו טלתו הוי כאילו מוכרה לו מפני שאומן קונה בשבח כלי ומאמין לו מעותיו, וכל מה שאדם (מאמין) מוכר לחברו ומאמין לו תיקרא הלואה ולא שכירות, ואינו עובר בבל תלין על הקפת המקח כי אם על הקפת השכירות, אבל התם לגבי אשה בנתינת הכלים שנותן לה היא מתקדשת לו מיד ואין שם הקפה, ומה שאמרנו שם אומן קונה בשבח כלי כדי להוציאו מדין שכירות, משום דאמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה דעביד חייבת למיפרעי' והויא לה מלוה גביה, וכי יהיב לה כלים הויא ליה כמקדש במלוה להכי אמרי' אומן קונה בשבח כלי דלא מיחייבא ליה מידי עד דיהיב לה כלים, וכי יהיב לה הויא מקודשת באותו הכלי שנותן לה ואין שם הלואה, אבל הכא כשמחזיר לו כליו לבעל הבית ומאמין לו בודאי הויא הלואה, ואי אמרת דשכירו' היא הויא הקפה דשכירות והיה עובר עליו.
<h2>דף קיב:</h2>
השכיר נשבע בזמנו ונוטל, מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנ' דלישתבע ונוטל, אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן, עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, אי הכי אפי' קצץ נמי, אלמ' תניא אומן אומר שתים קצצתה לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה, קיצותא ודאי מידכר דכירי לה אינשי, אי הכי אפי' עבר זמנו נמי, אלמ' תנן ואם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין, והא אמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא, הני מילי היכא דלא מטא זימני' אבל מטא זימניה רמי אנפשיה ומידכר.
<h2>דף קיג.</h2>
ואם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל, והא קא תבע ליה קמן, אמר רב אשי שתבעו בזמנו, ודילמ' בתר הכי פרעיה, אמר אביי שתבעו כל זמנו, ולעולם, אמר רב חמא בר עוקבא עד אותו היום של תביעה, פי' יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמ' לישבע וליטול.
מתני'. המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין כול', אמר שמואל ושליח בית דין מנתח נתוחי, נתוחי אין משכוני לא, פי' מנתח הוא ששומט כלים שעליו או בתוך ידיו, ומשכוני הוא שיכנס לביתו וימשכננו, ולא מיבעיא מלוה גופיה שאינו רשאי ליכנס לתוך ביתו של לוה למשכנו, אלא אפי' שליח בית דין אינו רשאי ליכנס לתוך ביתו למשכנו, והא תנן אין ממשכנין אותו אלא בבית דין מכלל דבית דין ממשכנין, תני לא ינתחנו אלא בבית דין, הכי נמי מיסתברא מדקתני סיפא לא יכנס לביתו ליטול משכונו שנ' [דברים כ"ד] בחוץ תעמד, למאן אילימ' לבעל חוב והא מרישא שמעת מינה, אלא לאו לשליח בית דין, פי' והכין פירוש' לא ינתחנו אלא בבית דין, דאפי' נתוחי נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו ויעבור בלא תבוא אל ביתו, ושליח בית דין לא יכנס לביתו אלא מנתחו מבחוץ, ואין לגזור בשליח בית דין שמא יכנס לביתו כדגזרי' גבי בעל חוב, דבעל חוב בהול על ממונו ושמא יבוא ליכנס לביתו, אבל שליח בית דין אינו בהול ולא יבוא ליכנס, ואותבינן עליה דשמואל ואוקמה כדתנאי, ואע"ג דתנאי פליגי בהא מילתא כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דשמואל הלכה כשמואל דאפי' שליח בית דין אסור ליכנס לביתו של לוה ולמשכן.
<h2>דף קיג:</h2>
תניא שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנ' [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד והאיש, פי' והאיש מרבה גם שליח בית דין והכי קאמ' ואשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה, והאי דכת' אם חבל תחבל משמ' ליה אם עבר וחבל, אי נמי לא משמ' ליה שייכנס לתוך ביתו אלא שהלוה הוציא לו בחוץ, או שנתחו בחוץ ואפי' הכי קרי ליה חבלא.
ותניא אידך בעל חוב שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ והלה נכנס מוציא לו משכונו שנ' בחוץ תעמוד. שליח בית דין שבא למשכן נכנס לביתו וממשכנו. ולא ימשכננו דברים שעושה בהן אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני, לו אבל לא לאשתו ובניו. כדרך שמסדרין (בערכים) בבעל חוב כך מסדרין בערכים כלפליא עיקר סידור בערכים כת', אלא כדרך שמסדרין בערכים כך מסדרין בבעל חוב, פי' הסידור הוא שמניח לו צרכי חייו והשאר גובה ממנו, והוא מזון י"ב חודש וכסות ל' יום [עי' ערכין כ"ג ע"ב].
אמר מר נותן מטה ומטה ומצע לעשיר, למאן אילימ' לאשתו ולבניו והא תני לו אבל לא לאשתו ובניו, אלא אידי ואידי לדידיה חדא לוכל עליה וחדא לישן עליה, משום דשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותיהו לבר מהני תלת מאן דאסר מותנא אחרציה, ומאן דאכל אהינא מרירא אליבא ריקניא, ומאן דאכיל נהמא אליבא ריקנא ולא מסגי ארבע אמות, פי' ולעשיר שהעני שהיה רגיל במצע נותן מצע, ולמי שהיה עני מתחילתו שהיה רגיל במפץ נותן לו, וכמו שנותנין לו זה כך נותנין לו כל הסידור דהינו מזון י"ב חודש וכסות שלשים יום, והשבת העבוט והסידור אינן ענין אחד, שאילו היה עשיר במעות שאינו בר סידור ולא היה לו אלא כר אחד ומישכנו חייב להחזיר לו את העבוט שהרי אין לו אחרת וקרינ' ביה כי היא כסותו לבדה, ואילו היה עני במעות שהוא בר סידור והיו לו שני כרים יכול למשכנו באחד מהם דלא קרינא ביה כי היא כסותו לבדה, ואע"פ שעתידין לסדר לו והוא עתיד להחזירו לו נפקא מינה שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו כדאמרי' בגמ', ומתני' דתנן היו לו שנים כלים נוטל אחד ומחזיר אחד כגון שחובו כנגד אחד מהן ותו לא, ואתא כגון שחובו כנגד אחד מהן ותו לו, ואתא לאשמועינן שאע"פ שחייב להחזיר לו הכר בלילה רשאי למשכנו המחרישה בלילה שאינה צריכה לו, וביום שהיא צריכה לו מחזיר לו את המחרישה שהיא כלי אומנותו משום כלי אוכל נפש ונוטל את הכר ונמצא תפוש בידו לעולם כנגד חובו.
<h2>דף קיד.</h2>
אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של גוים, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב, אמר ליה גמר מיכה מיכה מערכין, ומנין לערום שלא יתרום אמר ליה דכת' [דברים כ"ג] ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
<h2>דף קיד:</h2>
ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכב, אמר רב ששת הכי קאמ' ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך.
ת"ר המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו, מאי קאמ' ואסקה רבא דהכי קאמר המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו, ואם מישכנו חייב להחזיר לו במ' דב' אמ' שמישכנו שלא בשעת הלואתו, אבל מישכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו ארישא.
תניא עד בוא השמש תשיבנו לו [שמות כ"ב] זו כסות יום השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש [דברים כ"ד] זו כסות לילה.
אמר ר' יוחנן מישכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, מיתיבי א"ר (יוחנן) יוסי וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין, למה מחזירין דרחמ' אמר ליהדרי, אלא הכי קאמר וכי מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין כדי שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו, טעמ' דהדר ומישכניה הא לא הדר ומשכניה לא, אמר רב אדה בר מתנה ולאו תרוצי מתרצת תריץ הכי, וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא כדי שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו.
<h2>דף קטו.</h2>
ת"ר (לבוא) [לא תבא] אל ביתו לעבוט עבוטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר [משלי כ'] לקח בגדו כי ערב זר וגו', ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף, לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות, יכול אפי' זקפן עליו במלוה, ת"ל [דברים כ"ד] כי תשה ברעך משאת מאומה.
מתני'. אלמנה בין שהיא ענייה כול', ת"ר אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאם אתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה ומתוך שאתה מחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה, וקי' לן מחלוקת דבריתא וסתם דמתני' הלכה כסתם מתני'.
החובל את הריחים כול'. אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל, רכב לוקה שתים משום רכב ומשום כי נפש הוא חובל, ריחים ורכב לוקה שלש, משו' רחים ומשום רכב משום כי נפש הוא חובל, רב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת, רכב לוקה אחת, ריחים ורכב לוקה שתים, כי נפש הוא חובל לדרשא אחרינא הוא דאתא.
<h2>דף קטז.</h2>
תניא כותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרין וצמד פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, תניא אידך חבל זוג של ספרין וצמד פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבל ריחים ורכב מה ריחים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אף כל שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו.
ההוא גברא דחבל סכינא (דאשבבתא) [דאשכבתא] מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדריה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש, ותא קום בדינא עליה, רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עליה, יכול לטעון עד כדי דמיהן, ואביי לית ליה האי סברא, מאי שנא מהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, פי' כגון שאין עדים שחבלו דאילו יש לו עדים שחבלו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי דהאיכא שהדי דבחבלא אתא לידיה, דהשתא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי משום דאמרינ' בשאלה אתו לידיה כל שכן הכא דאיכא שהדי דחבלי, אבל יש לו עדים שהיא שלו דאי לאו הכי איכא מיגו דמצי למיטען אין לך בידי כלום ושלי הוא ונאמן לומר לקוח הוא בידי אע"פ שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, גם יש לו עדים שראוהו תחת ידו דאי לאו הכי איכא מיגו דמצי למיטען אין לך בידי כלום, ולא פליג אביי אלא ביש לו עדים שהיא שלו ושראוה תחת ידו דאין מיגו אחר אלא לקוח הוא בידי, ומשו' דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, ואביי לית ליה האי סברא, ומאי שנא מהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, פי' שעורים קלופים, אתא מרי חושלא ותפש בהו וטעין טובא, ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן, התם לאו מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא, הכא מידי דעביד לאושולי ואוגורי הוא, דשלח ר' חנינה ביר' אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי [אינו] נאמן, ורבא לית ליה האי סברא, והא רבא אפיק זוזא דסרבלא, וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, פירש המור' בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ו ע"ב] דוקא ספרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר, אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין, כמו ששנינו [לעיל כ"ט ע"ב] במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ויכול לומר לקוחין הן בידי, ומסתייעת זו הסברא של מורה למאי דתנן [ב"ק קי"ד ע"ב] המכיר כליו וספריו ביד אחרים ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, דודאי ההיא מתני' לא מיירא אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר שהחזקה מועלת בהן לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, ומשום הכי בענן דוקא שיצא לו שם גניבה, ובעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וספריו כדאמרי' התם [ב"ק שם] כדי שלא יוכל לטעון כן, שאילו היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"ג דלא יצא לו שם גניבה אילו אמר ליה אני השאלתיו לך (לא) הוה נאמן והוה שקיל ליה בלא דמים, כי אמר נגנב ממני נמי נאמן ויהיב ליה דמי ושקיל ליה כיון דאודי ליה דלא השאילו לו אלא נגנב ממנו ונמכר לזה, הילכך לא מיתוקמא ההיא מתני' אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, וש"מ דספרים אין דרכן להשאיל ולהשכיר, ומאי דאמרי' בפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ' ע"א] קרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, משום שאין דרך העולם להשאילן וזה משאילן יש לו שכר גדול על כך, ודוקא ספרי תורה נביאים וכתובים הן שאין עשויין להשאיל ולהשכיר מפני שדמיהן יקרים, אבל סיפרי תלמוד כסיפרא דאגדתא דמו, וסיפרא דאגדתא אין טעמו מפני שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר, אלא מפני שאין דמיו יקרים ואינו מקפיד עליו אם יטשטש כמו שקופד על ספר תורה, והא מעשים בכל יום שאדם רגיל להשאיל גמרות ופירושים אבל לא תורה נביאים וכתובים, אמ' לך הא כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעלייה כול'. פי' כגון שני אחין שחלקו אחד נטל את הבית ואחד נטל את העלייה שעל גביו, והאבנים של חומת הבית מתקרת הבית התחתונה שהיא קרקעותה של עלייה ולמעלה של עליון, והימנה ולמטה של תחתון. מדקתני סיפא רואין אילו אבנים ראויות להשתבר מכלל דאיכ' למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל, אי הכי רישא אמאי חולקין ניחזי אי בחבטא נפל עילייתא מיתברן, אי בחבסא נפל תותייתא מיתברן, לא צריכא דנפל בליליא, וליחזינהו בצפרא, דפנינהו, ונישאול למאן דפנינו, דפנינהו בני רשות הרבים ואזדו, וליחזי ברשות' דמאן קיימ' וליהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה, לא צריכא דקיימי ברשות' דתרויהו אי נמי לרשות הרבי', איבעיתימ' שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי, מיכן מוכיח שכל דבר שהוא ידוע שהוא בשותפות לשניהן, וימצא בעדים בבית אחד מהן אינו נאמן לומ' זה שלי הוא ולקוח הוא בידי, שיהיה מי שכנגדו המוציא מחברו עליו הראייה, אלא כל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי, והאומר לקוח הוא בידי עליו להביא ראיה אע"פ שהוא בביתו.
היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן, ואידך מאי אמ', אי אמ' ליה אין פשיטא, פי' ואי אתא לאשמועינן דינא דעולות לו מן החשבון איבעי ליה למיתני הכי אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו עולות לו מן החשבון, השתא דתני נוטלן משמ' דאתא לאשמועינן דדין הוא שיטלם, ואי אמ' ליה לא אמאי נוטלן, לא צריכא דאמ' ליה איני יודע, לימ' תיהוי תיובתיה דרב נחמן, דאיתמ' מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, כדאמ' רב נחמן שיש עסק שבועה ביניהן הכא נמי שיש עסק שבו' ביניהן, היכי דמי עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמ' רבא מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועולות לו מן החשבון, סבר רבה למימ' לחשבון שבירות, א"ל אביי אדרבה האי ריע טפי, מדהני ידע טפי לא ידע, הני כולהו להאיך נינהו, אלא אמר אביי לחשבון שלימות, מאי נפקא ליה מינה, נפקא ליה למלבנא ריווחא, אי נמי לטינא דמיעבד.
מתני'. הבית והעליה ונפחתה כול', פי' אע"ג דבית דחד ועלייה דחד, על בעל הבית מוטל לתקן העלייה שהיא תקרה לביתו ועליה דורס בעל העלייה כדבענן למימ' לקמן, אין להעמיד מתני' בכך דבודאי בתחילת בניינם חייב בעל הבית לקרות את ביתו ובעל העלייה דורס עלייה דביתא לעליה מישתעבד, והוא הדין נמי אם נפלו כל הכתלים חייב בעל הבית לבנות את ביתו ולתקן העלייה שהיא תקרה לביתו שהוא חייב לקרות את ביתו, אבל לאחר שכבר בנה ביתו וקירה אותו ובעל העלייה דורס עליה ומשתמש עליה, אם תתמוטט ותתרועע העלייה אין על בעל הבית לתקנה, שהוא אומר לו אני כבר קיריתי את ביתי, אם אתה דורס ומשתמש עליה וברוב תשמישך היא נפחתת אין עלי לתקן כי אם עליך, שהקירוי שלי היא מתקיים כאשר מתקיים הקירוי שעשיתה אתה על עלייתך, אלא ברוב תשמישך נפחת, הילכך אין עלי לתקן כי אם עליך, ומתני' דתני ונפחתה העלייה דמשמ' שהכתלים קיימים אין להעמידם אלא בשוכר ומשכיר, שהבית והעלייה היו של ראובן והשכיר עלייתו עד זמן ידוע לשמ', שאם תיפחת על בעל הבית מוטל לתקן לו את העלייה, ואם אינו רוצה לתקן לו הוא יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה.
וכמה נפחתה, רב אמר ברובה, ושמואל אמר בארבעה, רב אמר ברובה אבל בארבעה אדם דר חציו למטה וחציו למעלה, פי' ישים כלי אחד שהיה משים באותו הפחת למטה בבית, ושמואל אמר בארבעה אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה, וקימ' לן הלכה כשמואל בדיני.
היכי דמי אי דאמר ליה עלייה זו ונפל אזדא לה, אי דאמר ליה עלייה סתם לוגר ליה עלייה אחריתי, אמר רב אשי דאמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה לבית לעלייה, כי הא דאמר רבה בר רב אדה אמר ר' יצחק מעשה באדם אחד שאמר לחברו דלית זו שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך, ונעקר הפרסק ממקומו ובא מעשה לפני ר' חייה ואמר לו חייב אתה להעמיד לו לפרסק כל זמן שהדלית קיימת, פי' אבל אם נעקר הדלית אינו יכול לתפוש הפרסק תחת הדלית דלא מכר לו אלא דלית, ולא דמי לבית ועלייה דכי נפחתה עלייה יורד ודר בבית דהתם למאי אמ' ליה עלייה שעל גבי בית זה פשיטא דעל גבי בית קיימא, אלא ודאי להכי אמר ליה הכי דאי מיפחתא עלייה דייר בביתא, אבל הכא להכי אמר ליה דלית שעל גבי פרסק זה שלא יוכל לסלק הדלית מעל גבי הפרסק, והילכך אם נעקר הפרסק חיב להעמידו, אבל אם נעקר הדלית נפטר שלא מסר לו אלא דלית, ואין לומר גבי בית שאם נפל הבית שיחזור ויבננו דומיא דפרסק, דהתם כי נעקר הפרסק עדין הדלית קיימת ושיעבודו מוטל עליו, אבל הכא כי נפל הבית נפלה גם העלייה ופקע שיעבודיה, ודמי לדלית ופרסק שנעקרו שניהן דפקע שיעבודיה לגמרי מכי נעקר הדלית.
<h2>דף קיז.</h2>
בעי רבא בר ממל כשהוא דר לבדו דר או שניהן דרים, לבדו דר כמעיקרא, או דלימ' שניהן דרים, דאמ' ליה אדעתא לאפוקן לגמרי לא אגרי לך, אם תימצי לומ' שניהן דרים, כשהוא משתמש דרך פתחים משתמש או דרך עלייה משתמש, דרך עלייה משתמש דאמ' ליה שם עליה קבילית עלך או דילמ' אמ' ליה עלייה קבילית עילואי, עלייה וירידה [לא] קבילי עילואי, ואם תימצי לומ' עלייה וירידה לא קביל עילוי', שתי עליות זו על גבי זו מהו, איפחית עליונה נחית למידר בתחתונה, איפחית תחתונה מהו למיסק בעליונה מי אמ' ליה שם עלייה קבילת עלך, או דילמא אמ' ליה חדא עלייה קבילי עלי תרי עלייות לא קבילי עלי תיקו, וקימ' לן כל אם תימצי לומ' הלכה, ותיקו דממונא לקולא וסליק בעליונה.
ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה, מאי תקרה ר' יוסי ביר' חנינה אמר קנים וסנאים, וריש לקיש אמר לווחין, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה שהכל כמנהג המדינה, במאי קא מיפלגי רבנן סברי מעזיבה חזוקי תקרה היא, וחזוקי תקרה תחתון בעי לחזוקי, ור' יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות היא ואשוויי גומות עליון בעי אשוויי, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי, כי משי מיא עליון אזלי ומזקי ליה לתחתון, מי מתקן, ר' חייה בר אבה אמר עליון מתקן, ור' חייה בר יוסף אמר תחתון מתקן, וסימניך ויוסף הורד מצרימה, ואוקימנא פלוגתיהו דמאן דאמר עליון מתקן סבר כרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו, ומאן דאמר תחתון מתקן סבר כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, והך פלוגת' דר' יוסי ורבנן מיפרשא לקמ' בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ה ע"ב], איני והאמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא הוה אמרי' מודה ר' יוסי בגיריה, פי' אע"ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, הני מילי היכא דליכא היזיקא לאלתר כגון בור ואילן שבשעת נטיעתו אינו מזיקו, אלא השרשים גדלים ומתפשטים מאיליהן, אבל היכא דמזיקו בידים כי הכא ששופך מים על ראשו מודה הוא דהא לאו גרמא בנזקים היא דניפטר, אלא מזיק בידים הוא ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד [ב"ק כ"ו ע"א], מיא מיתם תיימי והדר אזלי, פי' לא היתה מקום רחיצת ידיו של עליון על מקום ניזקי תחתון אלא במקום אחר ומשם הן נמשכין עד שנופלים במקום שמזיקין.
מתני'. הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כול'. המורה פירש טעמו של ר' יהודה דזה נהנה וזה לא חיסר חייב ואם לא יתן לו שכר מיחזי כריבית, ואינו נר' לי שאם היה רבית בדבר זה גם ת"ק היה אוסר, ואע"ג דהוה סבר זה נהנה וזה לא חיסר פטור, כדתנן באיזהו נשך [ס"ד ע"א] המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם, ואוקימנה התם דאע"ג דזה נהנה וזה לא חיסר פטור הכא דהלוהו אסור משום ריבית, אלא ודאי ליכא הכא ריבית כלל שאין זו הלואה אלא שיעבוד הוא דביתא לעלייה משתעבד ודין הוא שיבננו וידור בו בעל כרחו של בעל הבית עד שיתן לו יציאותיו, ולא ייקרא ריבית אלא מה שאדם נותן מרצונו ולא שבית דין כופין אותו בעל כרחו, ואין זה לא חיסר אלא חיסר הוא, כדאמרי' בגמ' שחרתא דאשייתא, אי נמי חיסר הוא שמנעו מלהשתמש בחרבתו ואפי' הכי שרי ת"ק, ובהא פליגי, דת"ק סבר אע"ג דהוי חיסר אפי' הכי שעבודי משעבד ליה, ור' יהודה סבר אף זה שיש לו כח ושיעבוד על חברו לא התירו לו חכמ' שידור בו בלא שכר היכא דהנאתו מבוררת כל כך, מפני שנראה נהנה מממון חברו, אלא יבנה הבית והעלייה ואז ידור בו שאין הנאתו מבוררת כל כך שהרי בלא ביתו יש לו מקום לדור, וקימ' לן כת"ק.
<h2>דף קיז:</h2>
אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דעולא תחתון שבא לשנות בגויל שומעין לו, בגזית אין שומעין לו, בפספסים שומעין לו, בלבנים אין שומעין לו, בא לסכך בארזים שומעין לו, בשקמים אין שומעין לו, פי' שתקרת הבית שעליה דורס בעל העלייה על בעל הבית מוטלת לעשותה כדאמרן, לרבות בחלונות אין שומעין לו, למעט בחלו' שומעין לו, להגביה אין שומעין לו, למעט שומעין לו. יש גמרות שכת' בהן להגביה ולמעט אין שומעין לו, וגירסא יפה נראת לי, שיכול לטעון ולומר כל מה שאני דר בגובה יותר יש לי אורה ושליט בה אוירא.
עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו, בגויל אין שומעין לו, בפספסים אין שומעין לו, בלבנים שומעין לו, בא לסכך בשקמים שומעין לו, בארזים אין שומעין לו, לרבות בחלונות שומעין לו, למעט אין שומעין לו, להגביה אין שומעין לו למעט שומעין לו, ומיכן מוכיח שכל מי שיש לו עלייה על גבי בית חברו, אם רוצה להגביה ולבנות עלייה אחרת על גבי עלייתו אינו רשאי, שבעל הבית מעכב עליו, ויש לומר דוקא להגביה כותלי עלייתו מעכב עליו שלא יכביד הבנין ויפלו הכתלים, אבל לבנות עלייה על גבי עלייתו כיון שהוא משים קורות מכותל לכותל ומקרה ובונה עליהן רשאי, שהקורות הן קושרות החומה מיכן ומיכן ומחזקות אותן שלא יפלו.
אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי, תנא אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום, תניא ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים והעליון נוטל שליש, אחרים אומ' התחתון נוטל שלשה חלקים והעליון רביע, אמר רבא נקוט דר' נתן בידך דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואמר מה מפסיד ליה עליון לתחתון תילתא הילכך אית ליה תילתא.
מתני'. וכן בית הבד כול', פי' כגון שני אחים שירשו בית הבד מאביהן, (זה נטל בית הבד מאביהן) זה נטל בית הבד של מטה, וזה נטל בגנה שלמעלה, אי קשיא והא הכא דכל עיכובו של עליון על התחתון אמאי לא כפי ליה בדינא שיעשה לבית בדו כיפים, אלא טורח ויורד וזורע למטה. ומפרש בירושלמ' [פ"י ה"ד] כגון שלא היה בעל הבית הבד שם, אבל אם היה שם כופה אותו.
הכותל והאילן כול', פי' היכי דמי אי בכותל ואילן שהן רעועים אמאי פטור פושע הוא, ואי בכותל ואילן שאינם רעועים אמאי יכפוהו בית דין לקוץ, ויש להעמידה כגון שלא היו רעועים כל כך שיהא נראה לעין שיפלו, אבל בית דין התרו בו שמא מחמת רוח שאינה מצויה או מחמת גשמים יפלו ויזיקו מפני שלא היו חזקים כל כך, וכמה זמן אמר ר' יוחנן זמן ב"ד שלשים יום.
מתני'. מי שהיה כותלו כול', פירש המורה ואע"ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, הכא גבי פועל בל תלין שכרו כת' מאי דאתני בהדיה משמ', ואינו נר' לי, דאי אית לן גבי מלוה ולוה שוה כסף ככסף הכא נמי ליכא בל תלין דפירעון הוי ושכרו יהיב ליה, אלא היכא אמר' שוה כסף ככסף הני מילי גבי נזקי' דלא יהיב ליה ניזק מידי, אלא מזיק הוא דמיחייב לשלומי ליה ניזקיה, אבל מלוה דיהיב ליה דמי עבד לוה לאיש מלוה ולא מצי לסלוקיה אלא בזוזי דיהיב ליה, ואי אית ליה מטלטלי חייב למיטרח ולזבונינהו ולמיפרעינהו למלוה.
<h2>דף קיח.</h2>
מדקתני סיפא הי לך את יציאותיך מכלל דפנינהו, וטעמ' דפנינהו הא לא פנינהו לא קני, ואמאי כיון דאמר ליה הגיעוך תקנה ליה חצרו מדר' יוסי ביר' חנינה, דא"ר יוסי ביר' חנינה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, התם דעתיה למיתן ליה, הכא דעתיה לדחוייה, וצריכא דאי אשמעינן רישא התם הוא דכי אמר ליה הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה, אבל סיפא דאית ליה אגרא גביה שומעין דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע, קמ"ל, פי' מילי דעלמ' הן דאמרי אינשי, כמין עיצה טובה שלא יסתיר מטלטליו ולא ימצא לו מהיכן יפרע ולא שהדין כך, ואי אשמעינן סיפא התם הוא דמשקיבל עליו אין שומעין לו משום דאית ליה אגרא גביה, אבל רישא דלית ליה אגרא גביה אימ' שומעין לו קמ"ל.
<h2>דף קיח:</h2>
מתני'. המוציא זבלו כול', פי' אינו רשאי לשהותו שם, אלא זה מוציאו לרש' הרב' והנושאו משם יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל, אין שורין טיט, מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד, ואין לובנין לבנים, שמשהין אותן ליבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים, וחורץ בו חריצות שתי וערב כמידת הלבנים ומניחן עד שייבשו, גובלין טיט לתתו מיד בבנין, המביא אבנים מביא והבונה בונה מיד שמקבל מיד המביא ובונה, ועל כל זאת אם הזיק משלם מה שהזיק, רשב"ג אומר אף מתקן ומזמין מלאכתו ברש' הרב' לפני שלשים יום.
לימ' מתני' דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרב', וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, אפי' תימ' ר' יהודה, מודה ר' יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק, ורישא ודאי דלא כר' יהודה, תא שמע כל אילו שאמרו מותרין לקלקל ברש' הרב' אם הזיקו חייבין לשלם, ור' יהודה פוטר, אלא מחוורתא מתני' דלא כר' יהודה.
אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו סבירא להו דכל שנתנו לו חכמ' רשות והזיק פטור מלשלם, ר' יהודה הא דאמרן, רשב"ג דתנן אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום, ר' שמעון דתנן היה מעמידו בעלייה עד שתהא תחתיו מעזיב' שלשה טפחים ובכירה טפח, ואם הזיק משלם מה שהזיק, ר' שמע' אומר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם, ויש לגמגם מנין דרשב"ג לפוטרו מן התשלומין קאמ', לכך נראה לי הכי דת"ק סבר שרשאי להוציא זבלו ולצוברו ברשו' הרב' אחר כך יפניה בגנה, וכן נמי רשאי לזבל, אם לא היה זבלו דק מניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם ובהמה, וכן הבונה רשאי להביא אבנים ולצוברם עד שיבנו אותם, אבל אם הזיק חייב לשלם, ומצינן השתא למימ' אפי' תימ' ר' יהודה, ורשב"ג נמי בהאי אתא לאיפלוגי את"ק לפוטרו מן הנזקין, דאי להרשותו לעשות גם ת"ק נמי מרשה ליה.
ת"ר החוצב שמסר לסתת הסתת חייב, הסתת שמסר לחמר החמר חייב, החמר שמסר לכתף הכתף חייב, הכתף שמסר לבנאי הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדרכיל האדרכיל חייב, פי' אדרכיל הוא אבי האומנין שמדקדק באבן לצדדה וליישבה יפה, העלוה לדימוס ונפלה והזיקה כולן חייבין, והתניא האחרון חייב וכולן פטורין, לא קשיא כאן בשכירות וכאן בקבלנות, פי' אם היו כולן שכירים האחרון חייב שאין אחריותה על הראשונים אלא על האחרון העסוק בה, אבל אם קיבלו הבניין כולם בקבלנות כשנפלה מיד אחד מהן חייב, ואפי' אם היה אנוס שאדם מועד לעולם, אבל כשנפלה לאחר מיכן כולן חייבין בשמירתה שיש להם לתת לב עליה שלא תיפול והילכך כולן חייבין בניזקה.
מתני'. שתי גנות זו על גבי זו כול', פי' שתי גנות סמוכות זו לזו והאחת קרקעיתה גבוה וזו שאצלה קרקעיתה נמוך, והירק בנתים בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש ירק, ר' מאיר אומר של עליון, שהרי עפרו הוא ומשלו יונק, ר' יהודה אומר של תחתון שעל אוירו הוא מונח, א"ר מאיר מאחר ששניהן יכולין למחות נראה מהיכן הוא יונק ויהיה שלו, והרי אינו יונק אלא מקרקעו של עליון, ר' שמע' אומר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי הוא שלו כדקאמר ר' מאיר הואיל ומעפרו הוא חי והשאר של תחתון, דעליון גופיה אפקורי מפקר ליה לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות וליכנס לתוך של חברו ללקטו.
אמר רבא בעיקרו כול' עלמ' לא פליגי דעליון הוי, כי פליגי בנופו ר' מאיר סבר אמרי' שדי נופו בתר עיקרו, ור' יהודה סבר לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו, פי' ר' מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו וכל היכא דקאי בין סמוך לעליון בין סמוך לתחתון כי היכי דעיקרו הוי דעליון שהרי בקרקעו הוא נטוע הם הכי נמי נופו, ור' יהודה סבר לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו, אלא כיון דנוטה על אויר התחתון אע"ג דסמוך לעליון דתחתון הוי, ור' שמע' סבר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו הוא של עליון דכאילו נטוע על גבי קרקעו דמי, ואע"פ שגם התחתון מגיע בו דעליון הוי דכאילו נטוע על גבי קרקעו דעליון דמי, ואם אין יכול העליון לפשוט את ידו וליטלו לא הוי כנטוע על גבי קרקעו, וכיון שהוא נוטה על התחתון דתחתון הוי, ואע"פ שגם התחתון אינו מגיע לו, וזה קורא במתני' והשאר של תחתון כל אותו שאין העליון יכול לפשוט ידו וליטלו הוא של תחתון ולאו בירק אחד מיירי לימ' שהנופות הקרובין (של עליון) לעליון של עליון והקרובין לתחתון של תחתון, אלא הכי קאמר כל ירק שעל[יון יכול] לפשוט ידו וליטלו הרי הוא של עליון, וכל ירק שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלו הרי הוא של תחתון, בעי רב ענן אם העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו מאי, מי אמרי' בענן שיוכל להגיע בידו לעיקרו ואז הוא דומה כאילו היה עיקרו נטוע על גבי קרקעו, אבל אם אינו מגיע לעיקרו אע"ג דמגיע לנופו ולא כלום הוא והוי דתחתון, או דילמ' כיון דמגיע לנופו אע"פ שאינו מגיע לעיקרו דעליון הוי, מפני שיכול להביאו כולו אצלו על ידי אותו הנוף שאוחזו ומביאו כולו אצלו, ר' שמע' אומר כול', אמר ר' ינאי ובלבד שלא יאנס, אמר אפרים ספרא תלמידיה דריש לקיש משמיה דריש לקיש הלכה כרבי שמעון.
